מאוד מעצבן לדבר איתי לפעמים. באמת שמאוד מעצבן, ואחת הסיבות היא טכנית: אני נוטה לנאום. כלומר, כשאני מדבר אני מתחיל לשטוח טיעונים ארוכים ומבוססים, זוללי שניות ודורשי קשב. כאלה ששרק לאחר שמבינים אותם – ומסכימים להם – מגיעים לפואנטה.
ואנשים משתגעים מזה. אין כמעט אדם שדיבר איתי, שלא קטע אותי מתישהו. ואז אמרתי לו "קטעת אותי באמצע המשפט, אני אשמח אם תיתן לי להשלים אותו". ואותו אדם אמר לי, "אבל הבנתי את מה שאמרת".
ואני עניתי לו, "לא, לא הבנת! כי עוד לא אמרתי את זה!"
זו שיחה שמשאירה שני צדדים מתוסכלים. אני מתוסכל כי לא נותנים לי להגיע לפואנטה, והרי יש לי אחלה פואנטה. הצד השני גם מתוסכל, כי אני לא זורם איתו, אני מרוכז בעצמי, אני דורש ממנו לחשוב יותר מדי, ו… נו, אני נואם.
נאומים בדיאלוג זה קקי.
וכשאני אומר "נאומים", אני מתכוון לרפליקה שנמשכת יותר משניים שלושה משפטים. רפליקה שאי אפשר להכניס בפסקה אחת קצרצורת. רפליקה שדורשת הקשבה, קשב, קשבנות, וכל אותם דברים שבגללם מאוד מעצבן לדבר איתי לפעמים.
למה זה כל כך קקי?
קודם כל, כי אף שיחה לא מתנהלת ככה במציאות. ואני אפילו לא מדבר על המציאות הישראלית, בה בעיקרון אין שיחות אלא יש אנשים שצועקים אחד על השני. אני מדבר על כמעט כל מציאות בה שני אנשים מנהלים דיאלוג. או דו-קרב, כמו שכבר אמרתי בפוסט קודם. או פינג פונג. או ריקוד, אם תרצו.
בדיאלוג אמיתי כל אחד רוצה להגיב על הדברים שהוא שמע. וברגע שהוא מתחיל לדבר, אז גם הצד השני בשיחה רוצה להגיב. ואין מצב, פשוט אין מצב, שצד אחד ייתן לשני לנאום. אפילו אם קוראים לצד השני לירון פיין ויש לו אחלה פואנטה בסוף.
זה פשוט לא קורה במציאות. ולכן זה גם לא מועיל כשזה בספרים שאנחנו כותבים. כשמישהו מתחיל לנאום, תפיסת המציאות של הספר (אותה "השהיית חוסר האמון" המפורסמת) נפגעת.
אבל זה רק הקקי הראשון. חכו, יש עוד.
כשדמות נואמת בספר, זה כנראה משלוש סיבות גרועות.
הסיבה הראשונה: היא פשוט חוזרת על דבריה בניסוחים אחרים. נסכים שזו לא סיבה טובה? אה, לא מסכימים? סבבה, אני אוכל לכתוב את הפסקה הזו שוב, בניסוח אחר, נראה כמה תאהבו את העניין אז. בדיוק. הלאה.
הסיבה השניה: הדמות רוצה לפתח טיעון ארוך ומיידע. וגם מייגע, זו לא שגיאה. כשדמות מפתחת טיעון כזה, היא בדיוק כמוני – מאתגרת את הקשב של הקורא. היא דורשת ממנו להתחיל לזכור טיעונים לוגיים, לעקוב, לחשב, לרשום לעצמו הערות מנטליות.
וזה פשוט לא קורה. מונולוגים ארוכים נוטים לאבד את הקשב שלנו, ואז גם התוכן שלהם הולך לאיבוד. וחבל, כי הסיבה שבגללה מונולוג כזה נכתב, ברוב המוחלט של המקרים, היא לתת מידע לקורא.
רק שזה מגיע ללא קשר לדמות או לשיחה.
כך, למשל, באחד הספרים בהם אני מעורב כרגע, נוצרה סיטואציה בה, לאחר הופעה, דמות אחת שואלת את האחרת "מה את עושה פה", ובתשובה מקבלת שתי פסקאות מונולוג ובהן קיצור תולדות הדמות (וחברתה) מתקופת בית הספר היסודי.
אולי זה מידע חשוב לסיפור – אבל אין לו שום קשר לסיטואציה. אף אחד לא מדבר ככה.
הסיבה השלישית: הדמות נואמת כי היא מאוד רוצה להדגיש את הסערה הרגשית בה היא נמצאת. זה, אגב, מציאותי מאוד. אנשים שנמצאים בסערת רגשות יכולים בהחלט להיכנס לנאומים בלתי סופיים. הם מנקזים. גם במציאות הם מנקזים. והם בוכים, והם כועסים, והם חופרים עמוק בתוך הרגשות שלהם.
ומה עושים מי שמולם?
במקרה הכי טוב, הם מזייפים קשב ואמפתיה, ומסווים את גילגולי העיניים. אף אחד לא אוהב שחופרים לו. אפילו פסיכולוגים לא אוהבים את זה, ולהם עוד משלמים בשביל השירות.
הקוראים שלנו לא משלמים לנו כדי שנחפור להם.
אוף. נהיה ארוך, הטקסט הזה. אז רק עוד עניין אחד ואני משחרר אתכם.
כשהדמויות נואמות, הטקסט מאבד את האחיזה שלו במציאות. אנחנו קוראים רק את המלל שנפלט לדמות מהפה, וזהו. מלל מלל מלל, ובזמן הזה אנחנו לא מגרים את החושים האחרים של הקוראים. כשיש מונולוג – בהכרח אין תיאורי דמויות או סביבה. כשיש מונולוג, בהכרח אין פעולות. גם אין תגובות של הדמויות ששומעות אותו. אין הרמות גבה, אין הנהונים, אין גלגולי עיניים (גם לא מוסווים).
יש רק ידה ידה ידה, בלה בלה בלה.
וככל שהמונולוג מתארך, הדמיון של הקוראים מתנתק מעולם הסיפור. כי ככה זה בספר כתוב: אנחנו מקבלים את החוויה מילה מילה, לא בזרימה מקבילה של סאונד, תמונה, ומילים. מה שאנחנו קוראים – זה מה שאנחנו גם מדמיינים.
קחו את הנאום חוצב הלהבות של אל פאצ'ינו בסיום הסרט "ניחוח אשה". מהמוצדקים שבנאומי העולם, פיסת טקסט שירדה לכאן מהאולימפוס של כותבי העל. שימו אותו על נייר מודפס, והוא יאבד הרבה מהאפקטיביות שלו.
ואגב, אנחנו זוכרים אותו כמונולוג נקי, נכון? הוא לא באמת כזה. הוא מתחיל בכלל בדיאלוג. והאמת שהוא גם ממשיך כסוג של דיאלוג, שמערב פינג פונג ויזואלי ומעניק הצצה לתגובות השומעים. שווה לכם לראות את זה.
אז איך כן עושים את זה נכון?
קודם כל: מוודאים שהדמויות שלכן לא נואמות, אלא אם קיימת הצדקה מלאה ואמיתית לכך. חשדו בכל רפליקה שארוכה משני משפטים. אם יש דמות נוספת שמשתתפת בשיחה – לא סביר שהדמות השנייה תיתן לראשונה להשלים את המשפט השלישי.
ושנית, אם אכן נחוץ נאום – בנו אותו כמו את הנאום של אל פאצ'ינו. שימו לב שהוא לא בנוי כמקשה אחת. הוא קטוע. מדי פעם מנהל בית הספר מפריע לו. והדמות של פאצי'נו מקשיבה, ואז גם עונה בזעם, שרק עושה טוב לטקסט.
הוא גם קטוע על ידי שוטים ויזואליים, שמופנים אל שאר המשתתפים בסצינה. ה"נאשם", הקהל, הנערים הסוררים. ואם אתם עוקבים אחריי זמן מה, אתם כבר יודעים שכל שוט – הוא פיסקה. ויותר נכון, כל פיסקה היא שוט. כתבו שלושה ארבעה משפטי מונולוג, הורידו פסקה, וכתבו תגובה של הסביבה. תיאור כלשהו, עצירה כלשהי.
זה יהפוך את הנאום לכל כך הרבה יותר אפקטיבי.
אז, נסכם: עיצבנתי?
