טיפ הכתיבה השבועי: קשירת קצוות

כתיבה, כך התלמידים שלי שומעים שוב ושוב, היא הדבר הקרוב ביותר לטלפתיה שאי פעם נוכל לבצע. היא מאפשרת לנו לדמיין משהו, ללחוש לעצמנו משהו בלב – ולגרום לאדם זר ומסתורי, במרחק רב מאוד, לפעמים אפילו בעתיד, לפעמים אפילו בשפה שונה, לראות את הדמיון שלנו ולשמוע את קולנו מתנגן בראשו.

אגב – סטיבן קינג (הכפרה) אמר את זה קודם, לפניי. לא משנה. ייתכן והוא אפילו שתל את המחשבה הזו במוחי תוך שימוש באותה טלפתיה.

כאשר אנחנו מתאמנים בטלפתיה ולומדים טכניקות מתקדמות יותר ויותר, אנחנו הופכים בהדרגה להרבה יותר טובים בה. לפעמים אנחנו מצליחים לחולל בעזרתה דברים שנראים כמו קסמים, כי אנחנו ממש שולטים במחשבות וברגשות של הקוראים. אנחנו יודעים, ממרחק של קילומטרים, שנים ושפות, מה הם חושבים. ומגיבים לזה.

כך, למשל, באמצעות כתיבה טלפתית ממש מיומנת אנחנו יכולים להוביל את הקוראים לסימני שאלה – ואז, בתיזמון קסום, לענות על אותן שאלות. או להביא אותם למצב רגשי מסויים – ואז להכות בהם בדיוק בנקודה הנכונה שתגרום להם לבכות, או לצחוק. איך אנחנו יכולים לדעת באיזה מצב רגשי הם? ומהי הנקודה הנכונה? זה כל הקסם.

אבל לא קל לעשות קסמים כאלה. קודם כל, אנחנו חייבים לדמיין ממש טוב. אי אפשר לשדר למרחקים את מה שלא ברור בתוך קופסת הגולגולת האישית שלנו. זה חשוב, אבל בזה לא נעסוק היום.

במה כן נעסוק?

בשמירה על הקשר הטלפתי הזה.

עובדה מספר 1: כל מילה שאנחנו כותבים משדרת מחשבה למוחו של הזר המסתורי המרוחק. עץ ירוק. חלום חי. ניחוח פריחת הדרים. פרידה אחרונה, צובטת לב, מהורה אהוב.

הכל מחשבות.

עובדה מספר 2: מחשבות הן כמו חוטים בתוך אריג.

אני אסביר. מכירים את הבדים האלה, שפתאום נושר מהם חוט בודד? אלה אריגים לא איכותיים. הם יתנו לנו תחושה זולה. נכון, נוכל ללבוש בגדים שתפורים מהם, אבל מתישהו נצטרך לנקות את הצוואר מאיזה חוט סורר שהגיע לשם, מאיזו מחשבה שנשרה מהסיפור. ואם יש מספיק מחשבות כאלה, נוצרים מספיק חורים בעלילה והסיפור מתפרק לגמרי.

ויש גם חוטים מסוג אחר. כאלה שכן קשורים לחוטים אחרים, אבל רק בצד אחד. הקצה השני שלהם מתנפנף ברוח, פרום. גם בגדים כאלה ניתן ללבוש, אבל גם הם נותנים תחושה של קונפקציה זולה וחוסר הקפדה על הפרטים. בבגדים כאלה הקשר הטלפתי מתנתק, מדי פעם. וכשיש הרבה קצוות פתוחים, הסיפור כולו נפרם עם הזמן.

בבגדים איכותיים באמת, כך שומעים התלמידים שלי, יש תפירה כפולה. אין אפילו חוט אחד משוחרר. כל מחשבה עולה בקופסת הגולגולת של הקורא פעם אחת, שוקעת אל מתחת לפני השטח, ואז משודרת לתודעה לפחות פעם אחת נוספת. כך היא נשזרת בתוך מחשבות נוספות, מתהדקת בקשרים מיומנים, ויוצרת אריג סיפורי חזק. כזה שאי אפשר לפרום.

וזו הטכניקה, בעצם. והיא מאוד פשוטה: לעולם אל תזכירו משהו בסיפור רק פעם אחת. תמיד הקפידו לסגור את חוט המחשבה באמצעות איזכור נוסף אחד לפחות. אנחנו לא רוצים קצוות פרומים ומחשבות שמשודרות רק פעם אחת.

וכל זה עלה לי בבוקר, כשטיילתי בתוך ניחוחות ההדרים שליד הבית שלי והבטתי על העצים הירוקים שמקיפים אותו. ונזכרתי באבא שלי, שכבר יותר מדי שנים יכול לבקר אותי רק בחלומות חיים. כפי שעשה גם היום, רגע לפני שהתעוררתי.

כל מחשבה, שדרו פעמיים לפחות.

אל תשאירו קצוות פרומים.

לאן הולך ענף ספרות המקור בימים אלה? (או: עידן האיכות בפתח)

השתמשתי במילה "הולך". זה, כנראה, קצת מטעה. "צולע", או "מקרטע", יהיה נכון יותר. כי כרגע מצב ספרות המקור נראה לא משהו, לא משהו כלל. צומת סגורה. סטימצקי סגורה. החנויות הפרטיות סגורות. האם דמי השכירות בקניונים נעלמו? מסופקני. ההוצאות האלה ממשיכות. ואין קונים, אז אין תזרים, ואין כסף לשלם למו"לים.

אז המו"לים עוצרים הפקות ועוצרות החתמות. כולם מחולתים, כולם מחכים. העובדים יושבים בבית, בדיוק כמו הקונים. על תמלוגים יש בכלל על מה לדבר? תגידו לי אתם. ובעוד חודש חודשיים, כשיהיה מותר, סוף סוף, ללכת לקניון (עם או בלי מסכה), כמה קונים כבר יחזרו לחנויות הספרים שישרדו? כמה הוצאות ספרים ישרדו? כמה ישחררו ספרות מקור חדשה? הניחוש שלכם טוב כשלי.

אני מקווה שכולם יצלחו את המשבר, אבל אני לא רואה איך. הענף כולו, שגם ככה היה חולה ומיובש תקופה ארוכה, עומד להישבר.

או להתכופף ולהמציא עצמו מחדש.

ואולי זה לא כל כך נורא עבורנו.

***

נודה על האמת: כסופרים עצמאיים, גם ככה סצומתסקי סגורות בפנינו. הרשתות הגדולות שייכות (בפועל או רעיונית) להוצאות הגדולות, ועל שטחי המדף המוגבלים שלהן נלחמים מו"לים מועטים, סופרים ספורים וקומץ עצים מודפסים וכרוכים. גם בימים כתיקונם, אם הספר שלך לא יצא באמצעות הוצאה גדולה, הסיכויים שלך לראות את שמך על המדף היו קלושים. בדיוק כמו הסיכוי להתקבל לאותה הוצאה מלכתחילה.

מה שהשאיר לנו את ההוצאות הקטנות, "בהשתתפות המחבר". לכאורה, הן רעיון מצויין. קל להתקבל אליהן. כמעט כל ספר זוכה ללקטורה אוהדת, ו… ולפני שנמשיך נדבר טיפה על העניין הזה.

ונתחיל בקוראים. כן, אלה שמזינים ומפרנסים את הענף כולו. אלה שאנחנו רוצים שיקראו אותנו. הלקוחות הסופיים שלנו. מה רוצים הקוראים? ספרים טובים!

ומה גורם לכך שאל המדף יגיעו ספרים טובים? ראשית, הלקטורה שמסננת (באופן מאוד שנוי במחלוקת) את רוב הספרים שמוגשים להוצאות הגדולות, ושנית – העריכה הספרותית היקרה, האיכותית, שההוצאות הגדולות מתעקשות לבצע.

ולמה הן מתעקשות לבצע עבודה איכותית? כי הקוראים מפרנסים אותן. זה המודל העסקי שלהן. וכדי שהוא יעבוד, הן חייבות שהקוראים יהיו מרוצים, כלומר: שהספרים יהיו טובים. והן יודעות בדיוק מה יהפוך אותן לטובים. קודם כל לקטורה אכזרית, ולאחר מכן עריכה ספרותית. של הביוקר.

ועל חשבונן.

מה שמחזיר אותנו להוצאות "בהשתתפות המחבר".

***

המודל העסקי של ההוצאות האלה שונה. הלקוחות הסופיים שלהן הם לא הקוראים, אלא המחברים. ובתמורה לסכום הגון (או הוגן, תגידו לי אתם) הן מייצרות עצים מודפסים וכרוכים. האיכות הספרותית? החוויה לקורא? זה לא משפיע על תזרים המזומנים שלהן.

פחות חשוב להן שהספר ימכור, ולכן הלקטורה שלהן, איך נגיד, מתירנית למדי. ובאמת, מישהו כאן פעם קיבל תשובה מהוצאה "בהשתתפות המחבר" שמרמזת כי לספר שלו אין פוטנציאל? אם יש כזה, שיקום.

אף אחד לא קם, אה.

מדהים, איך כל הכותבים בישראל מפיקים יצירות מופת נפלאות, אחת אחת. עם הספר או לא עם הספר?

ובכן, "פוטנציאל" ממוצע כזה עולה למחבר שלו 20,000 ש"ח. ואז הוא נערך, אבל לשונית בלבד. לא יספרו לכם את זה, כמובן. אומרים "עריכה" ובתוך זה כוללים הכל.

הקאץ': במחיר של 20,000 ש"ח אי אפשר לשלב גם עריכה ספרותית איכותית וגם הדפסת אלף עצים כרוכים. זה או זה – או זה. ומכיוון שאת העצים הכרוכים אפשר לראות בעין, וכביכול אותם קונים – אז מעדיפים להוציא את הכסף על הדפסה.

במילא ההוצאה אמרה שלספר יש פוטנציאל, לא? הוא מושלם כמו שהוא.

אז הפוטנציאל הבלתי ערוך הזה מודפס באלף עותקים, ומנסה להידחק אל מדפי הרשתות. הוא לא לבד: כל המו"לים בהשתתפות המחבר מתגאים במאות ובאלפי הספרים שהם שיגרו כך אל המדף, בסרט נע.

האם הספרים האלה גם מצליחים?

כן. מצליחים להגיע לסלון שלכם. בארגזים שלא נפתחו מעולם.

כמובן שאפשר להוציא באופן עצמאי לגמרי. עלות הדפסה של ספר ממוצע נעה בין 7-15 ש"ח, אפשר לפנות למפיקים ולהדפיס אלף אלפיים עותקים, אפשר גם לדאוג שהספר יהיה איכותי על ידי עריכה ספרותית ולשונית, אפשר לעצב כריכה כמו שצריך, אפשר לפנות למפיצים ולהתחנן שיפיצו (בהצלחה עם זה), אפשר למכור עצמאית בהרצאות או לקהל יעד מדוקדק. אפשר הרבה דברים. אפשר וקשה.

***

שטחי המדף של הרשתות היו תמיד צוואר הבקבוק של הענף. וכשהצוואר הזה נחנק בידי הקורונה, אין ברירה אלא להשתמש בערוצי הפצה אחרים.

דיגיטליים, כמובן. הרי ידעתם שאני אגיע לזה.

אבל זו בעיה. כי כבר שנים מנסים להחדיר את הספרים הדיגיטליים לישראל, אבל זה לא כל כך עובד. רוב הקוראים העדיפו להגיע פיזית לרשתות ולבחור שם.

אז מה נשתנה? עכשיו כבר אי אפשר. כבר כמה שבועות שאי אפשר. ועוד כמה שבועות קדימה, לכל הפחות, שזה עדיין לא יהיה אפשרי. ואולי כמה חודשים. כולם חנוקים.

גם הרגלי הצריכה שלנו משתנים במהירות. ופתאום אנחנו מזמינים הכל מהבית. ופתאום אנחנו מוותרים על פגישות פיזיות. ופתאום אנחנו מגלים שאפשר לקרוא בטלפון או בטאבלט, וזה נחמד אפילו. וחברים מהתחום מספרים לי על עלייה מטורפת ברכישות ספרים דיגיטליים.

האם המגמה הזו תימשך גם כשאפשר יהיה לסכן את בריאותנו בקניון? בהנחה וישארו שם בכלל חנויות ספרים? כמו תמיד, שום דבר לא יהיה מוחלט. הספרים הפיזיים לא ימותו, אבל מכירות הספרים הדיגיטליים יזנקו.

ושם נמצאת ההזדמנות הגדולה של הסופרים העצמאיים – וגם המלכודת הגדולה.

***

ההזדמנות: כל אחד יכול!

הוצאה לאור של עץ כרוך ומודפס בהשתתפות המחבר עולה בסביבות 20,000 ש"ח – כשרוב הכסף מוקדש לקניית העצים והדפסתם – הוצאה דיגיטלית עולה עשירית מזה.

המלכודת: כל אחד יכול.

יכול בלי עריכה ספרותית, גם בלי עריכת לשון (אם ככה בא לו). בלי לחשוב על האיכות. גרפומניה לשמה. וכמובן, כשהספר לא כתוב היטב הוא יקבל חוות דעת הולמת מהקוראים.

אבל זה לא חייב להיות ככה.

כי הספר הדיגיטלי החדש – יכול להפוך לפנינה הרבה יותר מפתה מהספר הפיזי. זוכרים מה שאמרנו קודם על עריכה ספרותית מול הדפסת אלף עותקים? זה או זה – או זה.

אז את הכסף שחסכנו על חטיבת עצים, הדפסה וכריכה, אפשר להשקיע בטקסט עצמו. באיכות הכתיבה והעריכה. וסוף סוף לצאת ממלכודת הבינוניות. סוף סוף להגיע לסטנדרטים של ההוצאות הגדולות!

סוף סוף להוציא משהו באמת ראוי, אפילו אם זה ספר ביכורים. וסוף סוף לתפוס מקום אמיתי על מדפים מרווחים.

***

אה, ויש גם את אמזון.

עד עכשיו לא דיברתי על זה, ובטח התפלאתם. ובכן, אמזון מאפשרת היום להעלות אליה ספרים להדפסה. אחלה, לא? אמנם המשלוח לישראל יקר עדיין, אבל עדיין הספר + המשלוח עולה לקורא כמו שהיה עולה ספר רגיל בסצומתסקי. ולא צריך להדפיס מראש אפילו ספר אחד! ובמילא לא היינו מגיעים למדפים סצומתסקי, גם בימים כתיקונם.

ואני עוד לא התחלתי לדבר על הרגע בו יכניסו, סוף סוף (ובלחיצת כפתור), פונט אריאל לקינדל – ואפשר יהיה להוציא ספרים דיגיטליים בעברית, בקלות בו מוציאים בערבית.

ואלה כבר חדשות מצויינות, לפחות לסופרים העצמאיים.

אז לשם, לדעצתי הולך ענף ספרות המקור בימים אלה, וגם בימים הבאים:

1. הרבה יותר מכירות של ספרים דיגיטליים, הן של ההוצאות הגדולות והאיכותיות והן של הסופרים העצמאיים.

2. כוח גדול יותר לחנויות האונליין, שדרכן יימכרו גם ספרים פיזיים של כולם (הוצאות מכל הסוגים, וסופרים עצמאיים).

3. איכות הרבה יותר גבוהה של ספרות עצמאית, כי לראשונה הסופרים יוכלו להתחרות עם ההוצאות הגדולות ברמת האיכות והגימור הספרותיים.

כמובן שיהיו גם ספרים גרפומניים שיעלו לדיגיטלי. וזה בסדר. קל מאוד לזהות ספרים לא מושקעים, כבר מהשורה הראשונה. אבל מעל כולם יזרחו הספרים האיכותיים באמת, שנותנים לקהל היעד שלהם חוויה רגשית נפלאה.

עידן האיכות בפתח. וזה, בעיניי, לא רע בכלל.

טיפ הכתיבה השבועי: מתח – ואומנות סריגת הגרביים

מתח זה דבר חשוב.

מדברים על זה הרבה, יש אפילו ז'אנר כזה (דה…) אבל סופרייז סופרייז, לא הרבה יודעים מה זה באמת. אל חשש, עוד עשר דקות כולנו נדע הרבה יותר על מתח, ואפילו נדע איך להתחיל לשלב את זה בסיפורים שלנו. אבל קודם נעשה ניסוי קטן. קחו דף בצד, וכתבו עכשיו מה זה מתח (בלי גוגל). הגדרה קצרה כזו. כמה מילים.

אני מחכה.

מחכה.

עדיין מחכה.

שמעו, אתם חבורת מעפנים. כמעט אף אחד פה לא עשה את המאמץ! וחבל. כי אם הייתם מנסים, וחושבים על זה לעומק, אולי הייתם מגיעים לתשובה האמיתית: בעצם אני אתן לכם עוד רגע אחד קטן. צ'אנס אחרון לגלות את זה לבד. מתח, מתח, מתח. אתם בטח מתים לדעת את התשובה.

ובכן, מתח זה בדיוק מה שקרה עכשיו, בפסקה וחצי האחרונה: פוטנציאל. פוטנציאל שמשהו יתרחש. וזה משהו שאתם יודעים שהולך להתרחש, אתם כמעט בטוחים שהוא יתרחש, אבל הוא עדיין לא מתרחש. המתח הוא החוט שמחבר בין הציפייה לאירוע (הנה לירון הולך לספר מה זה מתח) לבין האירוע עצמו (הנה הוא מספר מה זה מתח).

והחוט הזה, יבורך הפרי, הוא אחד מהמנועים הסיפוריים הגדולים ביותר שיש לאמנות להציע לאנושות. ולמה זה כך? כי מיליוני שנות אבולוציה (או 5,000 שנה, מה שעובד לכם) גרמו לנו להתייחס למתח כאל הדבר החשוב ביותר בעולם. הנה נחש. האם הוא יכיש? הנה נמר. האם הוא יזנק? הנה ארנבון. האם הוא יברח? הנה ענן. האם ירד גשם? הנה בן זוג פוטנציאלי. אם הוא ישים לב? הנה זרע. האם הוא יצמיח יבול? הנה היא הלכה. האם היא תחזור?

נראה לי שהנקודה ברורה. אנחנו מתוכנתים לחפש מתח. אנחנו צמאים למתח.

מתח הוא פוטנציאל, ובפוטנציאל הזה אנחנו יכולים לעשות שימוש כל כך רבגוני כשאנחנו מספרים סיפורים, שהוא לבדו יכול להפוך אותנו מבינוניים למרתקים. ואני לא מדבר אפילו רק על סיפורים "אמנותיים". זה יכול להיות גם סיפור עסקי, גם מאמר, גם פוסט בפייסבוק. בכולם אנחנו יכולים (וצריכים!) לשלב מתח.

קיימות טכניקות רבות לכך, כמובן, אבל כאן אני רוצה לדבר על שילוב המתח בחלקיקים הכי קטנטנים של הסיפור – אלה שאינם קשורים בכלל לעלילה. במשפטים, בפסקאות, מקסימום בסצנות. זה המתח שמוביל את הקורא להמשיך לקרוא עוד פסקה ועוד משפט. זה המתח שהופך את הדרך שבה מספרים – למעניינת במיוחד.

איך בדיוק?

ובכן, זו טכניקה סיפורית שלקוחה מאומנות אחרת לגמרי: אומנות הסריגה.

שלב 1: אנחנו יוצרים תעלומה קטנה בטקסט. פסקה בה הגיבורה, למשל, נתקעת בפקק תנועה ולא בטוחה שהיא תגיע למשרד בזמן, ואם לא – אוי ואבוי לפוטנציאל, היא כנראה תפוטר.

שלב 2: יוצרים עוד תעלומה בטקסט. למשל, מחשבותיה נודדות אל הילד שלה, שנמצא היום בבית ספר וחייב לעבור מבחן חשוב, אליו הוא התכונן. והיא ממש מקווה שזה יקרה, כי הוא היה עצוב לאחרונה ומגיע לו להיות שמח.האם הוא יעבור את המבחן? מתח.

שלב 3: פותרים את התעלומה הראשונה. ובכן, הגיבורה איחרה לעבודה. שוב. והבוסית שלה, בפנים אדומים, פיטרה אותה לכל הרוחות ושלחה אותה הביתה, שבורת לב ונקובת כיס. הפוטנציאל מומש.

שלב 4: מייד יוצרים תעלומה חדשה. בדרך החוצה מהמשרד, כשכולם צופים בה ומתרחקים ממנה כאילו יש בידיה חבית קורונה ולא ארגז קרטון עם כמה ניירות, היא מבחינה בפתקית צהובה שמודבקת לארגז: "אני לא מוכן לקבל את זה שלא ניפגש יותר. אני חייב לראות אותך שוב, מ."

הו מיי גוד! מה זה הפוטנציאל הזה?! מי זה "מ"?

שלב 5: פותרים את תעלומה מספר שתיים. הגיבורה מגיעה הביתה, והילד שלה מסתער עליה בחיבוקים ונישוקים. היה לו מבחן נהדר, הוא ידע הכל, היה לו יום נהדר. הפוטנציאל מומש.

שלב 6: מייד יוצרים תעלומה נוספת. הגברת לא מספרת לבן שלה על האסון שקרה לה בעבודה. היא לא רוצה להרוס לו את היום, היא בטוחה שתהיה לו תגובה קשה מאוד ברגע שהוא יידע ויגלה שאין דמי חנוכה. אז היא מעדיפה לדחות את הרגע הקשה הזה כמה שאפשר. היא, כמובן, לא תוכל להתחמק ממנו, והופ, כבמטה קסם, הקורא שוב נמצא במתח.

שמתם לב לתהליך הסריגה העדין שקרה פה? בכל רגע נתון הקורא צמא לפיתרון תעלומה אחת לפחות. לא כל התעלומות הרות גורל, לא כולן היסטריות (להיפך: רובן יומיומיות), אבל הן מוליכות את הקורא בשביל מעניין מאוד, שביל מלא הפתעות, מתח בריא וגרביים סרוגות להפליא.

אז, עכשיו אני מאתגר אתכם ללכת ולקרוא דברים שכתבתם לאחרונה, ולבדוק אם סרגתם לתוכם חוטי מתח צמריריים בטכניקה הזו. ואם לא, עד כמה קל יהיה לכם לשלב אותם?

די קל, אני מבטיח לכם.

ומה יהיה בטיפ הבא?

ובכן, עבור זה – תצטרכו לחכות שבוע.

%d בלוגרים אהבו את זה: