איך להשתמש בעוצמת הפשטות כדי לכתוב טוב יותר? טיפה הכתיבה השבועי

טים כתיבה

במשחק השחמט יש שישה סוגים של כלים לכל צד, וכל כלי מתנהג אחרת. במשחק הגו יש רק סוג אחד של כלי ושל התנהגות. איזה משחק יותר מסובך, לדעתכם?

ובכן, גו. עם הידיים הבלתי נראות שלו קשורות מאחורי הגב.

במשחק השחמט קיימים 20 צעדים ראשונים אפשריים. במשחק הגו – 361. אני לא אסבך אתכם באפשרויות של הצעד השני, והשלישי. גו, המשחק הסופר פשוט הזה, הוא המשחק המורכב והיצירתי ביותר הקיים.

והשבוע למדנו על הנוסחה ההוליוודית.

צירוף מילים גרוע, אני יודע.

צירוף של המילה "נוסחה", שמופיעה בחלומות הביעותים של רוב האנשים שלא באמת מבינים מהי יצירתיות, ושל המילה "הוליווד", שבכלל מעלה לתודעה אפקטים ופיצוצים ורדידות כללית. ובכן, הנוסחה הוליוודית רחוקה שנות אור גם מזה וגם מזה, אבל היא קשורה מאוד לגו.

כי היא מאוד מאוד פשוטה. ויש בה פוטנציאל לאינספור אפשרויות.

יש בנוסחה ההוליוודית בסך הכל שלושה מרכיבים, מאוד ברורים (ועם זאת מאוד קשים להבנה): גיבור, מתנגד, ודמות ייחוס. הגיבור רוצה משהו, המתנגד מתנגד לרצונו, ודמות הייחוס רומזת לגיבור מה הוא צריך לעשות (וזה לא מה שהוא רוצה לעשות).

כל כך פשוט, שמרוב פשטות לא רואים את הפוטנציאל.

וכשאני מנסה ללמד את הנוסחה ההוליוודית, המוח האנושי נודד לכל הזדמנות אפשרית בניסיון לסבך אותה. האם הגיבור חייב להיות אחד או שהוא יכול להתפצל לשלושה גיבורים, האם הגיבור והמתנגד יכולים להתחלף פתאום, האם דמות הייחוס יכולה להיות כזו שהגיבור לא מכיר, האם שיא הסיפור יכול להיות בהתחלה או באמצע ואחרי זה יהיה עוד שיא…

כל השאלות האלה לגיטימיות לחלוטין ומעידות על מחשבה מעמיקה.

אנחנו חיים בעולם כל כך מסובך, עד שאיבדנו את האמון בדברים הפשוטים. אנחנו מחזיקים ביד מכשיר סלולרי עם מיליוני אפשרויות ללחיצה ולהחלקה, שחלקנו כבר לא יודעים להשתמש בעיפרון ונייר. הפייק ניוז הוא אמת, והאמת היא ספין. שום דבר אינו כמו שהוא נראה, ושום דבר כבר לא פשוט יותר.

וזה יכול לבלבל.

בעבר הייתי סניטר בבבית החולים איכילוב. באגף המרפאות הישן (הענק) היו מספר קומות, ובכל קומה היו אגפים רבים, ועשרות רבות של דלתות שהובילו למרפאות שונות. בין כל אגף לאגף היתה דלת שהובילה לחדר מדרגות, וכדי להבדיל את הדלתות האלה מהאחרות – צבעו אותן בצהוב. פשוט, נכון?

ממש לא. כשאנשים שאלו איך להגיע לקומה השניה, ההנחיות היו "נכנסים בכל דלת צהובה ועולים קומה אחת למעלה". וזהו – כאן הם הסתבכו. רובנו רגילים לבניינים "עומדים", בהם יש גרם מדרגות אחד ויחיד שמגיע לכל הקומות. אבל אגף המרפאות היה בניין "שוכב", בו גרמי מדרגות רבים מגיעים לאותה קומה.

זה שיבוש של המציאות. זה לא הגיוני. והשאלות היו בהתאם. בכל דלת צהובה? איך זה יכול להיות? רגע, איזו דלת צהובה בדיוק? הקרובה? הרחוקה? איזה צבע צהוב? בטוחים שזו דלת צהובה? היא נראית לי סגורה. היא באמת סגורה? ואם אני עולה בה, אני מגיע לקומה השניה? בטוח?

אלף ואחת דרכים לסבך הבנה פשוטה: יש דלת צהובה, נכנסים ועולים!

כי שום דבר לא פשוט יותר.
מרוב שהעולם מסובך, קשה לנו לקבל דברים פשוטים. אנחנו כבר לא מאמינים לפשוט. אנחנו לא מאמינים שהוא יכול לעבוד, ואנחנו בורחים, כברירת מחדל, למסובך. ולכן, כל סיפור עלילה טוב (ופשוט) אנחנו חייבים לסבך בסיפורי מסגרת שונים ומשונים, ובפלאשבקים "חיוניים" ובמישלבים מתוחכמים, ובנקודות מבט מרובות מדי ובקפיצות של זמנים, ובגיבורים שאינם גיבורי הספר כי לא פוגשים אותם בכלל אבל הם בעצם כן כי זה מאגניב, ודמויות שמשנות את דמותן אבל בעצם לא…

אני מקבל אליי כל כך הרבה כתבי יד מסובכים להפליא, בגלל שהכותבים לא מצליחים להביא את עצמם לכתוב פשוט. הם איבדו אמונה בסיפור שלהם עצמם, בחומר הגלם הבסיסי.

אלא שברוב המוחלט של המקרים, ככל שהסיפור מסובך יותר הוא יצירתי פחות. וככל שהוא מתאמץ יותר הוא מרגש פחות. וככל שהוא מתוחכם יותר, הוא חכם פחות.

ביסודו של דבר, סיפור טוב הוא עניין פשוט וצלול. יש אדם, הוא רוצה משהו, לא קל לו להשיג את זה, אז הוא מתאמץ. זה ממש כמו גו: אבן משחק אחת, כלל התנהגות אחד…

ואינספור צירופים וסיפורים של יצירתיות ותעוזה. כאלה שקשורים בדמויות, ברגשות, במה שבאמת קורה.

אל תפחדו מהפשטות. את כל מה שאתם כותבים, נסו לבחון אובייקטיבית תחת משקפת הצלילות. האם הטוויסט העלילתי הזה באמת נחוץ? האם באמת יש צורך בעושר דמויות כל כך גדול? האם סיפור המסגרת הכרחי? מה תורמות לקורא (ולסיפור) נקודות המבט המרובות?

אם התשובה לא ממש טובה, העדיפו את הפשטות.

ואם בא לכם לפתח סיפור טוב בקלות ובפשטות, לחצו כאן.

איך לכתוב תגובות אמינות? טיפ הכתיבה השבועי

שיעורי העריכה אונליין, שנערכים בשבוע הראשון של כל חודש, תמיד מפיקים מרגליות. הפעם ניתן פוקוס ראשון מסוגו לעניין חשוב ביותר – שכמעט לא מתעסקים בו בלימודי כתיבה: תגובות נכונות ואמינות של דמויות.

זה, כמובן נושא ענק, אבל בבסיסו יש תובנה בסיסית: דמויות אמינות צריכות להגיב כפי שבני אדם אמיתיים מהיו מגיבים לאותה סיטואציה. וזה, מסתבר, כבר עניין ביולוגי שקשור בחיווטים הפנימיים במוח.

התגובה שלנו, לכל אירוע, מתבצעת תמיד בסדר הזה:

1. תגובה אינסטינקטיבית בלתי נשלטת (החוורה, פרץ אדרנלין, מצמוץ עיניים, חיוך)

2. תגובה מחשבתית – כזו שאפשר לתמלל

3. פעולת שרירים מודעת ונשלטת (דיבורים ומעשים)

זה הסדר, והוא לא יכול להשתנות. ומאחר והכתיבה שלנו ליניארית, כל תגובה של דמות שתסופר לא בסדר הזה – תיצור תחושה מסויימת של אי נוחות, או של אי הבנה, אצל הקורא. זו לא הדרך בה הוא חווה את העולם. זה מייצר אצלו קפיצות זעירות בזמן. במקום לקבל תמונה טובה של מהלך הסיפור, הוא צריך לפענח אותה. וחבל.

אמחיש:

גרסה 1

נסעתי במכונית, מחלק את הקשב בין ההגה לבין הוואטסאפ. פתאום הופיע, מעט מדי מטרים לפני, ילד רכוב על קורקינט. "אדיוט!" צרחתי עליו. מה פתאום הוא קופץ לכביש? הלב שלי דילג פעימה, והדבקתי אינסטינקטיבית את דוושת הבלמים לרצפה.

גרסה 2

נסעתי במכונית, מחלק את הקשב בין ההגה לבין הוואטסאפ. פתאום הופיע, מעט מדי מטרים לפני, ילד רכוב על קורקינט. הלב שלי דילג פעימה, והדבקתי אינסטינקטיבית את דוושת הבלמים לרצפה. מה פתאום הוא קופץ לכביש? "אדיוט!" צרחתי עליו.

רואים את ההבדל?

 

תאונות כתיבה כאלה מתרחשות כל הזמן בטקסטים שמגיעים אליי, ומה שמצחיק זה שאם לא מבינים (כי לא יודעים) שאפשר לכתוב את גרסה 2 – אז גרסה 1, הגרסה המבולבלת, נראית סבירה. 

והיא אכן סבירה, אלא שאנחנו לא רוצים לכתוב "סביר". אנחנו רוצים לכתוב היטב

אז: כשאתם כותבים התרחשויות ותגובות, שימו את עצמכם בתוך הדמות – ונסו לדמיין מה קודם למה. האם קודם תצרחו מכאב ורק אחר כך תרגישו בכאב? האם קודם תגמגמו בבילבול ורק אחר כך תחווירו? 

מדובר באחד הדברים הכללים הבסיסיים ביותר באומנות הסיפור.כתבו את התגובות בסדר בו הן מתרחשות. ברגע שמבינים את הפרינציפ, קל לעשות את זה. 

עוד על אומנות הסיפור ניתן ללמוד כאן:
https://my.schooler.biz/s/10044/textmagic

כתיבה ברצפים בשיטת הדומינו

מכירים את הסיפורים האלה, שפשוט אי אפשר להפסיק לקרוא? את הפרקים שחייבים לבלוע בבינג' אחד ארוך, שנגמר לפנות בוקר? את התחושה שכל סצנה מחוברת לסצנה הבאה בשרשרת טיטניום?

זה קורה רק אם הסיפור כתוב בשיטת הדומינו.

מה זה, בקצרה?

כמו שיוצרים "מפולת דומינו", בה כל אבן שנופלת גם מפילה את האבן הבאה בתור, כך יוצרים גם סיפור כזה. כל סצנה – מתחברת הרמטית אל הסצנה הבאה, ולא משנה אם היא תהיה בפרק אחר, במקום אחר, עם דמויות אחרות ועם נושא אחר לגמרי. יהיה חיבור – והקוראים מכורים לכאלה חיבורים.

מעבר לכתיבה בשיטת הדומינו הוא אחד השידרוגים הכי גדולים שאתם יכולים לעשות בכתיבה שלכם – ובהכי פחות מאמץ.

איך עושים את זה בדיוק? קחו כמה דקות והציצו בהדרכת הווידאו שנמצאת כאן בלינק.

טיפ הכתיבה השבועי / מספר לא אמין

השבוע עסקנו ביצירת מספר לא אמין.


מה זה בדיוק?זו דמות שמספרת את הסיפור שלה, כמעט תמיד בגוף ראשון (או מזווית ראיה שמדמה גוף ראשון) והסיפור שלה, איך נגיד, הוא לא מה שבאמת קורה במציאות.

הדוגמה הקלאסית לזה היא "מועדון קרב",הספר (שרבים קראו) וגם הסרט (שכמעט כולם ראו). הגיבור של הסיפור, שאגב אין לו שם בכלל,מספר על טיילר רירדן, זר מסתורי שנכנס לחייו בסערה ומשנה אותם לגמרי.
מכאן – ספויילרים, אז אם עוד לא נחשפת ליצירת המופת הזו, זה הזמן להפסיק לקרוא.
אני נותן לך עוד שורה להתחרט.

ועוד אחת.

עוד כאן? נמשיך.


ובכן, מה שהגיבור מספר – זה לא מה שקורה במציאות. במציאות, טיילר רירדן בכלל לא קיים, והוא ה"אישיות המפוצלת" של המספר.

הטוויסט הזה מגיע משום מקום, משנה לחלוטין את ההתייחסות לסיפור,והופך אותו למשהו אחר לגמרי. משהו מבריק.

כי הסיפור האמיתי שם הוא לא המציאות שהגיבור ממציא לעצמו,וגם לא המציאות ה"אמיתית".
הסיפור האמיתי מתרחש בפער שבין המדומיין לריאליסטי.

דוגמה אחרת למספר לא אמין, שלא כרוכה בטוויסט כלל וכלל, היא פורסט גאמפ. גם הסרט הזה מבוסס על ספר, אגב.

פורסט, איך נגיד בעולם ה-PC, הוא לא האיש הכי חכם בעולם. הוא מוגבל שכלית, עם IQ 75, והסיפור שלו, מנקודת מבטו, הוא לא בדיוק מה שקורה במציאות.


במקרה הזה, הצופה יודע כל הזמן את האמת שפורסט לא מכיר. אין טוויסטים ואין הפתעות.

מה כן יש? איפה הקסם הסיפורי?

בפער נצחי בין האמיתי למדומיין. פורסט לא משקיע ב-apple בגלל הטכנולוגיה, אלא בגלל הלוגו עם התפוח. מבחינתו זו בכלל חברת פירות.הוא הופך להיות גיבור מלחמה, טייקון שרימפסים,כותב לג'ון לנון שירים,מתחיל את תנועת הג'וגינג וממציא את אייקון הסמיילי, והוא כלל לא מודע למה שהוא עושה.

מי כן מודע? הצופה, או הקורא.
וכל הסיפור האמיתי מתרחש בפער הזה.

כתיבת מספר לא אמין, בגוף ראשון, יכולה להיות אחת המרגשות והחזקות ביותר. יש הרבה טכניקות לעשות את זה, והמשותף לכולן הוא התכנון. כאן קשה מאוד לכתוב אינטואיטיבית, כי כל הסיפור כולו הוא תחבולה מאורגנת היטב על תודעת הקורא.

כי, שוב, הסיפור האמיתי הוא לא מה שמתרחש במציאות או מה שמתרחש בדמיון המספר. אלא הפער ביניהם. ואת הפער הזה צריך ליצור בזהירות רבה, ולהבין שלאורך כל היצירה – אנחנו בעצם מספרים אותו.

כיף גדול להשתעשע בכתיבת מספר לא אמין. מה דעתך, זה יעבוד גם אצלך?

איך לשפר כמעט כל טקסט על ידי שימוש חכם במקש אחד?  טיפ הכתיבה השבועי

אתם כבר יודעים: ביום שלישי יש תירגול חי, ומעט אחריו – טיפ שניתז מאותו שיעור. הפעם ערכתי בשידור חי טקסטים של תלמידים (זה קורה בשבוע הראשון של כל חודש), וכלי אחד בלט מעל לכל האחרים אתמול:

הגרזן.

לא יאומן כמה שטקסט יכול להשתפר ברגע שמפעילים עליו את כפתור ה-delete. ואני לא מדבר על המחיקות הרגילות, אלה של הטעויות ושל החלפות מילה, פה ושם. לא, לא. אני מדבר פה על הנפת גרזן מושחז וקטלני על פיסקה שלמה, לפעמים שתיים, לפעמים יותר. קיצוץ כואב. קיצוץ שגורם לצרחות.

וזה לא קל, לא קל בכלל. הרי זה ממש טקסטוסייד, רצח-טקסט, מה שהכפתור הנבזי הזה עושה. לרגע אחד יש פה רעיון, פיסקה. עולם שלם. ואז אין!

אסון. זוועה. גוועלד!

ואולי ברכה?

כי יש מקרים, והם רבים מאוד, בהם הקיצוץ עושה רק טוב לטקסט. במיוחד כשרואים איך הפסקאות ששרדו את הטבח דבוקות זו לזו מחדש, מולחמות טוב הרבה יותר. ובמיוחד כשמתקשים להיזכר מה היה שם קודם, לפני הניתוח. ובמיוחד כשהקצב של הטקסט הופך להיות מהיר יותר, והקוראים מגיעים לנקודה החשובה בתנופה גדולה יותר.

אז מה צריך לשסף?

כל טקסט לגופו, וקיימים מספר מקומות חשודים בכל גוף כזה. הנה:

  • כפילויות. לא יאומן כמה כפילויות יש בטקסטים. דברים נאמרים, ואז נאמרים שנית בדרך אחרת. קשה מאוד לשים לזה לב.
  • רעיונות שמופיעים יותר מפעם אחת, ובעצם חוזרים על עצמם בניסוחים מגוונים – ומיותרים. בדיוק כמו המשפט הזה, למשל.
  • מחשבות פנימיות של הדמות המספרת. הרבה פעמים הכותב מתבחבש בתוך עצמו בדראפט הראשון, ומגיע למקומות פחות מעניינים. הפיתרון: אבחת להב ממורט – ומהר.
  • תיאורים. כמובן שלא כולם ראויים לקיצוץ, אבל כולם נמצאים בקבוצת סיכון. שמרו תמיד את הכירורג הפנימי שלכם בכוננות.
  • דיאלוגים. ובמיוחד: דיאלוגים בהם אין התפתחות ונוצרת תחושת לולאה. חייבים לבתק אותה ויפה שורה אחת קודם.

מתי מקצצים?

זו כבר אומנות אמיתית. אומנות – ולא אמנות, ולכן גם אפשר לתרגל אותה ולפתח אותה. הנה דרך טובה לעשות זאת:

1. קחו טקסט שלכם, ובלי לבדוק שום דבר מיוחד – פשוט סמנו פיסקה שרירותית ומחקו אותה.

2. נשמו עמוק וקראו את הטקסט שוב. האם הוא עובד? האם הפסקאות שנותרו מודבקות היטב, בהיגיון? אם התשובה חיובית, אולי עליתם על משהו ראוי לגיזום.

3. חזרו על הפעולה הזו בפסקאות שונות. מהר מאוד תתחילו לפתח את מיומנות המאצ'טה שלכם, ותוכלו לבצע עריכה עצמית טובה יותר.

ועד לפעם הבאה, זכרו:

לא סתם קוראים לברית – ברית מילה.   

שקיפות בכתיבה / טיפ הכתיבה השבועי

האם הכתיבה שלך שקופה?  

אז אתמול, כמו בכל יום שלישי, היה תירגול חי. המשכנו בצלילת העומק שלנו לשיפור סגנון הכתיבה – ואולי, בעצם, להגמשתו ופיתוח אופקים חדשים. למעשה, חקרנו את הכתיבה האישית, האוטומטית שלנו, וראינו איך אפשר להפוך אותה לפחות אוטומטית.

תירגלנו כתיבה שקופה – ולא שקופה.

אסביר.

כתיבה שקופה היא כתיבה שאינה מושכת תשומת לב לעצמה. כמו חלון שקוף, היא מעניקה לקורא מבט צלול אל העלילה, הדמויות, העולם שהכותב יוצר. בכתיבה שקופה אידיאלית – לא מרגישים בכלל שיש חלון. הקוראים נשאבים מייד אל תוך עולם הספר וחווים אותו (את העולם, לא את הספר) במלוא עוצמתו.

חלון כזה מחייב נוף יפה. אם העלילה והדמויות לא חזקים במיוחד, הסיפור יהיה משעמם.

ומהי כתיבה לא שקופה?

חשבו על ויטראז' בכנסיה. גם הוא חלון, אבל חלון מסוג אחר לגמרי. חלון מסוגנן מאוד. לא באמת חשוב מה נמצא מאחוריו ולאיזו עלילה הוא משקיף, כי החלון עצמו – הרבה יותר חשוב מהנוף. מבחינת כותב הוויטראז' – העלילה והדמויות הן רק תירוץ להפגנת להטוטיו הלשוניים והסגנוניים, ומבחינתו שהעלילה תהיה מעניינת כמו טיח מתקלף על קיר. במילא אף אחד לא ישים אליה לב.

קיימות כמה וכמה טכניקות שעוזרות לנו "להשקיף" (או להצליל? בחרו מה שבא לכם) את הכתיבה, וכמובן – גם טכניקות שעוזרות לנו לסגנן אותה, לצבוע בכל מיני להטוטים לשוניים וניסוחיים, ולהפוך אותה לוויטראז'ית.

אבל איזה סגנון יותר נכון?

זו שאלה מאוד אישית, שקשורה גם בכותב וגם בקוראים.

כתיבה לשם הכתיבה בלבד, כזו שמקדשת את האסתטיקה של המילים, מזכירה לי טיול לחנות ממתקים. השפה העברית היא דבר נפלא, ואפשר לצייר במכחוליה תמונות נהדרות. כיף לכתוב באופן לא שקוף. בנוסף, כתיבה כזו אהובה במיוחד על שומרי הסף של הספרות העברית: לקטורים ושופטים בתחרויות כתיבה ישראליות.

אם אין לכם סיפור מדהים בראש, אם אין לכם דמויות קורעות לב ועלילה פנומנלית, סגנון כתיבה כזה יחביא את הפגמים בעלילה. הוא גם מתאים לקטעים קצרים, יחסית, בהם אין בכלל אפשרות לפתח עלילה, וכישרון הכתיבה נמדד אך ורק בנצנוצי המילים עצמן.

כתיבה צבעונית, מסוגננת ומרתקת, היא "כתיבה לכותבים".

ומנגד, הרוב המוחלט של הקוראים (להבדיל משומרי הסף הישראלים) לא פותחים ספר כדי ליהנות מפיוטים ומליצות. מבחינתם זו הפלצה. הם אפילו לא מבינים חלק מהמילים בהן הכותב הלא שקוף משתמש.

למה הם כן פותחים ספר? בדיוק מהסיבות שרובנו פותחים חלון: לראות את הנוף בחוץ. לנשום את ניחוחות הים, לשמוע את ציוץ הציפורים, לברוח למציאות שונה ממה שנמצאת סביבם. רוב הקוראים רוצים עלילה חזקה, דמויות פתייניות ודיאלוגים ריאליסטיים, בלי להרגיש שהם "מתאמצים לפענח מילים". הם פשוט רוצים להיות בעולם של הסיפור. להרגיש אותו בעצמות – ולא להרגיש את הסופר שמספר לנו אותו.

אז שוב, מה יותר נכון?

אתמול תירגלנו את זה, וראינו שלחלק מהכותבים ברירת המחדל היא כתיבה שקופה, ולחלק אחר – הפוך. הכרחנו את עצמנו לכתוב אותו קטע בסגנונות שונים, ובלי שנשים לב – כמעט כל המשתתפים בשיעור הגיעו לתובנות מדהימות למדי לגבי עצמם והכתיבה שלהם.

ובסופו של יום, הכל עניין של מינונים ותכנון.

כאשר אנחנו מודעים להשפעה שיש לשקיפות הכתיבה שלנו על הקוראים, אנחנו יכולים גם לשחק בה. להחביא חלקים חלשים בספר מתחת לשכבת לכה בוהקת, ולהבליט את החלקים האחרים על ידי חתירה לשקיפות מקסימלית.

מעבר לכך (וכן, זה נשמע ציני. העולם עצמו הוא ציני) אם אנחנו כותבים סיפור לתחרות כתיבה – להתחשב במה שהשופטים רוצים, ואם אנחנו כותבים לקוראים – להתחשב במה שמקובל ונכון בז'אנר.

ועכשיו אני מאתגר אתכם. למרות שרובכם לא הייתם בשיעור, יש לכם מושג כללי על איך שולטים בשקיפות הכתיבה, ולכן אתם יכולים לעשות לעצמכם את התרגיל שעשינו אתמול: לכתוב אותו קטע בדיוק בשני סגנונות שונים. האחד שקוף ככל האפשר, והשני – מוכתם ומסוגנן.

סוד הפסקאות הטובות / טיפ הכתיבה השבועי

קצר הפעם. מבטיח.

וכמו כמעט תמיד, הטיפ מגיע ישירות מתוך השיעור החי השבועי שלנו. כזה שהיה ביום שלישי, ויהיה גם מחר. וכמעט כמו תמיד, זה טיפ כתיבה משנה חיים. כי אם אתם לא יודעים לכתוב פסקאות טובות ונכונות, אתם פשוט לא מעבירים היטב את הרעיונות שלכם לקוראים. הדיאלוגים שמתרוצצים לכם בראש? הולכים לאיבוד. האקשן? מתבלגן. התיאורים, הדמויות, המחשבות, הכל מיטשטש.

נשבע לכם.

מהי פיסקה, בכלל?

פיסקה היא יחידת התוכן הרעיוני הבסיסית של הסיפור. הפיסקה – ולא המשפט (אם כי יש פסקאות בנות משפט אחד). אפשר להתייחס לפיסקה כאל "שוט" קולנועי. הפניית מצלמה למישהו או משהו. כל פיסקה מייצגת רעיון, ואפשר לתאר אותה בצורה פשוטה וצלולה.

אני מודע לזה שכשאני אומר "רעיון", לא כל כך ברור למה אני מתכוון. אז הנה, אני אתם מספר דוגמאות לרעיונות.

  1. "ככה נראה חוף הים בעת שקיעה".
  2. "הנה פרצופו של משה, כשהוא הציע לדינה משהו בעת השקיעה"
  3. "הנה מה שדינה חשבה על ההצעה של משה"
  4. "הנה דינה מזנקת על משה בחמת זעם ובעיטות"
  5. "הנה משה מנסה להתחמק מהבעיטות שדינה שולחת לפרצופו"
  6. "הנה משה בורח מהחוף תוך שהוא ממלמל לעצמו קללות"
  7. "דינה מהרהרת על זה שבחורים חצופים זה לא בשבילה"
  8. "דינה חושבת שאולי בחורים בכלל זה לא בשבילה"
  9. "דינה חושבת שהיא כן תצא לפרינסטון ללמוד הנדסת תוכנה, אחרי הכל"

תראו איזה יופי, פתאום נהיה לנו סיפור. סיפור שמורכב מסידרה ברורה של רעיונות בודדים. של שוטים קולנועיים.

וכל רעיון כזה – הוא פיסקה.

אז אתם מבינים?

הפיסקה מחלקת את הסיפור ל"מבטים". לשוטים. לרעיונות. היא מסדרת את הסיפור בשביל הקורא, ומסדרת אותו כך שיהיה לו קל להתרכז ברעיון, להבין ולעכל אותו.

וכמו שקשה לנו להתרכז בשני רעיונות ויזואליים במקביל (למשל: גם לנהוג וגם לכתוב סמס) כך קשה לנו להתרכז בשני רעיונות שנמצאים בפיסקה אחת.

ולצערי, זה מה שקורה בהמון טקסטים שאני מקבל לעריכה. פסקאות מבולבלות מאוד – ומבלבלות מאוד. פסקאות שמכילות הרבה רעיונות, הרבה מבטים חטופים, הרבה קפיצות בין מבטים שונים. וזה לגמרי כמו לנהוג תוך כדי שמסמסים. נכון – לא תמיד זה יסתיים בתאונה, אבל זה תמיד פחות טוב מלהתרכז בנהיגה, ואז, כשאפשר – להתרכז בטלפון.

אז, מה עושים?

במסגרת השיעור אני ערכתי אישית את הפסקאות של המשתתפים, אבל אנחנו לא בשיעור כרגע – אז הנה מה שאפשר לעשות לבד.

1. לקרוא את הטקסט הזה שוב.

2. להבין היטב מה זה "רעיון".

3. ואז לעברור על הטקסט שלך,

ולבדוק אם בכל פסקה יש אך ורק רעיון אחד.

מבט אחד צלול.

4. ואם יש יותר מאחד – להניף את הגרזן ולקצקץ את הטקסט לפיסקאות יותר מזוקקות.

זה ישפר אותו פלאים. 

נכון שהבטחתי שיהיה קצר?

שיקרתי.

מה הסיפור האמיתי שלך? טיפ הכתיבה השבועי

כתיבה יוצרת - מיקוד בסיפור האמיתי

הטיפ השני לשבוע זה!

ככה זה כשאתה מפשל ולא מספיק את הטיפ של השבוע שעבר.

גם היום הטיפ נלקח ישירות מהשיעור החי. אחת מהתלמידות שיתפה אותי בקטע אותו כתבה, קטע שלא היה כל כך ברור לי. לא ממש הבנתי מי הגיבורים שם, מה הסיטואציה המדוייקת, ולמה נאמרים הדברים שנאמרים. הכל היה מלא בסימני שאלה.

הדבר דרש בירור מעמיק, ובאמת – מהר מאוד התגלו סימני שאלה גדולים הרבה יותר. הם עסקו בזהות הגיבור הראשי, זהות הגיבורים בכלל, ובעצם, במה באמת אותה כותבת רצתה לכתוב.

הבעיה הזו משותפת לכותבים רבים. אם אנחנו מתחילים לכתוב ואנחנו לא באמת סגורים על הנושא המדוייק שמבעיר לנו את הנשמה – אנחנו הולכים לאיבוד. ולפעמים אנחנו לא באמת כותבים את הסיפור האמיתי, אלא משהו שבאופן תת הכרתי רק מרחיק אותנו מהסיפור האמיתי.

וזה מתחבר לי גם עם הספר אותו אני עורך כרגע, ספר מנהלים דווקא, ולקטע ספציפי בו שמדבר על לקיחת אחריות חלק גדול מהאנשים לא אוהבים לקחת אחריות – כי זה מכריח אותם להתמודד עם ההשלכות של מעשיהם.

ובכן, כתיבת סיפור הוא לגמרי לקיחת אחריות.

וככל שהדבר עליו אנחנו כותבים הוא יותר אישי, יותר כואב, יותר בוער בנשמה – ככה אנחנו מפחדים יותר לגעת בו.

למה מפחדים? סיבות מגוונות, ולא חשובות כרגע. העיקר שמפחדים. וכשאני אומר "מפחדים", אני מתכוון לכל קשת התירוצים שמתחילה ב"אולי זה לא מספיק מעניין" ונגמרת "זה פשוט מדי, חייבים לעשות את זה מתוחכם".

ואז אנחנו מתחילים לברוח מהסיפור האמיתי שלנו. יש לזה כמה טכניקות מובהקות, שלמדתי לזהות לאורך השנים. הנה כמה מהן:

  1. סיפור מסגרת. כמעט בכל פעם שיש סיפור מסגרת – זה בגלל שמפחדים ממה שבתוך המסגרת. ברוב המקרים – המסגרת מיותרת.
  • צ'מע סיפור. כלומר: דמות שמספרת סיפור שהיא שמעה מדמות אחרת. כמעט תמיד כשזה קורה – אפשר לוותר על הדמות הראשונה ולספר ישר את הסיפור האמיתי. זו של הדמות האחרת.
  • גוף ראשון פאסיבי. דמות ראשית פאסיבית שמשתתפת, בגוף ראשון, בסיפור שבעצם מתרחש לדמות אחרת. אותו כלל תופס גם כאן. הרגו את הפאסיבית, ספרו את הסיפור האמיתי.
  • אובר-סיבוכיישן. שזה שם קוד ל"הספר עוסק בסיפוריהן של 4 דמויות שונות שלסוף מתחברים ומתמזגים באופן בלה בלה ויוצרים בלה בלה בלה בלה". ובכן, לא. בדרך כלל יש רק סיפור אחד ממש חשוב, ועוד שלושה אחרים שהכותב המציא כדי שלא ישימו לב מה מעניין אותו באמת.
  • 5.      "לבנות עולם". יש סיפור טוב, אבל משום מה הכותב מחליט שהוא רק חלק קטן מסיפור הרבה יותר גדול. ואז הוא בונה עולם, מה עולם, גלאקסיה שלמה של רקע וסיפור משנה ודברים שחייבים לדעת ובלה בלה בלה הסיפור האמיתי נקבר תחת הר של זבל.
  • ההר והעכבר השובב. עלילה ראשית שהיא הר בנאלי ומשעמם – אבל בצידה מסתתר, ראו זה פלא, עלילת צד עכברית ומטורפת, מעניינת, שבקושי נחשפת לקוראים. כולנו יודעים מה הסיפור האמיתי כאן, נכון?

ואני אומר: זהו את הסיפור האמיתי שלכם. את הצליל העמוק של הרגש. את מה שמפרנס לכם את החלום. וכשאתם מזהים אותו, קחו עליו אחריות. הביאו אותו קדימה. אל תחביאו, אל תמסגרו, אל תסוו אותו בהמון. קחו עליו אחריות, קחו את הסיכון.

סביר להניח שאם הסיפור הזה מרגש אתכם, הוא ירגש גם את הקוראים שלכם.

מחיר הבחירות שלכם (טיפ הכתיבה השבועי)

טיפ הכתיבה השבועי
הטיפ של היום נובע – כהרגלי – מכתבי יד שאני מקבל. ובמקרה הזה: במסגרת שיעור העריכה אונליין שהיה בשבוע החולף.
למי שלא יודע – בשבוע הראשון של כל חודש אני מקיים שיעורי עריכה אונליין, במסגרתם שולחים לי התלמידים טקסטים שהם כתבו ואני עורך אותם בשידור חי, תוך שאני מתלבט ומנמק ומסביר את השיקולים שלי.
ואחד מהקטעים אותם ערכתי בשבוע החולף היה כתוב בשפה גבוהה.
אבל ממש גבוהה.
ממש ממש גבוהה.
לא רק בנרטיב (תיאור ההתרחשויות) אלא גם בדיאלוגים.
למעשה, הגיבורים דיברו זה עם זו בשפה עגנונית למהדרין, למרות שהסצינה התרחשה, כביכול, בשנת 2019 ולגיבורים קראו (נגיד) לידור וקרין.
למה?

הכותבת אמרה שככה בא לה לכתוב, וזו האמנות שלה. זה מה שהיא אוהבת.
מייד עלתה השאלה, האם זה לגיטימי?
האם זה תקין?
האם לידור וקרין של 2019 יכולים לדבר כאילו הם היו הרשל-זלמן ורוזה-חיה של שנת 1952?
התשובה: ודאי שזה לגיטימי!
הרי זו אמנות.
זו האש שבלב של אותה כותבת, ואוי לנו אם נפסול משהו כזה רק בגלל שזה לא מתגלץ' לנו היטב בגרון.  אבל… יש לבחירה הזו מחיר. כן. לכל בחירה יש השלכות ומחירים. ולבחירה בכתיבה מליצית, גבוהה, יש מחיר, ואפילו מחיר כבד.
תג המחיר הראשון מגיע ברמת האמינות.
הקורא, שאינו מצפה לשפה כזו, מבין שזו חידה. מבין שיש סיבה לכך שהגיבורים מדברים לא בשפה הצפויה. זה כמו שניסע לבייגי'נג, וזוג סינים יפנו אלינו שם בעברית צחה. זו חידה ענקית. מאיפה לכם העברית?
ובהשאלה, כאן: מאיפה העגנונית? מי לימד אתכם לדבר כך? למה בחרתם לעשות את זה? אם לא נספק לקורא תשובה טובה – סימן השאלה יישאר ויטריד ויוריד משמעותית מההנאה של הקריאה.
אז: אם זו הבחירה שלכם, כדאי לנמק אותה לקוראים.
זה אפילו יוסיף רובד מעניין לסיפור.
גם תג המחיר השני קשור לקוראים.
כשאנחנו בוחרים לכתוב בצרפתית – אנחנו בוחרים בקוראי צרפתית. כשאנחנו בוחרים לכתוב ביידיש – אנחנו בוחרים בקוראי יידיש. וכשאנחנו בוחרים לכתוב בשפה מליצית אנחנו בוחרים לפנות אך ורק לקוראים שאוהבים ויודעים לקרוא שפה כזו.
ויש ממש מעט כאלה היום.
כל השאר יביטו בטקסט בייאוש ויעברו לקרוא משהו אחר. קחו את זה בחשבון.
גם את תג המחיר השלישי, ואולי הכבד והקטלני מכולם, מציבים הקוראים.
וכאן מדובר במחיר השגיאות.
אודה ואתוודה: אני לא שולט בעברית מליצית. זו לא השפה עליה גדלתי. אני לא מדבר עגנונית ביום-יום שלי. וכפועל יוצא, אם אני אנסה לכתוב עברית גבוהה, כנראה שיפלו בטקסט שגיאות רבות. שגיאות בבחירת אוצר המילים, שגיאות תחביר, שגיאות כתיב, ושגיאות שאני אפילו לא יודע שהן שגיאות.
ואיך יקבלו את זה אותם קוראים מעטים שמתמוגגים משפה מליצית?
בבוז.
הם יראו בקלות שאני מתחזה. כי הם מאוד רגישים לזה. הם אוהבים את העברית המליצית! והם מאוד רגישים לשגיאות בה. וכשהשגיאות האלה כתובות על נייר – הן ממש צורמות.
אז: אם הבחירה שלכם היא לכתוב בשפה גבוהה – בדקו את עצמכם בשבע עיניים. כי אתם התחייבתם לסטנדרטים הגבוהים שמגיעים עם השפה הגבוהה.
ואפילו אם השגיאה זניחה, כמו השתרבבות של ביטוי יומיומי בתוכה, הקוראים יקפצו.
ויקצפו.
 

מתנה חשובה: תכנון ספר בשיטת הפרקטל

תכנון ספר בשיטת הפרקטל
לפני הכל: הודעה מיוחדת.
אנחנו שבוע לפני סגירת המחזור הקרוב של האוצר – קורס הכתיבה המעמיק ביותר שאפשר היה להשיג בישראל אי פעם. ממחר אני אתחיל לשלוח אימיילים בנושא (למי שנרשמו), אבל מה שחשוב לדעת היום – זה שהקורס הפעם יהיה בסימן הננו-ריימו, חודש אתגר הכתיבה הבינלאומי.
כלומר: המצטרפים החדשים יקבלו ליווי מיוחד לפיתוח שלד הספר שלהם, בנוסף לפגישת העורך ולשיעורים השבועיים.
מה שמוביל אותנו למה שקרה אמש.
מה קרה אמש?
כרגיל, בימי שלישי, היה שיעור חי. אך שלא כרגיל, הוא נמשך שלוש שעות (שעברו כשניה) והתמקד בדיוק בנושא הזה: בניית שלד הסיפור בשיטת הפרקטל.
זה היה מרתק ומדהים.
גם מי שלא חשבו שהם יכולים לתכנן סיפור – תכננו. ובקלות.
וגם מי שהאמינו בכתיבה אינטואיטיבית – התחילו לעשות אותה כבר בתכנון. וגם זה, בקלות.
אבל, וכאן יש אבל גדול, השיעור של אתמול חשף חולשה אדירה שיש להרבה מאוד כותבים (ואני בתוכם!) בנוגע לבחירת הרעיון לסיפור, כתיבת העלילה והדמויות, והכתיבה בכלל.
אספר לכם משהו.
כידוע, אני כותב כמקצוע. מזה אני חי. וכשהייתי בשנות העשרים שלי, כתבתי כקופירייטר במשרדי פרסום.
והגעתי לשם, איש רעיונות זב חוטם ויצירתיות, וקיבלתי בריף פרסומי, ועליתי על רעיון גדול, ובאתי איתו למנהל הקריאייטיב שלי.
וזה הביט בנייר, הביט בי, ואמר, "לא מספיק טוב. לך תחשוב עוד".
בערתי מבפנים. כי זה באמת היה רעיון טוב. מושקע, חכם, יצירתי. סיפורי. חשבתי עליו, הוא היה סבבה. לא בערתי, התפוצצתי.
אבל בוס זה בוס, ומאחורי כל "לא מספיק טוב" כזה הרי יש מכתב פיטורין חבוי, אז בלעתי רוק והרבה כבוד עצמי והלכתי לכתוב עוד. ולא יאומן, מהר מאוד באמת מצאתי רעיון יותר טוב.
ובאתי אליו בחיוך, ושמתי לו את הנייר על השולחן, ואמרתי, "הנה!"
הוא עיקם את האף ושלח אותי חזרה, לכתוב משהו עוד יותר טוב.
כאן כבר ממש הרגשתי ממוטט. זה גם גרם לי לפקפק בעצמי, בכישרון שלי, וביכולת ההערכה שלי. הכבוד העצמי שלי ככותב נמס על רצפת הפרקט היוקרתית של המשרד וחילחל בין הסדקים לקומה התחתונה, שם ישבו אנשי הכספים.
איך יכול להיות שהרעיון החדש לא מספיק טוב?
הרי ידעתי שהוא כן!
ואם הוא לא, אז איך זה? למה מה שחשבתי שנפלא, מתנפץ ככה על סלעי המנהל?
אבל בוס זה בוס, ועבודה זו עבודה, אז שאבתי מהפרקט את שאריות מרק הכבוד האבוד שלי, וחזרתי לחדר שלי, לכתוב עוד.
בפעם הרביעית הרעיון גם הצליח.
וקיבל מחמאות מכולם.
אפילו ממני. כי לעומתו, הרעיון הראשון שלי, זה שהבוס אמר עליו "לא מספיק טוב", באמת היה חיוור ועלוב.
וזה היה אחד משיעורי הכתיבה הכי חשובים שלמדתי מעולם. שיעור בשלושה חלקים, קצת דומה לספר "מועדון קרב":
1. הרעיון הראשון שלי הוא לא הכי טוב.
2. גם הרעיון הנוכחי שלי הוא לא הכי טוב.
3. כל הרעיונות שלי – הם שלי.
גם הראשון, גם הנוכחי, וגם זה שיתברר כהכי טוב. כולם כולם שלי. את כולם אני יצרתי.
ואני יכול לבחור את הרעיון איתו אני אמשיך הלאה, לסיפור השלם. כי אני לא תקוע עם הרעיון הראשון שלי. כי זה בכלל לא "הרעיון שלי", אלא זה "אחד מהרעיונות שלי". זה רק חלק ממעיין עצום של יצירה שנשפך ממני כל הזמן!
ואני צריך להיות ממש מטומטם – או טירון – כדי להסתפק ברעיון הראשון שנפל לי לתוך התודעה, בזכות זה שהוא היה מספיק בנאלי ופשטני כדי להקדים את הרעיונות הבאמת טובים.
 
מזל שהיה לי בוס, "איש רע", שהתעלם מההתלהבות שלי ושלח אותי למצות את הפונציאל האמיתי שלי.
וכך בדיוק התארך השיעור של אתמול, משעה וחצי לשלוש שעות.
(כן, כשאני מלמד אני לא תמיד שם לב לזמן שחולף, ובגלל שאין צורך לחזור הביתה, הרי הכיתה מקוונת, זה אפשרי)
פתאום תפסתי את תפקיד האיש הרע, מנהל הקריאייטיב, עורך הפיתוח, איך שלא נקרא לזה – ואמרתי לתלמידים שלי (בעדינות. הרי הם הבוסים שלי, בסופו של דבר) "זה לא מספיק טוב".
לא עשיתי את זה כי שיחקתי תפקיד. עשיתי את זה כי במהלך השורות הראשונות של פיתוח הספר בשיטת הפרקטל, כשכל הספר כולו הוא לא יותר מחמש שורות שמתאמצות להכיל רעיון עלילתי, כל הבעיות האמיתיות של הסיפור – צפות!
זה מרתק, האמת.
מה שלא רואים כשכותבים אלפי עצים (או עשרות אלפי עצים) ממש זורח כשמביטים במתאר היער. ובגלל שזה רק תכנון, ולא כתיבה ממש, קל מאוד לשנות ולתקן ולסדר. קל מאוד להוסיף עוד ועוד רעיונות לרעיון הראשון (או הנוכחי), להשוות ביניהם – ואז לבחור את הרעיון הבאמת טוב לסיפור, או לטוויסט העלילתי לסיפור.
פשוט צריך לזכור:
1. הרעיון הראשון שלך – הוא לא הכי טוב
2. גם הרעיון הנוכחי שלך – הוא לא הכי טוב.
3. כל הרעיונות שלך – הם שלך.
ואתמול, במהלך שלוש השעות האלה, הרצפה פצחה בריקוד סוער מרוב אסימונים שצלצלו עליה. והכותבים שהיו איתי בשיעור בכו, התמרמרו, התעצבנו עליי…
אבל בסוף יצאו עם רעיונות הרבה יותר טובים.
שהיו שלהם בדיוק כמו הרעיונות הראשונים!
ביום שישי, שעה 10, אנחנו עושים אותו דבר (לא יכול להבטיח שלוש שעות). וגם אם האוצר עוד לא שלכם, יש לכם הזדמנות לכתוב הרבה יותר טוב, או לפחות להעלות רעיונות הרבה יותר טובים, לאחר צפייה בשיעור החי הזה, שהעליתי לרשת בשבילכם.
טוב, גם בשבילכם.