טיפ הכתיבה השבועי: לגעת בקוראים

לגעת בקוראים

עשיתי סקר קטן לגבי "מה זו הצלחה בכתיבה". והופתעתי. הרוב הגדול של התשובות, בהפרש ניכר, לא הזכיר כסף, כוח וכבוד. גם לא ענייני מכירות. לא. רוב המחברים, לפחות מאלה שהגיבו, דיברו על "לגעת בקוראים". לרגש, לתקשר, לחבר אותם לעולם הפנימי של המחבר.

זה דבר כל כך טהור. ובאמת משקף את עשרות הספרים שאני מעורב בעריכתם כרגע. רובם המוחלט הוא סוג של זעקה באפלה. החל במחברת שזועקת את הפגיעה המינית שעברה בילדותה, דרך זו שמניחה על השולחן מערכת יחסים מדממת עם גבר מתעלל, זו שמדריכה נשים למצוא זוגיות שניה ובריאה יותר, וכלה במחבר (הקשוח, המצליחן ולמוד הקרבות) שנשבר והחל לבכות כשפיענחנו את ספר הפוסט-מלחמה שלו.

אנשים, לפחות בישראל, כותבים ספרים כדי שקולם יישמע בתוך אוקיינוס הבדידות ורעשי הרקע. יישמע – ויזכה לתגובה.

אז בואו נעזור לזה להצליח גם אצלנו.

והצעד הראשון: נכתוב לאדם אחד ספציפי.

לגעת בקוראים האידיאליים

סטיבן קינג (הכפרה) אמר את זה הרבה לפניי. למעשה, הוא אמר שהוא כותב את הספרים שלו לאדם אחד ספציפי: אשתו. היא ה"קוראת האידיאלית" שלו. היא מתה על הכתיבה שלו, וגם יודעת לשפוט אותה. היא יודעת להגיד לו מה עובד ומה לא, מה מרגש אותה ומה פחות, מה משאיר אותה ערה עד שלוש בלילה – ומה לא.

הספרים של מיסטר קינג נכתבים אישית למיסיס קינג. ונכון, יש מיליונים כמותה. קינג יודע, וכדאי שגם אנחנו נדע, שאם הוא יצליח לגעת בה – הוא יצליח לגעת בכולם. לכן הוא רואה את דמותה מול עיניו בזמן הכתיבה.

עצה נהדרת. באמת. אבל יש בה רובד נוסף, הרבה יותר עמוק.

בתהליך העריכה שלי אני שואל את הכותב מספר שאלות פשוטות וקשות ביותר. ואחת מהן היא "מי יבוא לחנות הספרים במיוחד, ויבקש מהמוכרים ספר 'כזה'".

קראו את המשפט הזה שוב. לא מדובר ב"מי יכול ליהנות מהספר", או "למי הספר יכול להתאים". אנחנו רוצים כאן משהו הרבה יותר חד.

מי יבוא, במיוחד.
ויבקש, במיוחד.
ספר בדיוק 'כזה'.

יש המשך לשאלה הזו, שלא אביא כאן, אבל הנקודה מאוד ברורה: חפשו את האדם הכי ספציפי אליו אתם כותבים. את זה שלא יכול לחיות בלי הספר שלכם. את זה שחיפש אותו כל חייו, ורק חיכה, שלא ביודעין, לרגע בו מילים כמו שלכם יתחילו להתנגן במוחו.

מיהו האדם הזה? אתרו אותו (או אותה. מטעמי נוחות, הפעם אכתוב בזכר) בתוך מיליוני האנשים שסביבכם. מצאו את העיניים שלו בקהל. דעו אותו, לא בהכרח במובן המקראי. מה גילו? מה הרקע שלו? מה הוא אוהב? מה הוא כואב? מה הוא קרא לפני הספר שלכם, ומה הוא יקרא אחריו?

זהו אותו, גלו אותו, וכתבו אליו אישית.

אבל זה רק צעד ראשון. כי אם אתם באמת רוצים לגעת בקוראים, ובמיוחד בקורא הזה, אתם תצטרכו (קחו נשימה עמוקה) להכניס אותו לתוך הסיפור שלכם.

כן, זה עליך

אנשים אוהבים לקרוא על עצמם. זה… ובכן, אנושי. אנחנו צבירי אגו רוטטים, שחושבים שהעולם מסתובב סביבנו. בגלל זה אנחנו חושים שהקורונה באה "כדי ללמד אותנו משהו", ובגלל זה הנהג ברמזור "עושה לנו בכוונה", ובגלל זה הדעה שקראנו בפייסבוק, זו של האידיוט שחושב אחרת מאיתנו, מקפיצה אותנו לפעולת תגמול נועזת בעורף הפוסט.

כי הכל הרי קשור בנו. ואין דבר שיפעים, יפעיל או יפעיץ (אין מילה כזו. ראוי שתהיה) את הקורא – יותר מלפגוש את עצמו במעבה הספר שלנו. "היי, תראו תראו! הנה אני! אתם אשכרה כותבים עליי! איך… איך ידעתם?"

מה זאת אומרת, איך ידענו? הרי איתרנו אותך בקהל כבר לפני ארבע פסקאות, טרונצ'ו! אנחנו יודעים מה גילך, מה הרקע שלך, מה אתה אוהב ומה אתה כואב. כתבנו את הספר עבורך. וקצת גם עליך.

עכשיו, למה אני מתכוון ב"להכניס אותו לסיפור"? יש הרבה דרכים. הדמות הראשית, למשל, יכולה להיות דומה לו מאוד, או כזו שרק חולקת איתו קווי אופי מסויימים, רצונות, כאבים, חששות. אבל לא מדובר רק בדמות הראשית. הקורא יכול לזהות את עצמו בספר גם כדמות משנה, כשילוב של דמויות, או אפילו כדעה של המחבר.

ברגע שהכנסתם את הקורא האידיאלי שלכם אל תוך הספר שלכם – גרמתם לו להזדהות עם הספר. ל-ה-ז-ד-ה-ו-ת. ועשיתם צעד אדיר בדרך לליבו. עכשיו הוא כבר יתקשה מאוד להוריד את העיניים מהטקסט. הרי מי יכול לעזוב ספר שכתוב על עצמו?

נמשיך.

אז גילינו את הקורא האידיאלי שלנו, ואז גם הכנסנו אותו לתוך הסיפור. זה נפלא. הוא, כמובן, לא כל כך ישמח לצעד הבא שנעשה. וזה לפגוע בו.

אהבה זה

כן. לפגוע בו. ממש ממש. כדי להעמיק את החיבור הרגשי, ולהפעיץ עוד יותר את הקורא, אנחנו חייבים לקשור אותו בחבל מאחורי המכונית שלנו ולשים גז. ובעדיפות: לעבור דרך שדה קוצים. כך מצליחים לגעת בקוראים.

כי זה מה גורם למעורבות העמוקה ביותר. אנחנו הרבה יותר כואבים מאשר אוהבים, והרבה יותר מרותקים לסיפורי כאב מאשר לסיפורי "הכל בסדר גיברת, אין מה לראות כאן". גיבורים הופכים להיות גיבורים כשקשה להם, לא כשקל להם. וסיפורים הופכים למעניינים – כשקשה לגיבורים.

במיוחד אם הגיבור הכואב הוא אחד שהקורא מזדהה איתו במאת האחוזים, כי, יו נואו, זהו הוא בעצמו.

ואז גם נציל אותו. זה הצעד האחרון.

כן, נציל אותו! נחלץ אותו מהצרות. ניתן לו תקווה. ניקח אותו, בסיפור שלנו, למקום בו הוא רוצה להיות במציאות האמיתית של חייו. נסגור לו את המעגל.

וזה המקום בו הקורא האידיאלי שלכם, יחד עם עוד כמה מאות או מיליונים כמותו, מושיט אליכם יד ונוגע בכם בחזרה. הוא מזיל דמעה, מעקם חיוך, מסדיר מחדש את הנשימה.

כי גיליתם אותו בקהל, כי הכנסתם אותו לספר, כי עשיתם לו חיים קשים… ובסוף נתתם לו תקווה בחיים האמיתיים שלו.

עכשיו הוא יכיר לכם תודה (לא יוקיר תודה. די עם העיוות הזה. יש יוקיר, ויש יכיר תודה. שני ביטויים לשני דברים שונים) ובסבירות גבוהה גם יוקיר אתכם כאחלה סופרים.

אז, מי הקורא האידיאלי של הספר שאתם כותבים עכשיו?


עריכה ספרותית פורצת דרך לספר שלך ניתן לקבל בבית העורכים

רוצה להשחיז את כישרון הכתיבה שלך ולהדהים את הקוראים בספרים נפלאים? אוצר הדרכות הכתיבה מחכה לך

הוצאה לאור באמזון! במקום לשלם ביוקר על אלפי ספרים שלעולם לא יימכרו בחנויות, אפשר לפגוש את קהל הקוראים שלך עם ספרים מודפסים בעברית, בחנות הגדולה בעולם, ללא עלות הדפסה מראש

טיפ הכתיבה השבועי: כתיבת סיפורי מסגרת

סיפורי מסגרת

עידן סיפורי המסגרת נגמר.

טוב, שניה. לפני שנכסח את עניין כתיבת סיפורי המסגרת, ניקח כמה צעדים לאחור. לא רק עידן סיפורי המסגרת נגמר. כל העניין הזה של מסגרות, בכל תחומי החיים, נושם את נשימותיו האחרונות. זוכרים שפעם היתה מסגרת מסביב למכשיר הטלפון? היום כבר אין. זוכרים שפעם היתה מסגרת מסביב לטלוויזיה? השליכו מבט אל המכשיר שתלוי לכם בסלון. נסו להבחין בה.

זוכרים שפעם לתמונות היו מסגרות עץ מסוגננות ומגולפות? עדיין יש כאלה, אבל הרוב פשוטות ולבנות (או כסופות, או שחורות), ויותר ויותר יצירות פשוט תלויות שם, בד צבוע מתוח על מסגרת פנימית. ומה לגבי מראות? היום עדיפים אותן דבוקות לקיר, נטולות מסגרת. Seamless, קוראים לזה.

הלאה. זוכרים שפעם ימי העבודה היו ממוסגרים בנסיעה, טקסי בוקר, ואז טקסי ערב, ונסיעה חזרה? היום העבודה נמתחת לתוך הבית, והבית מתמוסס לתוך העבודה. פעם בן אדם היה ממסגר את עצמו בתוך תואר אקדמי, ומקצוע, ותפקיד ברור. היום? לא ממש. יותר ויותר אנשים פורצים את המסגרות האלה.

באייטיז, לכל תכנית טלוויזיה היתה מסגרת ארוכה של פתיח מוזיקלי וסגירה מוזיקלית. זוכרים דאלאס ושושלת? היום פשוט נכנסים פנימה, עמוק אל התוכן. וזה הולך ומקצין. רוצים לראות את העתיד? שימו לב איך הילדים שלכם רואים טיק טוק ואינסטה. ויוטיוב. לא רק שאין שם מסגרת, התוכן עצמו מתחיל, לעיתים קרובות, מהאמצע. ועוזבים אותו לפני שהוא נגמר.

למה לכתוב סיפורי מסגרת?

מהי, בכלל, מסגרת? מה התפקיד שלה?

יש כמה. קודם כל, היא מגדירה תחום. יש את העולם שמחוץ למסגרת, ויש את העולם שבתוכו. ביניהם חוצץ גבול חזק, חשוב. לחצייה שלו יש משמעות. הגבול הזה מצהיר על החשיבות! כאן – אתה על קיר לבן, וכאן – אתה בתוך העולם המצויר. פעם, כנראה, היה בזה היגיון.

האם היום אנשים באמת צריכים את השלט "ים" כדי לדעת שיש כאן ים? לא ממש. האם צריך להתלבש יפה ולנסוע שעה ולחנות כדי להתחיל לעבוד? ימי הקורונה הראו לנו אחרת. האם אנשים צריכים מסגרת כדי לדעת שתלוי פה ציור? עשו לי טובה. האם אנחנו צריכים פתיח מוזיקלי כדי לדעת שיש תכנית טלוויזיה?

האם אנחנו צריכים סיפור שיגיד לנו ש… הנה מתחיל סיפור?

ואללה, לא.

אבל יש למסגרות עוד תפקידים. המסגרת היא החלק החזק ששומר על החלק הפחות חזק. אלא שאם התוכן מספיק חזק וטוב, הוא לא צריך אותה.

מסגרת, במיוחד מסגרת מסוגננת, יכולה להיות יצירת אמנות בפני עצמה. היא מושכת תשומת לב, היא יפה. ואם הציור (או הסיפור) שבתוכה משעמם, אז באמת צריך אותה. ולכך אני אגיד: אל תכתבו סיפורים משעממים. אם אתם צריכים מסגרת כי אתם מרגישים שהסיפור שלכם משעמם, אתם בבעיה שאף מסגרת לא תוכל לפתור.

זוכרים את הסרט "טיטניק"? זהו סיפור מסגרת. אם אתם מתקשים לזכור את המסגרת (הזקנה שעולה על סיפון האניה שמצאה את הטיטניק השקועה, ואז בסוף משליכה את התכשיט לים), אתם צודקים. היא מיותרת.

אם המסגרת היא לא הרבה יותר "בן אדם שמספר דברים מהעבר", היא מיותרת לחלוטין.

אז למה, בכל זאת, כותבים עדיין סיפורי מסגרת?

סיבות לא טובות לכתוב סיפורי מסגרת

הסיבה המרכזית, כפי שאני רואה אותה מעשרות כתבי יד ממוסגרים, היא שמדובר בתהליך הכתיבה של המחבר. פעמים רבות, במוח שלו, אנחנו צריכים ליצור "מספר מלאכותי" כדי שנוכל ליצור את הסיפור. הוא לא נובע מאיתנו, אלא מ"מישהו אחר". זה פשוט יותר קל מחשבתית. גם אם אנחנו כותבים ביוגרפיה של מישהו, באופן טבעי אנחנו מהדהדים את התהליך שגרם לנו לכתוב את הביוגרפיה הזו.

העניין הזה אמור לרדת בתהליך העריכה, אבל פעמים רבות המחבר קצת מאוהב בכתיבה שלו ולא מוכן לזה. לפעמים גם העורכת לא מבינה לחלוטין על מה הסיפור באמת, ולא מתאמץ לקצץ.

סיבה נוספת: לפעמים אנחנו באמת חוששים שהסיפור האמיתי משעמם, אז אנחנו מקשטים אותו במסגרת.

ועוד סיבה: לפעמים אנחנו (חושבים שאנחנו) לא מספיק טובים כדי לכתוב את הסיפור האמיתי, אז אנחנו מנסים להאפיל עליו בסיפור מסגרת צדדי, זניח, שאנחנו כן בטוחים בכתיבה שלו.

ולסיום, וזה אולי הכי כואב: סיפור המסגרת באמת הרבה יותר חזק מהסיפור הפנימי. הוא זה שאנחנו באמת אמורים לספר! אבל בגלל שהרעיון המקורי הגיע מהסיפור הפנימי, אז אנחנו לא יכולים לוותר עליו. ואז נוצר שעטנז מאכזב של מסגרת טובה אך דקה, וסיפור פנימי עבה ופחות טוב.

הנה החדשות הטובות

קיימים שני סוגים של מסגרות, שאינן מיותרות.

הסוג הראשון: מסגרות שמגבירות את האפקט הרגשי של סיפור המסגרת. למשל, אם הסיפור הפנימי נועד ליצור אפקט של אימה (מגפה של זומבים), אז סיפור המסגרת יכול להעצים את גורם האימה (אדם שלאט לאט הופך לזומבי ומספר למישהו שאותו הוא עומד לאכול בסיום הסיפור). או, אם הסיפור המרכזי הוא סיפור אהבה מוחמץ (למשל, רומן בו הגבר מקריב את עצמו למען האשה), אז סיפור המסגרת יכול להעצים את ההחמצה הזו (הבת שנולדה מאותם יחסים כמהה לדמות אב, רק הוא יכול להציל אותה).

הסוג השני: מסגרות שתורמות לטוויסט משמעותי בהבנת הסיפור המרכזי. בגרסה הקולנועית של "חיי פיי" (לא אתן פה ספוילרים) סיפור המסגרת (הסופר שמראיין את פיי המבוגר) מדגיש את הסוד הנוראי שטמון בסיפור המרכזי, שהתרחש לפיי הילד. דוגמה אחרת: בסרט (הסיפור הוויזואלי) "החשוד המיידי", יש לסיפור המסגרת תרומה מכרעת לטוויסט העלילתי. בלעדיו – אין צידוק לסיפור, בכלל.

שני סוגי המסגרות האלה תורמים לסיפור המרכזי ערכים שקשה מאוד להשיג בדרך אחרת. שאר המסגרות? כנראה שמיותרות, והיצירה תהיה חזקה יותר בלעדיהן. כמובן שלמחברי היצירות עצמן קשה מאוד לראות את זה.

ומה לגבי סיפורי המסגרת שלך?