איך לשפר כמעט כל טקסט על ידי שימוש חכם במקש אחד?  טיפ הכתיבה השבועי

אתם כבר יודעים: ביום שלישי יש תירגול חי, ומעט אחריו – טיפ שניתז מאותו שיעור. הפעם ערכתי בשידור חי טקסטים של תלמידים (זה קורה בשבוע הראשון של כל חודש), וכלי אחד בלט מעל לכל האחרים אתמול:

הגרזן.

לא יאומן כמה שטקסט יכול להשתפר ברגע שמפעילים עליו את כפתור ה-delete. ואני לא מדבר על המחיקות הרגילות, אלה של הטעויות ושל החלפות מילה, פה ושם. לא, לא. אני מדבר פה על הנפת גרזן מושחז וקטלני על פיסקה שלמה, לפעמים שתיים, לפעמים יותר. קיצוץ כואב. קיצוץ שגורם לצרחות.

וזה לא קל, לא קל בכלל. הרי זה ממש טקסטוסייד, רצח-טקסט, מה שהכפתור הנבזי הזה עושה. לרגע אחד יש פה רעיון, פיסקה. עולם שלם. ואז אין!

אסון. זוועה. גוועלד!

ואולי ברכה?

כי יש מקרים, והם רבים מאוד, בהם הקיצוץ עושה רק טוב לטקסט. במיוחד כשרואים איך הפסקאות ששרדו את הטבח דבוקות זו לזו מחדש, מולחמות טוב הרבה יותר. ובמיוחד כשמתקשים להיזכר מה היה שם קודם, לפני הניתוח. ובמיוחד כשהקצב של הטקסט הופך להיות מהיר יותר, והקוראים מגיעים לנקודה החשובה בתנופה גדולה יותר.

אז מה צריך לשסף?

כל טקסט לגופו, וקיימים מספר מקומות חשודים בכל גוף כזה. הנה:

  • כפילויות. לא יאומן כמה כפילויות יש בטקסטים. דברים נאמרים, ואז נאמרים שנית בדרך אחרת. קשה מאוד לשים לזה לב.
  • רעיונות שמופיעים יותר מפעם אחת, ובעצם חוזרים על עצמם בניסוחים מגוונים – ומיותרים. בדיוק כמו המשפט הזה, למשל.
  • מחשבות פנימיות של הדמות המספרת. הרבה פעמים הכותב מתבחבש בתוך עצמו בדראפט הראשון, ומגיע למקומות פחות מעניינים. הפיתרון: אבחת להב ממורט – ומהר.
  • תיאורים. כמובן שלא כולם ראויים לקיצוץ, אבל כולם נמצאים בקבוצת סיכון. שמרו תמיד את הכירורג הפנימי שלכם בכוננות.
  • דיאלוגים. ובמיוחד: דיאלוגים בהם אין התפתחות ונוצרת תחושת לולאה. חייבים לבתק אותה ויפה שורה אחת קודם.

מתי מקצצים?

זו כבר אומנות אמיתית. אומנות – ולא אמנות, ולכן גם אפשר לתרגל אותה ולפתח אותה. הנה דרך טובה לעשות זאת:

1. קחו טקסט שלכם, ובלי לבדוק שום דבר מיוחד – פשוט סמנו פיסקה שרירותית ומחקו אותה.

2. נשמו עמוק וקראו את הטקסט שוב. האם הוא עובד? האם הפסקאות שנותרו מודבקות היטב, בהיגיון? אם התשובה חיובית, אולי עליתם על משהו ראוי לגיזום.

3. חזרו על הפעולה הזו בפסקאות שונות. מהר מאוד תתחילו לפתח את מיומנות המאצ'טה שלכם, ותוכלו לבצע עריכה עצמית טובה יותר.

ועד לפעם הבאה, זכרו:

לא סתם קוראים לברית – ברית מילה.   

שקיפות בכתיבה / טיפ הכתיבה השבועי

האם הכתיבה שלך שקופה?  

אז אתמול, כמו בכל יום שלישי, היה תירגול חי. המשכנו בצלילת העומק שלנו לשיפור סגנון הכתיבה – ואולי, בעצם, להגמשתו ופיתוח אופקים חדשים. למעשה, חקרנו את הכתיבה האישית, האוטומטית שלנו, וראינו איך אפשר להפוך אותה לפחות אוטומטית.

תירגלנו כתיבה שקופה – ולא שקופה.

אסביר.

כתיבה שקופה היא כתיבה שאינה מושכת תשומת לב לעצמה. כמו חלון שקוף, היא מעניקה לקורא מבט צלול אל העלילה, הדמויות, העולם שהכותב יוצר. בכתיבה שקופה אידיאלית – לא מרגישים בכלל שיש חלון. הקוראים נשאבים מייד אל תוך עולם הספר וחווים אותו (את העולם, לא את הספר) במלוא עוצמתו.

חלון כזה מחייב נוף יפה. אם העלילה והדמויות לא חזקים במיוחד, הסיפור יהיה משעמם.

ומהי כתיבה לא שקופה?

חשבו על ויטראז' בכנסיה. גם הוא חלון, אבל חלון מסוג אחר לגמרי. חלון מסוגנן מאוד. לא באמת חשוב מה נמצא מאחוריו ולאיזו עלילה הוא משקיף, כי החלון עצמו – הרבה יותר חשוב מהנוף. מבחינת כותב הוויטראז' – העלילה והדמויות הן רק תירוץ להפגנת להטוטיו הלשוניים והסגנוניים, ומבחינתו שהעלילה תהיה מעניינת כמו טיח מתקלף על קיר. במילא אף אחד לא ישים אליה לב.

קיימות כמה וכמה טכניקות שעוזרות לנו "להשקיף" (או להצליל? בחרו מה שבא לכם) את הכתיבה, וכמובן – גם טכניקות שעוזרות לנו לסגנן אותה, לצבוע בכל מיני להטוטים לשוניים וניסוחיים, ולהפוך אותה לוויטראז'ית.

אבל איזה סגנון יותר נכון?

זו שאלה מאוד אישית, שקשורה גם בכותב וגם בקוראים.

כתיבה לשם הכתיבה בלבד, כזו שמקדשת את האסתטיקה של המילים, מזכירה לי טיול לחנות ממתקים. השפה העברית היא דבר נפלא, ואפשר לצייר במכחוליה תמונות נהדרות. כיף לכתוב באופן לא שקוף. בנוסף, כתיבה כזו אהובה במיוחד על שומרי הסף של הספרות העברית: לקטורים ושופטים בתחרויות כתיבה ישראליות.

אם אין לכם סיפור מדהים בראש, אם אין לכם דמויות קורעות לב ועלילה פנומנלית, סגנון כתיבה כזה יחביא את הפגמים בעלילה. הוא גם מתאים לקטעים קצרים, יחסית, בהם אין בכלל אפשרות לפתח עלילה, וכישרון הכתיבה נמדד אך ורק בנצנוצי המילים עצמן.

כתיבה צבעונית, מסוגננת ומרתקת, היא "כתיבה לכותבים".

ומנגד, הרוב המוחלט של הקוראים (להבדיל משומרי הסף הישראלים) לא פותחים ספר כדי ליהנות מפיוטים ומליצות. מבחינתם זו הפלצה. הם אפילו לא מבינים חלק מהמילים בהן הכותב הלא שקוף משתמש.

למה הם כן פותחים ספר? בדיוק מהסיבות שרובנו פותחים חלון: לראות את הנוף בחוץ. לנשום את ניחוחות הים, לשמוע את ציוץ הציפורים, לברוח למציאות שונה ממה שנמצאת סביבם. רוב הקוראים רוצים עלילה חזקה, דמויות פתייניות ודיאלוגים ריאליסטיים, בלי להרגיש שהם "מתאמצים לפענח מילים". הם פשוט רוצים להיות בעולם של הסיפור. להרגיש אותו בעצמות – ולא להרגיש את הסופר שמספר לנו אותו.

אז שוב, מה יותר נכון?

אתמול תירגלנו את זה, וראינו שלחלק מהכותבים ברירת המחדל היא כתיבה שקופה, ולחלק אחר – הפוך. הכרחנו את עצמנו לכתוב אותו קטע בסגנונות שונים, ובלי שנשים לב – כמעט כל המשתתפים בשיעור הגיעו לתובנות מדהימות למדי לגבי עצמם והכתיבה שלהם.

ובסופו של יום, הכל עניין של מינונים ותכנון.

כאשר אנחנו מודעים להשפעה שיש לשקיפות הכתיבה שלנו על הקוראים, אנחנו יכולים גם לשחק בה. להחביא חלקים חלשים בספר מתחת לשכבת לכה בוהקת, ולהבליט את החלקים האחרים על ידי חתירה לשקיפות מקסימלית.

מעבר לכך (וכן, זה נשמע ציני. העולם עצמו הוא ציני) אם אנחנו כותבים סיפור לתחרות כתיבה – להתחשב במה שהשופטים רוצים, ואם אנחנו כותבים לקוראים – להתחשב במה שמקובל ונכון בז'אנר.

ועכשיו אני מאתגר אתכם. למרות שרובכם לא הייתם בשיעור, יש לכם מושג כללי על איך שולטים בשקיפות הכתיבה, ולכן אתם יכולים לעשות לעצמכם את התרגיל שעשינו אתמול: לכתוב אותו קטע בדיוק בשני סגנונות שונים. האחד שקוף ככל האפשר, והשני – מוכתם ומסוגנן.

סוד הפסקאות הטובות / טיפ הכתיבה השבועי

קצר הפעם. מבטיח.

וכמו כמעט תמיד, הטיפ מגיע ישירות מתוך השיעור החי השבועי שלנו. כזה שהיה ביום שלישי, ויהיה גם מחר. וכמעט כמו תמיד, זה טיפ כתיבה משנה חיים. כי אם אתם לא יודעים לכתוב פסקאות טובות ונכונות, אתם פשוט לא מעבירים היטב את הרעיונות שלכם לקוראים. הדיאלוגים שמתרוצצים לכם בראש? הולכים לאיבוד. האקשן? מתבלגן. התיאורים, הדמויות, המחשבות, הכל מיטשטש.

נשבע לכם.

מהי פיסקה, בכלל?

פיסקה היא יחידת התוכן הרעיוני הבסיסית של הסיפור. הפיסקה – ולא המשפט (אם כי יש פסקאות בנות משפט אחד). אפשר להתייחס לפיסקה כאל "שוט" קולנועי. הפניית מצלמה למישהו או משהו. כל פיסקה מייצגת רעיון, ואפשר לתאר אותה בצורה פשוטה וצלולה.

אני מודע לזה שכשאני אומר "רעיון", לא כל כך ברור למה אני מתכוון. אז הנה, אני אתם מספר דוגמאות לרעיונות.

  1. "ככה נראה חוף הים בעת שקיעה".
  2. "הנה פרצופו של משה, כשהוא הציע לדינה משהו בעת השקיעה"
  3. "הנה מה שדינה חשבה על ההצעה של משה"
  4. "הנה דינה מזנקת על משה בחמת זעם ובעיטות"
  5. "הנה משה מנסה להתחמק מהבעיטות שדינה שולחת לפרצופו"
  6. "הנה משה בורח מהחוף תוך שהוא ממלמל לעצמו קללות"
  7. "דינה מהרהרת על זה שבחורים חצופים זה לא בשבילה"
  8. "דינה חושבת שאולי בחורים בכלל זה לא בשבילה"
  9. "דינה חושבת שהיא כן תצא לפרינסטון ללמוד הנדסת תוכנה, אחרי הכל"

תראו איזה יופי, פתאום נהיה לנו סיפור. סיפור שמורכב מסידרה ברורה של רעיונות בודדים. של שוטים קולנועיים.

וכל רעיון כזה – הוא פיסקה.

אז אתם מבינים?

הפיסקה מחלקת את הסיפור ל"מבטים". לשוטים. לרעיונות. היא מסדרת את הסיפור בשביל הקורא, ומסדרת אותו כך שיהיה לו קל להתרכז ברעיון, להבין ולעכל אותו.

וכמו שקשה לנו להתרכז בשני רעיונות ויזואליים במקביל (למשל: גם לנהוג וגם לכתוב סמס) כך קשה לנו להתרכז בשני רעיונות שנמצאים בפיסקה אחת.

ולצערי, זה מה שקורה בהמון טקסטים שאני מקבל לעריכה. פסקאות מבולבלות מאוד – ומבלבלות מאוד. פסקאות שמכילות הרבה רעיונות, הרבה מבטים חטופים, הרבה קפיצות בין מבטים שונים. וזה לגמרי כמו לנהוג תוך כדי שמסמסים. נכון – לא תמיד זה יסתיים בתאונה, אבל זה תמיד פחות טוב מלהתרכז בנהיגה, ואז, כשאפשר – להתרכז בטלפון.

אז, מה עושים?

במסגרת השיעור אני ערכתי אישית את הפסקאות של המשתתפים, אבל אנחנו לא בשיעור כרגע – אז הנה מה שאפשר לעשות לבד.

1. לקרוא את הטקסט הזה שוב.

2. להבין היטב מה זה "רעיון".

3. ואז לעברור על הטקסט שלך,

ולבדוק אם בכל פסקה יש אך ורק רעיון אחד.

מבט אחד צלול.

4. ואם יש יותר מאחד – להניף את הגרזן ולקצקץ את הטקסט לפיסקאות יותר מזוקקות.

זה ישפר אותו פלאים. 

נכון שהבטחתי שיהיה קצר?

שיקרתי.

מה הסיפור האמיתי שלך? טיפ הכתיבה השבועי

כתיבה יוצרת - מיקוד בסיפור האמיתי

הטיפ השני לשבוע זה!

ככה זה כשאתה מפשל ולא מספיק את הטיפ של השבוע שעבר.

גם היום הטיפ נלקח ישירות מהשיעור החי. אחת מהתלמידות שיתפה אותי בקטע אותו כתבה, קטע שלא היה כל כך ברור לי. לא ממש הבנתי מי הגיבורים שם, מה הסיטואציה המדוייקת, ולמה נאמרים הדברים שנאמרים. הכל היה מלא בסימני שאלה.

הדבר דרש בירור מעמיק, ובאמת – מהר מאוד התגלו סימני שאלה גדולים הרבה יותר. הם עסקו בזהות הגיבור הראשי, זהות הגיבורים בכלל, ובעצם, במה באמת אותה כותבת רצתה לכתוב.

הבעיה הזו משותפת לכותבים רבים. אם אנחנו מתחילים לכתוב ואנחנו לא באמת סגורים על הנושא המדוייק שמבעיר לנו את הנשמה – אנחנו הולכים לאיבוד. ולפעמים אנחנו לא באמת כותבים את הסיפור האמיתי, אלא משהו שבאופן תת הכרתי רק מרחיק אותנו מהסיפור האמיתי.

וזה מתחבר לי גם עם הספר אותו אני עורך כרגע, ספר מנהלים דווקא, ולקטע ספציפי בו שמדבר על לקיחת אחריות חלק גדול מהאנשים לא אוהבים לקחת אחריות – כי זה מכריח אותם להתמודד עם ההשלכות של מעשיהם.

ובכן, כתיבת סיפור הוא לגמרי לקיחת אחריות.

וככל שהדבר עליו אנחנו כותבים הוא יותר אישי, יותר כואב, יותר בוער בנשמה – ככה אנחנו מפחדים יותר לגעת בו.

למה מפחדים? סיבות מגוונות, ולא חשובות כרגע. העיקר שמפחדים. וכשאני אומר "מפחדים", אני מתכוון לכל קשת התירוצים שמתחילה ב"אולי זה לא מספיק מעניין" ונגמרת "זה פשוט מדי, חייבים לעשות את זה מתוחכם".

ואז אנחנו מתחילים לברוח מהסיפור האמיתי שלנו. יש לזה כמה טכניקות מובהקות, שלמדתי לזהות לאורך השנים. הנה כמה מהן:

  1. סיפור מסגרת. כמעט בכל פעם שיש סיפור מסגרת – זה בגלל שמפחדים ממה שבתוך המסגרת. ברוב המקרים – המסגרת מיותרת.
  • צ'מע סיפור. כלומר: דמות שמספרת סיפור שהיא שמעה מדמות אחרת. כמעט תמיד כשזה קורה – אפשר לוותר על הדמות הראשונה ולספר ישר את הסיפור האמיתי. זו של הדמות האחרת.
  • גוף ראשון פאסיבי. דמות ראשית פאסיבית שמשתתפת, בגוף ראשון, בסיפור שבעצם מתרחש לדמות אחרת. אותו כלל תופס גם כאן. הרגו את הפאסיבית, ספרו את הסיפור האמיתי.
  • אובר-סיבוכיישן. שזה שם קוד ל"הספר עוסק בסיפוריהן של 4 דמויות שונות שלסוף מתחברים ומתמזגים באופן בלה בלה ויוצרים בלה בלה בלה בלה". ובכן, לא. בדרך כלל יש רק סיפור אחד ממש חשוב, ועוד שלושה אחרים שהכותב המציא כדי שלא ישימו לב מה מעניין אותו באמת.
  • 5.      "לבנות עולם". יש סיפור טוב, אבל משום מה הכותב מחליט שהוא רק חלק קטן מסיפור הרבה יותר גדול. ואז הוא בונה עולם, מה עולם, גלאקסיה שלמה של רקע וסיפור משנה ודברים שחייבים לדעת ובלה בלה בלה הסיפור האמיתי נקבר תחת הר של זבל.
  • ההר והעכבר השובב. עלילה ראשית שהיא הר בנאלי ומשעמם – אבל בצידה מסתתר, ראו זה פלא, עלילת צד עכברית ומטורפת, מעניינת, שבקושי נחשפת לקוראים. כולנו יודעים מה הסיפור האמיתי כאן, נכון?

ואני אומר: זהו את הסיפור האמיתי שלכם. את הצליל העמוק של הרגש. את מה שמפרנס לכם את החלום. וכשאתם מזהים אותו, קחו עליו אחריות. הביאו אותו קדימה. אל תחביאו, אל תמסגרו, אל תסוו אותו בהמון. קחו עליו אחריות, קחו את הסיכון.

סביר להניח שאם הסיפור הזה מרגש אתכם, הוא ירגש גם את הקוראים שלכם.

מחיר הבחירות שלכם (טיפ הכתיבה השבועי)

טיפ הכתיבה השבועי
הטיפ של היום נובע – כהרגלי – מכתבי יד שאני מקבל. ובמקרה הזה: במסגרת שיעור העריכה אונליין שהיה בשבוע החולף.
למי שלא יודע – בשבוע הראשון של כל חודש אני מקיים שיעורי עריכה אונליין, במסגרתם שולחים לי התלמידים טקסטים שהם כתבו ואני עורך אותם בשידור חי, תוך שאני מתלבט ומנמק ומסביר את השיקולים שלי.
ואחד מהקטעים אותם ערכתי בשבוע החולף היה כתוב בשפה גבוהה.
אבל ממש גבוהה.
ממש ממש גבוהה.
לא רק בנרטיב (תיאור ההתרחשויות) אלא גם בדיאלוגים.
למעשה, הגיבורים דיברו זה עם זו בשפה עגנונית למהדרין, למרות שהסצינה התרחשה, כביכול, בשנת 2019 ולגיבורים קראו (נגיד) לידור וקרין.
למה?

הכותבת אמרה שככה בא לה לכתוב, וזו האמנות שלה. זה מה שהיא אוהבת.
מייד עלתה השאלה, האם זה לגיטימי?
האם זה תקין?
האם לידור וקרין של 2019 יכולים לדבר כאילו הם היו הרשל-זלמן ורוזה-חיה של שנת 1952?
התשובה: ודאי שזה לגיטימי!
הרי זו אמנות.
זו האש שבלב של אותה כותבת, ואוי לנו אם נפסול משהו כזה רק בגלל שזה לא מתגלץ' לנו היטב בגרון.  אבל… יש לבחירה הזו מחיר. כן. לכל בחירה יש השלכות ומחירים. ולבחירה בכתיבה מליצית, גבוהה, יש מחיר, ואפילו מחיר כבד.
תג המחיר הראשון מגיע ברמת האמינות.
הקורא, שאינו מצפה לשפה כזו, מבין שזו חידה. מבין שיש סיבה לכך שהגיבורים מדברים לא בשפה הצפויה. זה כמו שניסע לבייגי'נג, וזוג סינים יפנו אלינו שם בעברית צחה. זו חידה ענקית. מאיפה לכם העברית?
ובהשאלה, כאן: מאיפה העגנונית? מי לימד אתכם לדבר כך? למה בחרתם לעשות את זה? אם לא נספק לקורא תשובה טובה – סימן השאלה יישאר ויטריד ויוריד משמעותית מההנאה של הקריאה.
אז: אם זו הבחירה שלכם, כדאי לנמק אותה לקוראים.
זה אפילו יוסיף רובד מעניין לסיפור.
גם תג המחיר השני קשור לקוראים.
כשאנחנו בוחרים לכתוב בצרפתית – אנחנו בוחרים בקוראי צרפתית. כשאנחנו בוחרים לכתוב ביידיש – אנחנו בוחרים בקוראי יידיש. וכשאנחנו בוחרים לכתוב בשפה מליצית אנחנו בוחרים לפנות אך ורק לקוראים שאוהבים ויודעים לקרוא שפה כזו.
ויש ממש מעט כאלה היום.
כל השאר יביטו בטקסט בייאוש ויעברו לקרוא משהו אחר. קחו את זה בחשבון.
גם את תג המחיר השלישי, ואולי הכבד והקטלני מכולם, מציבים הקוראים.
וכאן מדובר במחיר השגיאות.
אודה ואתוודה: אני לא שולט בעברית מליצית. זו לא השפה עליה גדלתי. אני לא מדבר עגנונית ביום-יום שלי. וכפועל יוצא, אם אני אנסה לכתוב עברית גבוהה, כנראה שיפלו בטקסט שגיאות רבות. שגיאות בבחירת אוצר המילים, שגיאות תחביר, שגיאות כתיב, ושגיאות שאני אפילו לא יודע שהן שגיאות.
ואיך יקבלו את זה אותם קוראים מעטים שמתמוגגים משפה מליצית?
בבוז.
הם יראו בקלות שאני מתחזה. כי הם מאוד רגישים לזה. הם אוהבים את העברית המליצית! והם מאוד רגישים לשגיאות בה. וכשהשגיאות האלה כתובות על נייר – הן ממש צורמות.
אז: אם הבחירה שלכם היא לכתוב בשפה גבוהה – בדקו את עצמכם בשבע עיניים. כי אתם התחייבתם לסטנדרטים הגבוהים שמגיעים עם השפה הגבוהה.
ואפילו אם השגיאה זניחה, כמו השתרבבות של ביטוי יומיומי בתוכה, הקוראים יקפצו.
ויקצפו.
 

מתנה חשובה: תכנון ספר בשיטת הפרקטל

תכנון ספר בשיטת הפרקטל
לפני הכל: הודעה מיוחדת.
אנחנו שבוע לפני סגירת המחזור הקרוב של האוצר – קורס הכתיבה המעמיק ביותר שאפשר היה להשיג בישראל אי פעם. ממחר אני אתחיל לשלוח אימיילים בנושא (למי שנרשמו), אבל מה שחשוב לדעת היום – זה שהקורס הפעם יהיה בסימן הננו-ריימו, חודש אתגר הכתיבה הבינלאומי.
כלומר: המצטרפים החדשים יקבלו ליווי מיוחד לפיתוח שלד הספר שלהם, בנוסף לפגישת העורך ולשיעורים השבועיים.
מה שמוביל אותנו למה שקרה אמש.
מה קרה אמש?
כרגיל, בימי שלישי, היה שיעור חי. אך שלא כרגיל, הוא נמשך שלוש שעות (שעברו כשניה) והתמקד בדיוק בנושא הזה: בניית שלד הסיפור בשיטת הפרקטל.
זה היה מרתק ומדהים.
גם מי שלא חשבו שהם יכולים לתכנן סיפור – תכננו. ובקלות.
וגם מי שהאמינו בכתיבה אינטואיטיבית – התחילו לעשות אותה כבר בתכנון. וגם זה, בקלות.
אבל, וכאן יש אבל גדול, השיעור של אתמול חשף חולשה אדירה שיש להרבה מאוד כותבים (ואני בתוכם!) בנוגע לבחירת הרעיון לסיפור, כתיבת העלילה והדמויות, והכתיבה בכלל.
אספר לכם משהו.
כידוע, אני כותב כמקצוע. מזה אני חי. וכשהייתי בשנות העשרים שלי, כתבתי כקופירייטר במשרדי פרסום.
והגעתי לשם, איש רעיונות זב חוטם ויצירתיות, וקיבלתי בריף פרסומי, ועליתי על רעיון גדול, ובאתי איתו למנהל הקריאייטיב שלי.
וזה הביט בנייר, הביט בי, ואמר, "לא מספיק טוב. לך תחשוב עוד".
בערתי מבפנים. כי זה באמת היה רעיון טוב. מושקע, חכם, יצירתי. סיפורי. חשבתי עליו, הוא היה סבבה. לא בערתי, התפוצצתי.
אבל בוס זה בוס, ומאחורי כל "לא מספיק טוב" כזה הרי יש מכתב פיטורין חבוי, אז בלעתי רוק והרבה כבוד עצמי והלכתי לכתוב עוד. ולא יאומן, מהר מאוד באמת מצאתי רעיון יותר טוב.
ובאתי אליו בחיוך, ושמתי לו את הנייר על השולחן, ואמרתי, "הנה!"
הוא עיקם את האף ושלח אותי חזרה, לכתוב משהו עוד יותר טוב.
כאן כבר ממש הרגשתי ממוטט. זה גם גרם לי לפקפק בעצמי, בכישרון שלי, וביכולת ההערכה שלי. הכבוד העצמי שלי ככותב נמס על רצפת הפרקט היוקרתית של המשרד וחילחל בין הסדקים לקומה התחתונה, שם ישבו אנשי הכספים.
איך יכול להיות שהרעיון החדש לא מספיק טוב?
הרי ידעתי שהוא כן!
ואם הוא לא, אז איך זה? למה מה שחשבתי שנפלא, מתנפץ ככה על סלעי המנהל?
אבל בוס זה בוס, ועבודה זו עבודה, אז שאבתי מהפרקט את שאריות מרק הכבוד האבוד שלי, וחזרתי לחדר שלי, לכתוב עוד.
בפעם הרביעית הרעיון גם הצליח.
וקיבל מחמאות מכולם.
אפילו ממני. כי לעומתו, הרעיון הראשון שלי, זה שהבוס אמר עליו "לא מספיק טוב", באמת היה חיוור ועלוב.
וזה היה אחד משיעורי הכתיבה הכי חשובים שלמדתי מעולם. שיעור בשלושה חלקים, קצת דומה לספר "מועדון קרב":
1. הרעיון הראשון שלי הוא לא הכי טוב.
2. גם הרעיון הנוכחי שלי הוא לא הכי טוב.
3. כל הרעיונות שלי – הם שלי.
גם הראשון, גם הנוכחי, וגם זה שיתברר כהכי טוב. כולם כולם שלי. את כולם אני יצרתי.
ואני יכול לבחור את הרעיון איתו אני אמשיך הלאה, לסיפור השלם. כי אני לא תקוע עם הרעיון הראשון שלי. כי זה בכלל לא "הרעיון שלי", אלא זה "אחד מהרעיונות שלי". זה רק חלק ממעיין עצום של יצירה שנשפך ממני כל הזמן!
ואני צריך להיות ממש מטומטם – או טירון – כדי להסתפק ברעיון הראשון שנפל לי לתוך התודעה, בזכות זה שהוא היה מספיק בנאלי ופשטני כדי להקדים את הרעיונות הבאמת טובים.
 
מזל שהיה לי בוס, "איש רע", שהתעלם מההתלהבות שלי ושלח אותי למצות את הפונציאל האמיתי שלי.
וכך בדיוק התארך השיעור של אתמול, משעה וחצי לשלוש שעות.
(כן, כשאני מלמד אני לא תמיד שם לב לזמן שחולף, ובגלל שאין צורך לחזור הביתה, הרי הכיתה מקוונת, זה אפשרי)
פתאום תפסתי את תפקיד האיש הרע, מנהל הקריאייטיב, עורך הפיתוח, איך שלא נקרא לזה – ואמרתי לתלמידים שלי (בעדינות. הרי הם הבוסים שלי, בסופו של דבר) "זה לא מספיק טוב".
לא עשיתי את זה כי שיחקתי תפקיד. עשיתי את זה כי במהלך השורות הראשונות של פיתוח הספר בשיטת הפרקטל, כשכל הספר כולו הוא לא יותר מחמש שורות שמתאמצות להכיל רעיון עלילתי, כל הבעיות האמיתיות של הסיפור – צפות!
זה מרתק, האמת.
מה שלא רואים כשכותבים אלפי עצים (או עשרות אלפי עצים) ממש זורח כשמביטים במתאר היער. ובגלל שזה רק תכנון, ולא כתיבה ממש, קל מאוד לשנות ולתקן ולסדר. קל מאוד להוסיף עוד ועוד רעיונות לרעיון הראשון (או הנוכחי), להשוות ביניהם – ואז לבחור את הרעיון הבאמת טוב לסיפור, או לטוויסט העלילתי לסיפור.
פשוט צריך לזכור:
1. הרעיון הראשון שלך – הוא לא הכי טוב
2. גם הרעיון הנוכחי שלך – הוא לא הכי טוב.
3. כל הרעיונות שלך – הם שלך.
ואתמול, במהלך שלוש השעות האלה, הרצפה פצחה בריקוד סוער מרוב אסימונים שצלצלו עליה. והכותבים שהיו איתי בשיעור בכו, התמרמרו, התעצבנו עליי…
אבל בסוף יצאו עם רעיונות הרבה יותר טובים.
שהיו שלהם בדיוק כמו הרעיונות הראשונים!
ביום שישי, שעה 10, אנחנו עושים אותו דבר (לא יכול להבטיח שלוש שעות). וגם אם האוצר עוד לא שלכם, יש לכם הזדמנות לכתוב הרבה יותר טוב, או לפחות להעלות רעיונות הרבה יותר טובים, לאחר צפייה בשיעור החי הזה, שהעליתי לרשת בשבילכם.
טוב, גם בשבילכם.

טיפ הכתיבה השבועי: הטכניקה הבסיסית הזו שידרגה אתמול טקסט טוב – למצויין

Photo by Samuel Zeller on Unsplash

 


אז אתמול היה שיעור עריכה אונליין, כמו בכל שבוע ראשון של חודש.

מה זה אומר? 
שהתלמידים שולחים לי טקסטים שלהם, ואני עורך אותם אונליין, מול כולם, בדיוק כפי שאני עורך ספרים "אמיתיים". כולל כל ההתלבטויות שלי בדרך, עם כל השיקולים שלא תמיד אפשר להעביר בשיעור ממוקד טכניקה.
 
כי טקסטים הם כמו בני אדם, לכל אחד יש גיל, רקע, אופי ואישיות משלו. אתמול העניין הזה הודגש מאוד, 
כי הגישו לעריכה שני טקסטים שונים בתכלית. 

אחד מהם היה סיפור קצר ונוצץ שיכול היה להיות מוגש לתחרות של "הארץ" (ואולי גם לזכות), והשני היה טקסט פתיחה לספר ארוך, שנאבק באתגרים שיש לכל כותב בתחילת דרכו. 

מה שיפה היה לראות, שהשיעור תרם לשניהם. כמובן שלא באותו אופן אבל כמעט באותה מידה.
 
זה מה שקיבלתי באימייל אחרי השיעור, מאחת מתלמידות הכתיבה שנכחו בו: 

יהההה… איזה שיעור מצוין היה היום.
השכלתי, ורצתי ליישם. וגם, אולי הצלחתי 
לשפר טיפ טיפה את הביטחון העצמי שלי, 
כשזיהיתי שיש גם דברים שאני יודעת, 
או עושה באופן אינטואיטיבי. 
ביטחון עצמי, זה לדעתי הדבר הכי בסיסי 
(שאולי הכי חסר לי), בשביל להפוך 
את החלום הזה למציאות…
 
והאמת שהיה די וואו.
 
הטיפ של היום קשור דווקא בטקסט של הסיפור הקצר, זה שיכול היה להיות מוגש לתחרות סיפורים כמו שהוא, בלי התערבות בכלל. סיפור טוב מאוד, שכתוב טוב מאוד, ועם זאת, ההתערבות כן שיפרה
מספר אלמנטים ברבדים שונים. מתוכם אני בוחר להביא לכם עניין אחד בלבד: עניין החלוקה לפסקאות.
 
כל כך הרבה נופלים בזה, וחבל.
 
יש לפסקאות השפעה דרמטית על הקריאות של הטקסט. כל פסקה פותחת במוחו ובדמיונו של הקורא
"מגירה חדשה", לה נושא ייחודי משלה. 

אפשר לחשוב על זה כמו ארון בגדים עמוס. יש מדפים לחולצות, מדפים למכנסיים, מתלים לשמלות, מגירות לגרביים, לעניבות, לחגורות, ולנעליים. מה יקרה אם הארון לא יהיה מחולק ל"פסקאות" האלה? 
אם כולו יהיה ערימה גדולה אחת ומבולבלת של פריטים?
 
ומה יקרה אם הארון כן יהיה מחולק, אבל במגירת הגרביים יהיו גם חולצות, ולצד הנעליים יהיו גם חלק מהשמלות ואולי קצת מכנסיים?
 
בקיצור: תנו תשומת לב מיוחדת לפסקאות בטקסט שלכם. כדאי שהן יהיו ברורות, לא ארוכות מדי, 
לא "כלבו" של רעיונות ונושאים, עם חלוקה הגיונית, ומובילות זו לזו. 
 
יש שיעור מפתח בנושא הזה באוצר, בשם "פסקאות ומעברים". צפו בו.
 
והנה מה ששלחה לי, במפתיע, כותבת הסיפור הקצר בעקבות השיעור:
 
קודם כל ואווווו. 
אני מרגישה שעד שלא טיפלת בטקסט שלי 
לא הבנתי את המשמעויות העמוקות 
של העריכה שלך.
זה קצת כמו לעשות קסם לטקסט 
והקסם משפר אותו. 

ואני אומר: זה לא קסם, זו טכניקה.

לכל דמות יש קול

למה חשוב שלכל דמות בספר שלך יהיה קול ייחודי?
 
את זה תירגלנו בשיעור של אתמול, ולי היה די מדהים לראות (שוב)
איך כותבים ועורכים מנוסים, ואפילו כאלה שכבר הוציאו ספר אחד או שניים,מגלים רבדים חדשים ומעניינים בתוך הכתיבה שלהם.
 
אז למה זה חשוב, באמת?
 
כי ברירת המחדל שלנו היא לכתוב את ה"קול" של עצמנו.
אנחנו כותבים כמו ש…אנחנו כותבים.
 
ומה שקורה זה שכל הדמויות מדברות בסגנון אחד – הסגנון שלנו.
 
וכשאנחנו נכנסים לראש שלהן ומצטטים את המחשבות שלהן, הן חושבות בסגנון אחד: הסגנון שלנו.
 
כך שיוצא שכולן נשמעות וחושבות בדיוק אותו דבר. כמונו.
 
וזה לא "אמין". זה לא מציאותי.
 
במציאות, אם מישהו שאתם מכירים יגיד משהו – אתם תדעו מי אמר את זה גם אם זה רק יהיה מודפס על חתיכת נייר, בלי שיגידו לכם מי אמר את זה.
 
וכך גם בכתיבת דמויות טובה.
 
בסדרה "חברים", למשל, שם כתובות דמויות מעולות ומובחנות מאוד, אפשר לזהות את הדמות הדוברת רק מלקרוא את הרפליקות שלה.פשוט אי אפשר להתבלבל שם.
 
למה שהדבר הנפלא הזה לא יהיה גם בסיפור הנכתב שלך?
 
לפני הכתיבה, ובזמן הכתיבה, צריך לבנות "קול" ייחודי לדמות. קול שיהיה מזוהה רק איתה,וגם יבליט את התכונות המיוחדות שלה.
 
מאוד כיף לעשות את זה.
 
זה קשור לאורך המשפטים, לצורת המשפטים, לאוצר המילים, ולעוד מספר אלמנטים שאפשר לעצב בזהירות.
 
אני אדגיש: זה לא רק ברפליקות.
זה גם ב"מחשבות" של הדמות, ולפעמים גם בדרך בה היא מתנהגת.
 
אז,
 
האם הדמויות שלך נהנות מ"קול" ייחודי?
אם לא, שווה לעשות סבב עריכה שימתקד רק בעיצוב ה"קולות".

מה זו עריכת פיתוח? קואצ'ינג לכתיבה

עריכת פיתוח ספר - ליווי אישי
עריכת פיתוח ספר – ליווי אישי

הדבר הטוב ביותר לעשות כשרוצים לכתוב ספר חדש, במיוחד אם זה הספר הראשון שלך, זה לבקש ליווי מעורך פיתוח. למעשה, זה קואצ'ינג כתיבה. וכפי שמי שרוצה לרוץ מרתון עם מינימום פציעות ומקסימום הנאה מעסיק מדריך ריצה מומחה, הדבר נכון גם כשרוצים לכתוב ספר.  

מה הכוונה?

עורך הפיתוח לוקח אותך יד ביד במהלך הכתיבה, ועוד לפניה. הוא בונה יחד איתך את העלילה, מייעץ בפיתוח הדמויות, סותם חורים בעלילה עוד לפני שהם נוצרים, משפר את סגנון הכתיבה שלך ללא הרף, ודוחף אותך קדימה כשממש קשה. 

התוצאה: בסוף העבודה, הספר כלל לא צריך עריכה ספרותית. היא נמזגה לתוכו ממש תוך כדי הכתיבה. והייתרון הגדול: חיסכון אדיר בזמן ובכסף. לא רק שלא צריך לשכתב חלקים, לא רק שלא צריך למחוק קטעים מיותרים ולהוסיף חדשים, גם התשלום הסופי על העריכה יהיה נמוך הרבה יותר. 

בשנים האחרונות ביקשו ממני מספר פעמים לפתח ספרים, ועכשיו אני מוסיף את זה לסל השירותים שלי, בפורמט חדשני. הליווי הוא חודשי, בתשלום חודשי קבוע (ולא כל כך גבוה), כאשר ככל שהספר יסתיים מהר יותר – כך הסופר משלם פחות.

…ומפנה לי מקום על מנת לעזור לפתח את הספר הבא. 

רוצה סיוע בפיתוח הספר הבא שלך? 054-9410091,
ונראה איך אפשר לעזור לך.

רעידת האדמה החיובית ששינתה לי את החיים

אז איפה היינו? לפני חמש שנים,  ברעידת האדמה.

למעשה,  זו היתה רעידת אדמה טובה. ימי כתיבת הספרים שליהיו (כך חשבתי) הרחק מאחוריי. צללתי לגמרי לעולמות של פרסום, של תוכן, קופירייטינג ועסקים.

ואז אמזון נקשה בדלת החיים שלי.

אז זה עוד היה חידוש מסעיר:  באמזון, הרי, כל סופר יכול להוציא ספר למכירה (באנגלית), באופן עצמאי,  בלי טובות של הוצאות ספרים, בלי לוותר על זכויות ועל תמלוגים, ובלחיצת כפתור להגיע למיליוני קוראים אמריקאים.

ופתאום זה היכה בי: הספר הראשון שלי,  "אל מלא רחמים", זה שכתבתי עליו בפוסט של אתמול, זה שיצא בארץ וכשל בקופות… אולי הוא יכול להתאים לאמזון?

אולי שם הוא כן יעשה רושם?

רק כדי להבין: זה היה ספר הביכורים שלי. כתבתי אותו רגע לפני שמלאו לי שלושים, ולפני חמש שנים זה היה כבר ספר ישן, עתיק במונחים של שוק הספרים. הוצאת הספרים שלו מזמן פשטה את הרגל והזכויות חזרו אליי.

"אם ככה", אמרתי לעצמי, "אתה חייב לנסות. כל מה שאתה צריך לעשותזה לתרגם אותו,  לסדר אותו, לערוך אותו באנגלית,  ו… לעשות את מה שצריך".

אז ניסיתי. אבל אז, לפני ששלחתי אותו לתרגום, קראתי אותו מחדש.

ועיקמתי את האף.

הספר פתאום נראה לי הרבה פחות טובממה שהוא יכול היה להיות. למעשה, הוא נראה לי גרוע. כמעט חובבני. "אם היית כותב אותו היום", אמרתי לעצמי,  "עם כל הכלים שרכשת מאז, היית כותב אותו כל כךהרבהיותרטוב!"

ולרגע, רק לרגע,  חשבתי בכלל לגנוז אותו. לא לנסות בכלל.

אבל כבר הייתי מחוייב לתהליך, ובאמת רציתי לבדוק את הכיוון.

(טיפ כתיבה: אף פעם לא לוותר. אף פעם לא להתייאש.  תמיד לנסות)

היה לי יתרון אחד גדול: כל טכניקות הכתיבה שצברתי ולמדתי מאז שכתבתי אותו לראשונה. אז לפני ששלחתי אותו לתרגום, ביצעתי עליו עריכה מסויימת וייצרתי גרסה מעט יותר טובה שלו.

גרסת ייצוא (…)

בסך הכל ביצעתי תיקונים קלים. לא דברים מהותיים שקשורים לשפה, אלא רק קצת קסמי ניסוח, בניית סצנות, דיאלוגים, תיאורים…  שידרוגים ספרותיים שעובדים בכל שפה, גם באנגלית  וגם בעברית.

השלמתי את התיקונים האלה תוך כמה ימים (הייתי עסוק), שלחתי לתרגום וקיוויתי לטוב.

וזה הצליח.  

מה זה הצליח? הספר ה ת פ ו צ ץ !

 "אל מלא רחמים", או בשמו החדש At God's Mercy, מכר אלפי עותקים תוך מספר חודשים. הוא הפך לרב מכר בקטגוריה שלו, צבר מאות ביקורות חיוביות והחזיר לי שוב את התקווה בקריירה הספרותית שלי.

עכשיו, רגע. נשים דברים על השולחן. ברור לי שהוא לא הצליח רק בגלל התיקונים האלה. השיווק,  ההזדמנות,  ואמזון עצמה עשו את העבודה.

אבל גם ברור לי שהגירסה האנגלית, הערוכה, כתובה הרבה יותר טוב מהגירסה העברית המקורית. וזה בטוח תרם לביקורות.  אין בכלל ספק.

ובאותו רגע הבנתי דבר חדש: יש פה קסם. קסם שאסור לי לשמור לעצמי.

אז התחלתי ללמד כותבים אחרים. אבל לא,  לא כתיבה. אלא אמזון.  התחלתי ללמד כותבים כמוני איך להוציא את הספרים שלהם באמזון. בערך מאה כותבים למדו את זה – ופה כל הסיפור תפס תפנית מאוד מעניינת, שפשוט שינתה לי את החיים.

ועל כך – מחר.