13 טעויות הכתיבה הנפוצות (והקטלניות) ביותר – ואיך לתקן אותן

הפעם אין הרבה מה לכתוב. זה השיעור שהעברתי בשלישי, שיעור כה מיוחד שהחלטתי לפתוח אותו לכולם. חשוב, חשוב, חשוב.

בייבי איגואנה נגד להקת נחשים רעבים

כמה אקשן יש בספרים שאתם כותבים?

כמה מרדפים, מכות, יריות, פיצוצים?

כתיבת קטעי פעולה, יודע כל מי שניסה לעשות את זה אי פעם, אינה המשימה הכי קלה ביקום המוכר. קטעי אקשן מערבים אלמנטים שבאופן טבעי שייכים לחושי הראייה והשמיעה, ומתבטאים טוב יותר על מסך הקולנוע ומערכת הסראונד, ולאו דווקא במילים כתובות על דף. מעבר לזה, הם גם לא ליניאריים: מתרחשים בהם דברים רבים בו זמנית, וזה לא מתאים לעין האנושית שקוראת מילה מילה ומשפט משפט.

איך בכל זאת כותבים אקשן טוב? אתמול למדנו לעשות את זה, באימון כתיבה שהתמקד בתיאור ספרותי של הקטע הזה: https://www.youtube.com/watch?v=Rv9hn4IGofM&ab_channel=BBCEarth

למדנו איך לשלוט בקצב המשפטים, מה חשוב לכתוב ומה פחות חשוב, ועל איזה קטע קריטי של האקשן רוב הכותבים מדלגים.

היתה חווייה די מדהימה, עם טקסטים מעולים שיצאו במהלך השיעור – אחד מהם בכלל הפך לספר ילדים…

טיפ אחד, חשוב, מהשיעור אתמול: האקשן האמיתי קורה בתוך הראש של הדמויות. בתוך הרגשות שלהן. אין אקשן בלי להט אמיתי, בלי רגשות עמוקים והתחייבות היסטרית של הדמויות לנצח במאבק.

כתיבה מהנה,

לירון פיין.

נ. ב,

כמעט שכחתי: אימון כתיבת האקשן שהיה אתמול התבסס על שיעור קיים באוצר הדרכות הכתיבה, אבל שידרג אותו ולכן גם יחליף אותו. זה יקרה תוך מספר שעות.

משיעור הכתיבה של אתמול: משבר אמון עם הדמויות

לצערי שיעור העריכה אונליין

של השבוע לא הוקלט –

אבל לא נורא,

תיכף תקבלו את עיקרי הדברים.

ערכנו שני טקסטים,

והכותבת הראשונה

ביקשה לשמור על

פרטיות הטקסט שלה –

אז הקפדתי לא להקליט.

עד כדי כך הקפדתי,

ששכחתי להקליט גם את

עריכת הטקסט השני.

אבל על מה היה הדגש?

מספר דברים.ראשית, העמקה אל

הקול של הדמות

ואל האמינות שלה.

כשאנחנו כותבים דמות,

אנחנו (הכותבים) צריכים להאמין לה.

חייבים להאמין לה!

היא לא מילים על דף.

היא דמות אמיתית,

בשר ודם, הרגלים וכאבים,

דמות שנולדה, שחיה, שתמות.זה נכון במיוחד

בכתיבה בגוף ראשון,

כאשר הדמות הדוברת

היא אותה דמות

שמנהלת דיאלוגים

עם דמויות אחרות.

ואם היא חייל קרבי ומסוקס,

שמדבר קצר ודוגרי

עם החברים שלו,

אז גם המחשבות שלו

ינוסחו קצר ודוגרי,

ולא ארוך ומסתלסל.

אנחנו מדברים כמו שאנחנו חושבים –

ולהיפך.

שנית, נסו "להראות" ולא "לספר"

גם בדיאלוגים. יש שיעור שלם

על זה באוצר, אבל גם מי שכבר

ראו אותו צריכים לראות שוב,

כדי לנקות מתוכם שנים נרכשות

של כתיבה גרועה ושבלונית.

אז, אם הדמות מתחילה לצעוק,

במקום לכתוב

"לך מפה", צעקתי.

פשוט אפשר

להראות לקורא את הצעקה:

"לך מפה!"

בדיוק כך, לתקוע לה סימן קריאה

בתוך המרכאות, בסוף המשפט

שהיא אמורה לצעוק.

רק לא בהגזמה, עם הסימני קריאה,

כן? הם תבלינים שתלטניים.

באותה נשימה,

אם הדמות שותה

חצי בקבוק ויסקי,

תאמינו לה שהיא באמת

שתתה חצי בקבוק ויסקי.

וכמו אדם אמיתי באותו מצב,

גם היא לא יכולה להמשיך

לדבר בדיאלוג רגיל,

כאילו שתתה דיאט קולה.

לא. היא מסטולה מהתחת,

וככה היא גם צריכה להישמע.

ת א מ י נ ו    ל מ ה   ש א ת ם   כ ו ת ב י ם ! ! !

זה לא סתם מישהו ששירבט

קישקוש חסר חשיבות על דף.

ממש לא!

מישהו (וזה אתם) ברא עולם,

ברא דמות.

אז תאמינו לדמות ולעולם.

דבר נוסף, שקשור לקודם:

קונטיניואיטי. המשכיות.

אם הסיפור מתחיל

בגוף שלישי עמוק,

אין מצב שפתאום,

במשפט הבא,

הוא ממשיך בגוף ראשון

בלי סיבה סיפורית ממש טובה

ומתוכננת מראש .

ואם הוא כתוב בזמן עבר,

הוא לא יכול פתאום

לגלוש להווה ואז לחזור,

בלי שהדברים יהיו ממש

מוסברים ומנומקים היטב לקורא.

אז נכון:

לפעמים בדראפט הראשון,

כשהטקסט בוקע מתוכנו

ללא שליטה,

אנחנו מאבדים

את הקונטיניואיטי ואת הצפון.

וזה בסדר, זו מטרת הדראפט הראשון.

אבל בקריאה השניה,

הביקורתית,

אנחנו יכולים לתפוס

את הבעיות האלה ולתקן אותן.

שוב – אני מתנצל שהשיעור עצמו

לא הוקלט ואי אפשר לראות אותו,

 גם לא בקבוצת הפייסבוק שלנו.

מוסר השכל: 

 תגיעו לשיעורי עריכה אונליין!

 עם סימן קריאה.