חודש: נובמבר 2020

צבעים בטקסט. ביטוי מוזר, שמי שלא למדו אצלי כתיבה כנראה לא מכירים. מי שכן, לעומת זאת, כנראה שמעו אותו כל כך הרבה פעמים שזה יצא להם מהאף. אולי לא רק מהאף.

*

"אתה שומע אותי בכלל?"

"כן", הוא ענה לה. "אבל אני לא רואה את זה".

מה זה צבעים בטקסט?

כל מדיום טקסטואלי נראה קצת שונה על העמוד. טקסט של ספר פרוזה נראה, ויזואלית, שונה מטקסט של ספר עיון. טקסט של מחזה (והרי גם מחזות מודפסים לספרים. מי לא למד את מולייר בתיכון?) נראה שונה בתכלית. טקסט של תסריט נראה אחרת מכל מה שהזכרנו עד כה. ועוד לא הגעתי בכלל לטקסט של שירה, כתבה, או פוסט, או ציוץ.

כל אחד נראה אחרת, כל אחד צבוע בצבעים אחרים. כי כל אחד מיועד להפעיל חושים אחרים אצל הקוראים.

טקסט של מחזה, למשל, צבוע כולו בגוון הדיאלוגים. הוא אמר, היא אמרה, הוא אמר, היא אמרה. ולמה? כי זה כל מה שיש במחזה. אנשים עומדים על במה, עם תפאורה סמלית סביבם (אף אחד מהצופים במחזה לא משלה את עצמו שמה שיש על הבמה זה באמת חדר בית חולים, או חדר שינה), ו… מדברים.

*

"שמעת משהו חשוד?"

"כן. תתכונן לזנק".

ההבדלים בין מחזה, תסריט וספר

במחזה, חוש הקלט העיקרי של הצופים הוא חוש השמיעה. חוש הראייה כמעט ולא עובד במהלך קריאת מחזה. אין קלוז-אפים, אין הילוך איטי, אין מרדפי מכוניות ואין דקות ארוכות ללא דיבור. זו הסיבה לכך שכשאנחנו קוראים מחזה, אנחנו לא "רואים" איפה הדמויות נמצאות, אלא בעיקר "שומעים" בראש שלנו את הקולות שלהן.

זו גם הסיבה שכל כך קל להפוך מחזה לתסכית (מחזה שמושמע ברדיו). הכל שם דיבורים, ומחזה כתוב נראה כמו שרשרת ארוכה של דיאלוגים. הוא מפעיל בעיקר את חלק המוח ש"שומע" דברים, שקשור לאזניים.

לא כך הדבר בתסריטים. המדיום הקולנועי-טלוויזיוני מתבסס הרבה יותר על חוש הראייה, ואין בו הרבה דברים סמליים. בית החולים הוא ממש בית חולים, חדר השינה הוא באמת חדר שינה, וכוכב המוות של האימפריה הוא באמת מבנה הנדסי כדורי בגודל חצי ירח, שיכול לירות קרן אנרגיה אדומה שתפוצץ כוכב לרסיסים קטנים.

ראיתם את זה, נכון? את כוכב המוות יורה קרן אנרגיה אדומה וענקית, ואת הרסיסים מתפזרים לכל עבר. הסיבה: הטקסט הספציפי הזה היה משוח כולו בצבעי התיאורים. הוא גירה לכם במוח את האזור הוויזואלי, זה שחווה מראות, צבעים, צורות, תנועות.

מי שיודע איך נראה תסריט כתוב, יודע שלצד הקטעים בצבעי הדיאלוג (שנראים קצת שונה מהדרך בה הם כתובים במחזה) קיימות גם פסקאות רבות שצבועות בצבעי התיאור. כתוב בהן מה קורה, ויזואלית, על המסך. בזמן הווה, אגב. בסרט הכל קורה "עכשיו".

קל לזהות תסריטים מרחוק, כי הם צבועים בשני צבעים בלבד: דיאלוגים ותיאורים. הם גם מפעילים שני אזורים עיקריים במוח: את אזור ה"דיבור" ואת אזור ה"עיניים".

ומה חסר פה, שיש רק במדיום הספרותי?

*

"מכירה את הביטוי הזה באנגלית, א פני פור יור תו'טס?"

"אין לי מושג על מה אתה מדבר. תסביר?"

"עזבי, לא משנה".

צבעים בטקסט: הייתרון העצום (היחיד) של הטקסט הספרותי

מחשבות.

במחזה כתוב אין מחשבות. בתסריטים אין מחשבות. בגלל זה כל כך חשובה שם עבודת המשחק והבימוי. רק היא מסוגלת להעביר לצופים את העובדה שהגיבור קרוע מבפנים בין אהבתו לגיבורה לבין המחוייבות למולדת. רק היא יכולה להעביר שנאה מפעפעת, או חוסר ביטחון, או רגשות שוצפים מתחת למסכת פני פוקר.

אבל בספר? אין לנו שום בעיה לעשות את זה. אנחנו יכולים בקלות לחדור לעולם הפנימי של הדמויות ולהראות לקוראים את המחשבות, הרגשות והדחפים הכי אינטימיים שלהם. למעשה, בספר פרוזה טוב חלק גדול מהטקסט צבוע בצבעי המחשבות.

מבחינה טכנית, על הדף טקסט כזה נראה שונה מאוד מקטעי הדיאלוגים, אבל די דומה לקטעי התיאורים. מבחינה מוחית, לעומת זאת, הוא מפעיל תאים אפורים אחרים לגמרי. הוא מדליק את החלקים שמייצרים רגשות, את אלה שעוסקים באמפתיה, את אלה שמנהלים מחשבות מופשטות, שמתכננים ותוהים.

ובטקסט פרוזה כתוב היטב, כדאי מאוד ששלושת הצבעים האלה (דיאלוגים, תיאורים, מחשבות) ינכחו – וישתלבו אלה באלה באופן בלתי פוסק.

למה?

שתי סיבות.

הראשונה: העולם האמיתי שלנו מורכב משלושת הצבעים (העיקריים, יש הרי עוד) האלה. אנחנו שומעים, אנחנו רואים, אנחנו חושבים. אם נציג לקוראים טקסטים שמורכבים משלושת הצבעים האלה, נוכל להכניס אותם לעולם "אמיתי" יותר. לייצר להם חוויה אופפת.

השניה: כל אחד מהצבעים האלה מפעיל חלקים שונים במוח – ועל הדרך מכבה את החלקים האחרים. ומה קורה לחלק במוח שלא באמת עובד? את זה כל מילואימניק יודע: הוא נרדם. מהר מאוד.

טקסט חדגוני ארוך מדי  גורם לחלקים גדולים מהמוח להירדם. יותר מארבע-חמש רפליקות דיאלוג, ללא הפסקה לפסקת תיאור, יגרמו לקוראים לאבד אוריינטציה. ואם אין שם גם פסקת מחשבות, אז נתחיל לאבד את החלק החושב והמרגיש של מוח הקוראים.

כך הדבר גם בפסקאות ארוכות מדי של תיאורים, ללא פסק זמן לדיאלוגים. במקרה כזה החלק ה"שומע" של המוח פשוט ילך לישון. שלא לדבר על מה שקורה למוח בעת קריאת עמודים שלמים של (החזיקו חזק) רצף התודעה.

תחשבו RGB – והוסיפו צבעים בטקסט

כמובן שמה שאני אומר כאן לא פוסל טקסטים הומוגניים. "מותר" לכתוב הכל, וקיימות יצירות מופת חדגוניות. הכל טוב. זו אמנות. ביטוי עצמי.

עם זאת, אם אתם רוצים לספק לקוראים שלכם חוויית "עולם אמיתי", ולשמור על המוחות שלהם ערניים? השתמשו בכל הצבעים בטקסט, וזגזגו ביניהם לעיתים קרובות.

ועכשיו: גשו לטקסט האחרון שכתבתם. בכמה צבעים השתמשתם? ואיך הם מעורבבים?

(בקבוקים וסודות: משהו שהסופרים הגדולים באמת מנצלים בלי בושה)

היא הביטה בבקבוק והבקבוק הביט בה בחזרה.

ליטרלי הביט בה בחזרה. זה לא היה בקבוק רגיל. עדן מצאה אותו שם, בתיבת העץ שאבא השאיר לה בחדר לפני שהוא נעלם לתמיד, באותו יום מקולל לפני חמש עשרה שנים בדיוק. היו שם כמה מגילות קלף מאוירות בדיו (לפחות, היא קיוותה שזו דיו) חלודה, כמה שיקויים בבקבוקי זכוכית ישנים, מקל מגולף היטב ואבקת פיות. סך כל ציוד סטנדרטי.

באבקת הפיות היא השתמשה כבר באותו יום. היא לא ידעה שאבא יעלם כאילו בלע אותו הפנטגרם שצויר על הרצפה בגיר משחק. היא חשבה שזה נורא נחמד לפזר אותה באוויר ולראות אותן מרקדות בחדר. "פיות ממש יפות, נכון?" אמר לה אז הבקבוק, והיא הופתעה לגלות שהיא לא הופתעה.

"אתה לא בקבוק רגיל, נכון?" היא שאלה אותו והוא משך בכתפיו.

"תלוי איך את מגדירה בקבוק רגיל", הוא אמר. "אני מרגיש די רגיל. האמת היא שאני מרגיש אפילו משעמם".

"אבל אתה בקבוק מדבר!"

"נו, ואת ילדה מדברת. במה זה שונה?"

במה זה באמת שונה?

לא היתה לה תשובה אז ולא היתה לה תשובה עכשיו. זה היה מזמן, והשאלה הפסיקה להעסיק אותה. בכלל. ובאמת, למה שילדות ידברו ובקבוקים לא? היא הכירה כמה וכמה ילדות שדווקא היו צריכות לסתום להן קצת את הפה. ואילו הבקבוק – ובכן, הבקבוק היה חבר. החבר היחיד.

באותו יום ארור, בו אבא נעלם, אמא מיהרה למחוק את הפנטגרם מהרצפה ולשים שטיח. היא עצמה נדרה שלא לצייר פנטגרם לעולם, או להתקרב לאחד. אף אחד לא התעניין במה שאבא השאיר לה בתיבת העץ, ואחרי כמה זמן, גם הפסיקו להתעניין במיוחד באבא עצמו.

"אני מתגעגעת אליו", היא אמרה לו, כפי שאמרה כבר אלפי פעמים.

"את יודעת שיש לזה פיתרון".

הם דשו בעניין הזה לא מעט. אם היא תפתח את הבקבוק ותשתה את תוכנו, כך הבטיח לה הבקבוק, היא כבר לא תתגעגע לאבא שלה. מה שנמצא בפנים, יהיה מה שיהיה, יגרום לה לשכוח. אלא שהיתה לזה תופעת לוואי: באותו רגע הבקבוק יפסיק לדבר.

"אני לא מוכנה לאבד אותך", היא התעקשה. מאז שאבא נעלם הבקבוק הפך לגורם המשמעותי ביותר בחייה. הוא תמיד היה שם בשבילה, הוא תמיד הקשיב, הוא אף פעם לא עשה לה רע, והוא היה המבוגר היחידי בו היא יכלה להתייעץ. אמא שלה קיבלה את ההיעלמות קשה, ונכנסה לעולם סגור של עבודה (מזכירה במשרד רואי חשבון, מי ישמע), קוקאין, וגברים שסיפקו לה את הקוקאין.

סיפקו לה… מה מה מה?

בגיל 12, עדן לא הבינה למה אמא לא הקדישה יותר מאמצים כדי למצוא את אבא. עכשיו היא כבר היתה חכמה יותר. מה כבר אמא יכלה לעשות? המשטרה חיפשה כמה שחיפשה, לא היו שום עקבות, שום חיובי כרטיסי אשראי, שום כלום. אמא היתה בטוחה שהוא החליט לברוח ממנה ולעבור לאשה ובית אחרים. עדן לא קנתה את זה. בינה לבין אבא היה משהו מיוחד, משהו שאי אפשר לברוח ממנו.

"יום אחד", הוא אמר לה לפני שנעלם, "אני אספר לך בדיוק מאיפה באת".

"מה זאת אומרת? אני לא הילדה שלכם? אני מאומצת?"

"את כן הילדה שלנו", הוא הרגיע אותה. האמת היא שלא היה ספק בכך. היו לה עיניים ירוקות ושיער אדמוני בדיוק כמו של אמא, אבל צורת הגבות, הפה והאף היו "קופי האבא שלך", כמו שסבתא נחמה היתה אומרת תמיד. עדיין, כל הנושא הזה לא היה ברור.

"בקבוק, אתה יודע מאיפה באתי?" היא שאלה אותו פתאום.

"המממ…" הוא היסס.

מבין כל הבקבוקים בתיבה הוא היה היחיד שידע לדבר. זה לא אומר שהבקבוקים האחרים היו חסרי תועלת. להיפך. הבקבוק עם המים הירוקים הפך אותה לבלתי נראית לכמה שעות, והבקבוק עם המים הסגולים גרם לה להיות ממש ממש חכמה. היא השתמשה בו לא מעט בשנים האחרונות, כשנמאס לה להתאמץ לתואר.

הבקבוק עם המים הצהובים הפך אותה לאדם הכי יפה ונחשק בסביבה. היא שתתה ממנו כמה פעמים, אבל תשומת הלב לא מצאה חן בעיניה. ואז, פעם אחת, כשהיא לקחה כמה טיפות מהנוזל הסגול, בא לה רעיון: להשתמש בירוק ובצהוב ביחד, ולראות מה קורה.

ומה שקרה פתח את מהדורות החדשות באותו יום. 

מה בדיוק היה בחדשות?

"אז אתה כן יודע מאיפה באתי!" היא קפצה על המציאה.

הבקבוק משך שוב בכתפיו. "לצערי".

"ספר לי. וספר לי מייד".

הבקבוק עיקם אף, כיווץ שפתיים, נשם עמוק והחל לדבר.

עכשיו, אני יודע שאתם מאוד רוצים לדעת מה הבקבוק אמר לעדן. ובצדק, זה היה מאוד מאוד מעניין. אבל עוד לפני כן אני רוצה שתשימו לב לטכניקת יצירת המתח בה השתמשתי כדי לגרום לכם להגיע עד לכאן. ולטכניקה הזו הזו אני קורא…

האמת, אין לי שם עבורה. אני צריך להמציא אחד. בכל מקרה, העניין הוא כזה. אתם מתחילים לדבר על איזה נושא. זה לא משנה על מה, האמת, רק שפשוט צריך להגיע שם לאיזו נקודת מתח מסקרנת, לחידה ספציפית – שפשוט זועקת לפיתרון ולהעמקה. למשל, ממש בפתיחה, כשהזכרתי בקבוק עם תכונות מיוחדות.

אז יש חידה, ויש סקרנות של הקוראים, אבל פיתרון? חחח. לא.

אסור לספק את הפיתרון באופן ישיר ומיידי. לא, לא. אתם, כמו נבלים מנוולים, חייבים לפתוח עכשיו נושא אחר לגמרי. כמו, למשל, מה שהיה בתיבת העץ. וכדי להוסיף חטא על פשע, אתם מתגלעים כאדוני הרשע ומציגים חידה נוספת: מה קרה לאבא?! לאן הוא נעלם, ולמה?

חושבים שזה הסוף? הצחקתם. גם את החידה החדשה אתם לא פותרים מייד, וגם לא את הקודמת. אתם ממשיכים מיידית בנושא אחר וחדש, שיחת חולין בין הבקבוק לילדה, על געגועים. ובסיכומה: שיא ודרמה וחידה חדשה. האם הילדה תפתח את הבקבוק הדובר ותשים קץ לגעגועים?

כמה חידות כבר יש לקורא לפתור? לא זוכר, אבל כל פריט מידע שלא בא לפיענוחו המלא הוא סיבה טובה להמשיך לקרוא. אתם בהחלט יכולים להוסיף שם את החידה בענייני החיים האישיים של האמא, ומאיפה באה הילדה. זו כבר חידה עמוקה, עם המון משמעות. אולי היא תפתור חלק מהאחרות, יש סיכוי גדול.

ובדיוק כשהבקבוק עומד לספר לעדן את הסוד המרגש הזה, אנחנו עוצרים להפסקת לימוד. ולומדים את טכניקת בקבוקי הסוד (הנה, מצאתי לזה שם). בה אתם מציגים בקבוק עם איזשהו סיפור, לוגמים ממנו – עד שעוצרים ברגע מפתח, בחידה. ואז אתם ממשיכים לבקבוק אחר, לוגמים גם ממנו, עוצרים גם שם בחידה, וכן הלאה – כשמדי פעם אתם חוזרים אחורה, בודקים בקבוקים וסודות קודמים ומקדמים שם את הפיתרון.

בקבוקים וסודות

"וזהו", הבקבוק אמר. הוא נראה קצת תשוש, בכל זאת דיבר רבע שעה בלי להפסיק.

"אני לא יודעת אם לשנוא אותך או לאהוב אותך", עדן לחשה.

"תצטרכי לגלות את זה, במוקדם או במאוחר", הבקבוק אמר במבט חד מדי.

"אולי לא. אתה הרי יודע שאני עקשנית".

"אני יודע".

עדן היססה לרגע. היא לא באמת היתה כזו עקשנית, אבל מה שהבקבוק אמר לה עכשיו פשוט גרם לה לרצות לשבור אותה על הרצפה, לא לפתוח אותו לאט.

"הרסיסים יהיו מאוד חדים", הוא אמר ביובש.

"אתה קורא את המחשבות שלי?"

"מאז שנולדת".

טוב. עדן עשתה החלטה, ובכל גופה הרועד היא קיוותה שזו תהיה הנכונה. היא תפסה את הבקבוק בגרון, התעלמה מצלילי החירחור (מגיע לו!), והחלה לסובב את פקק השעם הגדול.

"אתה לא תשפריץ עליי כמו שמפניה, נכון?" היא שאלה, והבקבוק הצייתן הנהן בתשובה.  עוד סיבוב אחד, קצת הפעלת כוח באצבעות, ובכתפיים גם, ו…

פופס, הפקק נותר בכף ידה.

מפיית הבקבוק החל לעלות עשן שחור, והיא מיהרה להניח אותו בזהירות ליד התיבה. העשן המשיך לפרוץ בכמויות אדירות, ממלא את החדר, ואז החל להתכווץ עוד עוד, משנה צבעים ומירקם. מחוויר ומתרכך. תופס צורת אדם.

"חמש עשרה שנים אני כבר לכוד בתוך החרא הזה" אבא שלה אמר, כולו זעף. בגדיו היו רטובים. "חמש עשרה שנים שאני רומז לך לפתוח אותו! או לצייר את הפנטגרם מחדש. וכל פעם כשאת כמעט כמעט…" ואז הביט בה וחייך באהבה. "לא משנה", הוסיף. "את – – – "

עדן סתמה לו את הפה בחיבוק. והם עמדו ככה יחד חמש דקות, אולי עשר. מי ספר.

"התגעגעתי אלייך", היא אמרה. "וצדקת. עכשיו אני כבר לא מתגעגעת".

"חמש עשרה שנים החזקת אותי במתח", הוא ענה. "וכל פעם, כשכמעט… כשכמעט…"

"ששש…" היא אמרה. "רוצה קפה?"

ספציפיות תציל אתכם.

באמת. אני כותב על זה עכשיו כי השבוע ראיתי יותר מכתב יד אחד שנתקע בגלל חוסר ספציפיות. רכיבים סיפוריים אחרים היו בתוכם בשפע: סגנון הכתיבה היה טוב (יחסית לדראפט ראשון), הדמיון חגג שם, היו רמזים מטרימים, תיאורים סבבה, הכל. מה לא היה שם? ספציפיות.

ובכתבי היד האלה הספציפיות נעדרה מהמקום הכי חשוב: הדמות הראשית. וזה זעק. בשני מקרים לגיבור אפילו לא היה שם. המחברים השאירו את בחירת השם לאחר כך. גם פרטים נוספים חסרו, לרבות הרמ"ה של הדמות (רצון, מטרה, הפרעה. כתבתי על זה בטיפ קודם) והמראה החיצוני שלה. פרטי מפתח.

על ספציפיות ועל ביקורת

ועכשיו הפסקה מתודית קצרה על ביקורת. זה שווה טיפ בפני עצמו, והוא עוד ייכתב, אבל הנה מצטיירת כאן ביקורת על טקסטים, אז חשוב לי להסביר את פילוסופיית הביקורת שלי. אז תישארו איתי כמה שורות.

נתחיל בזה שהמונח "ביקורת" הוא אסון טרמינולוגי. משתמשים בו גם כדי להעליב ולהחריב נפשות, וגם כשמדברים על תהליך חיובי של… אינספקציה, של בקרה. יותר מזה: ביקורת, כידוע, מותחים! כמו שמותחים קשת כדי לירות ממנה חץ משונן ורעיל. שונא, שונא את המילה הזו.

ובכלל, במציאות הישראלית בה השפלת הזולת הופכת במהירות לנורמת השיחה, קל מאוד לאמץ את המשמעויות השליליות של מונח הביקורת. "ביקורת בונה?" פחחח. אף אחד כבר לא מאמין למילים האלה יותר. ביקורת נתפסת תמיד כקרדום לחצוב בו, כמסור חשמלי לערוף בו ראשים. שיפוטיות במובן של גזר דין וגרדום.

אז לא, לא כך אצלי.

ביקורת, אצלי, מגיעה מהמילה "בקרה". חשבו על לוח מחוונים ענק, בו מהבהבות נוריות ירוקות ואדומות, ומולו יושבים בנחת ובוחנים את האדומות. ברור שכדי שהסיפור יעבוד היטב – הנוריות האלה צריכות לנצנץ בירוק. איזה מזל ששתלנו חיישנים במקומות הנכונים, שידווחו לנו על כל מיני דברים שצריך לתקן.

אין מה להתרעם, או לדאוג, או להיפגע מנורית אדומה. כי הרי הכל נמצא בתהליך, ואת הנוריות האדומות אפשר בהחלט להפוך לירוקות. ויותר מזה, כשהתחלנו לכתוב, כשהטקסט עוד היה רק דף לבן שמחכה למילים – הרי לוח המחוונים כולו נצנץ בצבע אדום אחיד. הנורית האדומה אינה דבר רע. והעובדה שמצביעים עליה – היא דבר מצויין.

הו מיי גוד. הנה מילה נכונה, ספציפית, לתהליך שאני עושה: בקרה!

שלושה תפקידים ספציפיים

תראו כמה שספציפיות יכולה לעזור. "ביקורת" זה לא דבר שקל לעכל או אפילו לקבל. אבל בקרה? מצויין אפילו. איזה מחבר לא ירצה בקרה על תהליך הכתיבה שלו?

ובתהליך הבקרה שלי, אליו המחברים האלה נכנסו ברצון, נדלקה באדום נורית האפיון הספציפי של הדמות הראשית. וזה דבר שסופר-חשוב עבורנו להפוך לנורית ירוקה, כי הספציפיות מהווה נקודת מפתח לכל כך הרבה דברים.

קודם כל, הספציפיות חיונית לתהליך היצירה עצמו. בתהליך כתיבת הסיפור אנחנו יוצרים יש מאין, וזה תהליך בניה לכל דבר. עובדה אחת משמשת בסיס לעובדה אחרת, פרט נשען על פרט, ואלמנטים סיפוריים שמוצאים בתהליך חייבים בסיס כדי לא ליפול במהירות למערבולת היצירה הקוצפת של המחברים.

ככל שנקבע בתפיסה שלנו יותר פרטים ויותר מהר – כך נוכל ליצור את הסיפור יותר מהר ויותר עמוק. אם לא, אז נסבול מתסמונת ה"לא מצליחים להגיע לעמוד השני". כלומר: לסיפור תקוע.

וזו, באמת, אחת הדרכים החשובות ביותר לחלץ מחברים מבוץ יצירתי. הסיפור שכם נתקע? היו קצת יותר ספציפיים בפרטים הקיימים (המציאו אותם, בקיצור), ותראו איך הוא מניע מחדש. פלאי פלאים.

לא פחות חשוב: אמת ואמינות

עניין שני: הספציפיות יוצרת אמת. אם גובה הגיבור הוא 158 ס"מ, הוא לא יוכל להגיע בקלות למדף הגבוה, ותהיה לו תפיסת עולם של "מסתירים לי". אם גובה הגיבור הוא 198 ס"מ, לעומת זאת, הוא יבלוט בתוך קהל – ויפתח תפיסת עולם של "אני צריך להתכופף כדי לא לקבל מכה בראש מהמשקוף".

רואים את זה? הסנטימטרים המדוייקים הכניסו אמיתות חדשות לעולמות של שני הגיבורים האלה. פתאום יש להם תפיסות עולם שונות. פתאום אנחנו יודעים איך הם מתנהגים כשהם מגיעים למעלית, או כשהם נמצאים בתוך קרון רכבת תחתית צפוף. בברוקלין. בחורף.

הספציפיות מאפשרת לנו לגדל עולם חי ונושם. עולם אמין, שמלא בהזדמנויות עלילתיות ותיאוריות. הסיפור שלכם נראה קצת דל? היו ספציפיים בפרטים, ותראו איך פתאום הנייר הפשוט הופך לרובוטריק אוריגמי קופצני.

אבל הספציפיות קשורה גם לתקשורת עם הקוראים. הרי באמצעות הכתיבה אנחנו מעבירים לדמיון של הקוראים שלנו את מה שאנחנו עצמנו דמיינו. ו… אם אנחנו לא מכירים לעומק את הדמות הראשית, איך נוכל לגרום להם לדמיין אותה? כך גם בכל דבר אחר. הנה, תביטו לרחוב – סליחה, לרחוב ביאליק ברמת גן. תראו מה חולפת בו עכשיו.

מכונית. סליחה, מכונית צהובה. סליחה, אופל קורסה צהובה וחייכנית.

ומי נמצא בתוכה, מתופף על ההגה לצלילי "אנג'י" של הסטונז?
עורך אחד, די נמוך, עם שפם מוזר וכובע.