לבטוח בתהליך.
האמת, זו פריווילגיה שרק אנשים מנוסים יכולים ליהנות ממנה. רק אנשים שכבר עברו כל כך הרבה משברים יכולים באמת לבטוח בתהליך. רק מי שניצחו כל כך הרבה קרבות אבודים כבר לא נבהלים מכך שהכל נראה – בינתיים – כמו רובע הדאחייה לאחר ביקור נימוסין של חיל האוויר.
אני מדבר על כתיבה, כמובן.
כתיבה היא תהליך, ובתהליך הזה חייבים לבטוח. אני נמצא בדיוק בנקודה הזו, באחד הפרוייקטים הכי מאתגרים שלי אי פעם. לא, לא בנקודה של ההריסות והבלגן, ממש לא. זו כבר מאחוריי. והיו שם הריסות, תאמינו לי, היו. מי שהיה מביט בעשרות אלפי המילים האלה, רק לפני זמן קצר, לא היה מבין איך יכול לצאת מהן משהו. משהו מבהיל, באמת.
אבל אני בטחתי בתהליך. השארתי מאחורי גבבי טקסט לא ברורים, ממורקרים בצבעים שונים, בפונטים שונים, שנכתבו על ידי דוברים שונים – כי ידעתי שיומם יגיע. חכו חכו, טקסטים סוררים, עוד נלטף ונשייף אתכם. והם, כמובן, חיכו בסבלנות. הלקוח רצה לראות מה קורה שם – אבל אני לא הסכמתי לשלוח לו. חבל על התקף הלב. יודעים למי מראים חצי עבודה? גם 80% עבודה, לא מומלץ להראות. טראסט דה פרוסס.
והנה, הושגה פריצת הדרך. הדבר האחד הזה, שלא ידעתי בכלל מהו – אבל ידעתי שהוא יגיע, כי אני מכיר את התהליך, ומכיר את הדינמיקות שיש לטקסט ולמחשבות. הוא תמיד מגיע, הדבר הזה.
ופתאום הכל נראה אחרת.
הולך להיות אחלה ספר, לאחלה מישהו.