כולנו רוצים לספר סיפור רצף ומעמיק. הבעיה: אנחנו חיים בעולם מלא הסחות דעת.
הקצב מהיר יותר, "בועות הריכוז" שלנו קצרות יותר. העולם שלנו מלא הפרעות שמפריעות לנו להמשיך לעשות את מה שעשינו. ומייד באות הפרעות חדשות שמפריעות להפרעות שכבר הפריעו לנו. עולם מופרע.
מבלי שנרצה, מבלי שנצליח לעצור את התהליך, הכל משתנה. כשאנחנו עושים משהו, אנחנו גם מתחילים לרצות לעשות משהו אחר. כשאנחנו קוראים משהו, אנחנו גם רוצים לקרוא משהו אחר. משהו חדש.
סיפור רציף בעולם מופרע
איפה הייתי?
אה. עולם מופרע. עם אנשים מופרעים.
הקוראים שלנו משתנים. גם אם הם מבוגרים יחסית, העולם שלהם משתנה. גם הם קוראים באינטרנט, גם הם רואים טלוויזיה, גם להם יש וואטסאפ. מבלי שהם ירצו, מבלי שהם יצליחו לעצור את התהליך, הם משתנים.
פתאום סיפורים ארוכים מאבדים מהטריות שלהם. פתאום הם מאבדים קשב ועניין בטקסטים שמספרים סיפורים רציפים.
איך אפשר לספר סיפורים רציפים לאנשים שכל הזמן רוצים לקרוא משהו אחר, חדש יותר, טרי יותר?
*
התשובה מגיעה מניתוח הטרגדיה של בלוקבאסטר ונטפליקס.
זה חתיכת סיפור, אותו מציג רם יאולוס, מומחה עסקי בינלאומי, מציג אותו בספרו (שהיה לי הכבוד לערוך) "עידן הדחיפות".
לפני לא הרבה מדי שנים, בארץ די רחוקה (ארה"ב, וגם בישראל) שלטה דרך אחת בלתי מעורערת לראות סרטים בבית. קראו לה בלוקבאסטר, רשת ספריות וידאו. רשת שהרוויחה מיליארדים. ובדולרים.
נטפליקס התחילה את דרכה כאלטרנטיבה ענייה, ויצרה הפרעה בשוק. היא איפשרה לאנשים לקבל את קלטות הווידאו שהם רצו – דרך הדואר. וכשהאינטרנט היה מספיק מהיר כדי להזרים דרכו סרטים (סטרימינג), נטפליקס מיהרה להציע גם שירות כזה.
אלא שחסר להם כסף. חסר מאוד.
מה עשו? פנו לבלוקבאסטר כדי שייקנו אותם.
ומה עשתה חברת הענק מרוויחת המיליארדים? גילגלה אותם מכל המדרגות.
טעות טרגית של ממש. נטפליקס, שחוללה הפרעה בשוק, נמצאת היום בכל בית. בלוקבאסטר קרסה.
זו כוחה של ההפרעה. איך מתמודדים איתה? רם יאולוס דוחק בחברות להקים 'מתחרים פנימיים' למוצר המרכזי שלהן. "בעולם של הפרעה", הוא אומר, "הדרך להישאר רלוונטי היא לדאוג שההפרעה הזו תהיה שייכת לך".
*
ובעולם של הפרעות לקריאה, הדרך להישאר רלוונטי היא לדאוג שההפרעה הזו תהיה שלך.
*
איך לשמור את הקוראים אצלך?
יש כמה דרכים לעשות זאת. והמרכזית: להקים לעלילה שלך 'מתחרה' פנימי שיפריע לה מדי פעם. שיקטע את חוש המחטבה ברגעים מתוכננים היטב.
באופן זה, הטקסט שלך 'מפריע' לקורא שלך עוד לפני שמשהו אחר יפריע לו. הוא מעניק לקורא כל הזמן סיפור חדש, ובאותה נשימה גם משאיר אותו בסיפור הקיים.
לדוגמה: בטקסט שעוסק בכתיבה, אפשר לשתול קטע (רלוונטי) שעוסק בטרגדיה העסקית של בלוקבאסטר. ואז לחזור לכתיבה.
דרך נוספת היא ליצור הפרעה בטקסט, על ידי איות לא נכון (ומכוון) של מילים כמו "חוט" ו"מחשבה".
ועוד דרך: לסמן לקורא שלך נקודות עצירה גרפיות בולטות, שיחלקו את הטקסט למנות קטנות שיודעות לשמור על הטקסט טרי וחדש.
וחשוב מאוד: לסמן את זה רק כשהקורא שלך ממש צמא לקבל עוד.
*
אני אוהב לעשות את זה על ידי כוכביות בטקסט.
כמובן שיש עוד דרכים. אבל יהיו גם עוד פוסטים, אשאיר קצת מקום לעתיד.
ועד אז: כדי להציל את הטקסט שלך מנטישה ומשיעמום, מומלץ לשלב בו מתחרים פנימיים. ולזגזג ביניהם.