כתיבה ברצפים בשיטת הדומינו

מכירים את הסיפורים האלה, שפשוט אי אפשר להפסיק לקרוא? את הפרקים שחייבים לבלוע בבינג' אחד ארוך, שנגמר לפנות בוקר? את התחושה שכל סצנה מחוברת לסצנה הבאה בשרשרת טיטניום?

זה קורה רק אם הסיפור כתוב בשיטת הדומינו.

מה זה, בקצרה?

כמו שיוצרים "מפולת דומינו", בה כל אבן שנופלת גם מפילה את האבן הבאה בתור, כך יוצרים גם סיפור כזה. כל סצנה – מתחברת הרמטית אל הסצנה הבאה, ולא משנה אם היא תהיה בפרק אחר, במקום אחר, עם דמויות אחרות ועם נושא אחר לגמרי. יהיה חיבור – והקוראים מכורים לכאלה חיבורים.

מעבר לכתיבה בשיטת הדומינו הוא אחד השידרוגים הכי גדולים שאתם יכולים לעשות בכתיבה שלכם – ובהכי פחות מאמץ.

איך עושים את זה בדיוק? קחו כמה דקות והציצו בהדרכת הווידאו שנמצאת כאן בלינק.

טיפ הכתיבה השבועי / מספר לא אמין

השבוע עסקנו ביצירת מספר לא אמין.


מה זה בדיוק?זו דמות שמספרת את הסיפור שלה, כמעט תמיד בגוף ראשון (או מזווית ראיה שמדמה גוף ראשון) והסיפור שלה, איך נגיד, הוא לא מה שבאמת קורה במציאות.

הדוגמה הקלאסית לזה היא "מועדון קרב",הספר (שרבים קראו) וגם הסרט (שכמעט כולם ראו). הגיבור של הסיפור, שאגב אין לו שם בכלל,מספר על טיילר רירדן, זר מסתורי שנכנס לחייו בסערה ומשנה אותם לגמרי.
מכאן – ספויילרים, אז אם עוד לא נחשפת ליצירת המופת הזו, זה הזמן להפסיק לקרוא.
אני נותן לך עוד שורה להתחרט.

ועוד אחת.

עוד כאן? נמשיך.


ובכן, מה שהגיבור מספר – זה לא מה שקורה במציאות. במציאות, טיילר רירדן בכלל לא קיים, והוא ה"אישיות המפוצלת" של המספר.

הטוויסט הזה מגיע משום מקום, משנה לחלוטין את ההתייחסות לסיפור,והופך אותו למשהו אחר לגמרי. משהו מבריק.

כי הסיפור האמיתי שם הוא לא המציאות שהגיבור ממציא לעצמו,וגם לא המציאות ה"אמיתית".
הסיפור האמיתי מתרחש בפער שבין המדומיין לריאליסטי.

דוגמה אחרת למספר לא אמין, שלא כרוכה בטוויסט כלל וכלל, היא פורסט גאמפ. גם הסרט הזה מבוסס על ספר, אגב.

פורסט, איך נגיד בעולם ה-PC, הוא לא האיש הכי חכם בעולם. הוא מוגבל שכלית, עם IQ 75, והסיפור שלו, מנקודת מבטו, הוא לא בדיוק מה שקורה במציאות.


במקרה הזה, הצופה יודע כל הזמן את האמת שפורסט לא מכיר. אין טוויסטים ואין הפתעות.

מה כן יש? איפה הקסם הסיפורי?

בפער נצחי בין האמיתי למדומיין. פורסט לא משקיע ב-apple בגלל הטכנולוגיה, אלא בגלל הלוגו עם התפוח. מבחינתו זו בכלל חברת פירות.הוא הופך להיות גיבור מלחמה, טייקון שרימפסים,כותב לג'ון לנון שירים,מתחיל את תנועת הג'וגינג וממציא את אייקון הסמיילי, והוא כלל לא מודע למה שהוא עושה.

מי כן מודע? הצופה, או הקורא.
וכל הסיפור האמיתי מתרחש בפער הזה.

כתיבת מספר לא אמין, בגוף ראשון, יכולה להיות אחת המרגשות והחזקות ביותר. יש הרבה טכניקות לעשות את זה, והמשותף לכולן הוא התכנון. כאן קשה מאוד לכתוב אינטואיטיבית, כי כל הסיפור כולו הוא תחבולה מאורגנת היטב על תודעת הקורא.

כי, שוב, הסיפור האמיתי הוא לא מה שמתרחש במציאות או מה שמתרחש בדמיון המספר. אלא הפער ביניהם. ואת הפער הזה צריך ליצור בזהירות רבה, ולהבין שלאורך כל היצירה – אנחנו בעצם מספרים אותו.

כיף גדול להשתעשע בכתיבת מספר לא אמין. מה דעתך, זה יעבוד גם אצלך?

איך לשפר כמעט כל טקסט על ידי שימוש חכם במקש אחד?  טיפ הכתיבה השבועי

אתם כבר יודעים: ביום שלישי יש תירגול חי, ומעט אחריו – טיפ שניתז מאותו שיעור. הפעם ערכתי בשידור חי טקסטים של תלמידים (זה קורה בשבוע הראשון של כל חודש), וכלי אחד בלט מעל לכל האחרים אתמול:

הגרזן.

לא יאומן כמה שטקסט יכול להשתפר ברגע שמפעילים עליו את כפתור ה-delete. ואני לא מדבר על המחיקות הרגילות, אלה של הטעויות ושל החלפות מילה, פה ושם. לא, לא. אני מדבר פה על הנפת גרזן מושחז וקטלני על פיסקה שלמה, לפעמים שתיים, לפעמים יותר. קיצוץ כואב. קיצוץ שגורם לצרחות.

וזה לא קל, לא קל בכלל. הרי זה ממש טקסטוסייד, רצח-טקסט, מה שהכפתור הנבזי הזה עושה. לרגע אחד יש פה רעיון, פיסקה. עולם שלם. ואז אין!

אסון. זוועה. גוועלד!

ואולי ברכה?

כי יש מקרים, והם רבים מאוד, בהם הקיצוץ עושה רק טוב לטקסט. במיוחד כשרואים איך הפסקאות ששרדו את הטבח דבוקות זו לזו מחדש, מולחמות טוב הרבה יותר. ובמיוחד כשמתקשים להיזכר מה היה שם קודם, לפני הניתוח. ובמיוחד כשהקצב של הטקסט הופך להיות מהיר יותר, והקוראים מגיעים לנקודה החשובה בתנופה גדולה יותר.

אז מה צריך לשסף?

כל טקסט לגופו, וקיימים מספר מקומות חשודים בכל גוף כזה. הנה:

  • כפילויות. לא יאומן כמה כפילויות יש בטקסטים. דברים נאמרים, ואז נאמרים שנית בדרך אחרת. קשה מאוד לשים לזה לב.
  • רעיונות שמופיעים יותר מפעם אחת, ובעצם חוזרים על עצמם בניסוחים מגוונים – ומיותרים. בדיוק כמו המשפט הזה, למשל.
  • מחשבות פנימיות של הדמות המספרת. הרבה פעמים הכותב מתבחבש בתוך עצמו בדראפט הראשון, ומגיע למקומות פחות מעניינים. הפיתרון: אבחת להב ממורט – ומהר.
  • תיאורים. כמובן שלא כולם ראויים לקיצוץ, אבל כולם נמצאים בקבוצת סיכון. שמרו תמיד את הכירורג הפנימי שלכם בכוננות.
  • דיאלוגים. ובמיוחד: דיאלוגים בהם אין התפתחות ונוצרת תחושת לולאה. חייבים לבתק אותה ויפה שורה אחת קודם.

מתי מקצצים?

זו כבר אומנות אמיתית. אומנות – ולא אמנות, ולכן גם אפשר לתרגל אותה ולפתח אותה. הנה דרך טובה לעשות זאת:

1. קחו טקסט שלכם, ובלי לבדוק שום דבר מיוחד – פשוט סמנו פיסקה שרירותית ומחקו אותה.

2. נשמו עמוק וקראו את הטקסט שוב. האם הוא עובד? האם הפסקאות שנותרו מודבקות היטב, בהיגיון? אם התשובה חיובית, אולי עליתם על משהו ראוי לגיזום.

3. חזרו על הפעולה הזו בפסקאות שונות. מהר מאוד תתחילו לפתח את מיומנות המאצ'טה שלכם, ותוכלו לבצע עריכה עצמית טובה יותר.

ועד לפעם הבאה, זכרו:

לא סתם קוראים לברית – ברית מילה.