טיפ הכתיבה השבועי: הגוף (הראשון) והנשמה

יצא שהשבוע התעסקתי הרבה בבחירות גוף לסיפורים. גוף ראשון, גוף שלישי וכו'. מאחר ובחירת הגוף היא גם בחירת הנשמה של הסיפור, זה מאוד חשוב. יש הרבה בילבול בעניין, אז זה הזמן לעשות קצת סדר, ואולי לעזור בכמה החלטות חשובות.

ברשותכם, אדלג על הרקע ועל הניואנסים (יש הרבה מהם), כמו גם על גישות אקזוטיות ופחות נפוצות, ואגש לדברים הממש עיקריים. וכהרגלי, בטח אעצבן פה כמה אנשים.

כתיבה בגוף ראשון

בכתיבה בגוף ראשון המספר מספר את מה שקורה (או קרה) לו בגופו. זו הכתיבה הכי אישית ולכן היא מככבת בז'אנרים של רומנטיקה ונוער, כי בסיטואציות ובגילאים האלה הקוראים מאוד עסוקים בעצמם וברגשותיהם.
יותר מזה: פעם רוב הקריאה היומיומית שלנו (עיתונות) היתה בגוף שלישי, והכתבים דיווחו על מה שקרה לאנשים אחרים. היום, בעידן הפייסבוק, התרגלנו לכתוב את עצמנו – ולקרוא אחרים שכותבים את עצמם, בגוף ראשון.

מהסיבות האלה, רוב הכותבים שמתחילים היום לכתוב – עושים את זה בגוף ראשון. זה הכי טבעי להם, וכביכול גם הכי פחות דורש מאמץ.

כביכול.

קיימים כמה ניואנסים לגוף הראשון ולסגנון הסיפור. רומן מכתבים? זה גוף ראשון. יומן? גוף ראשון. וכמובן, סיפור אותו המספר מעביר למישהו אחר – בהחלט ובהחלט גוף ראשון. אבל רוב הכתיבה העכשווית בישראל נערכת במה שאני מכנה גרל"מ.

וללא ראשי תיבות: גוף ראשון לא מנומק.

בגרל"מ, המספר לא צריך 'סיבה מוצדקת' כדי לספר בגוף ראשון. הוא לא מדבר אל מישהו מוגדר, ולא כותב זכרונות (כמו בספרי פיץ של רובין הוב). הוא פשוט עושה את זה כי ככה בא לו. או, יותר נכון, ככה נראה לסופר שהכי נכון לספר.

ו… הוא כותב את הנשמה שלו. כלומר: את מה שהוא חש (רואה, שומע וכו'), את מה שהוא חושב ואת מה שהוא מרגיש. כל מה שנכתב על הדף נמצא בתוך הטווח הזה. כל מילה ומילה בטקסט.
וכאן מגיעה הטעות (מילה גדולה מדי. נקרא לזה כתיבה חצי אפויה) הגדולה ביותר שאני רואה בכתיבה בגוף ראשון: לספר "על עצמי", במקום לספר "את מה" שקורה.

אסביר.

אם אני כותב "ראיתי את יוסי יוצא מהחדר וחשבתי שהעיניים שלו מדהימות", אני מספר "על עצמי". הדגש הוא על מה שראיתי וחשבתי. אבל… היי, בגוף ראשון כל מה שכתוב הם דברים ש(כמספר) חשתי, חשבתי או הרגשתי.

תנו לזה לשקוע רגע.

שקע?

אם שקע, אז שמתם לב שיש כאן פתאום הרבה מילים מיותרות. אני לא צריך לכתוב "ראיתי את יוסי", כי ברור מאליו שראיתי אותו – אחרת לא הייתי יודע שהוא יצא מהחדר וזה לא היה נכנס לטקסט. מספיק שאכתוב "יוסי יצא מהחדר".

וגם לא צריך לכתוב "חשבתי שהעיניים שלו מדהימות", כי הרי כל הטקסט מורכב מדברים שהתרוצצו לי במוח. מספיק שאכתוב "העיניים שלו היו מדהימות".

יוסי יצא מהחדר. העיניים שלו היו מדהימות.

ופתאום הכתיבה בגוף ראשון היא כתיבה באמת בגוף ראשון. היא החוויה הכי נאמנה למציאות שאפשר לתת לקוראים. ופתאום כל ה"ראיתי" ו"חשבתי" וכל המילים המיותרות האלה, מרגישות כמו לגעת במציאות דרך כפפה. זה כאילו. זה על יד.

אז: כשאתם כותבים בגוף ראשון, כתבו באמת בגוף ראשון. כתבו את מה שקורה, את המחשבות, את הרגשות – ולא על החוויות של המספר.

זו, אגב, אחת המשמעויות האמיתיות של כלל ה"להראות, לא לספר" (הרבה יותר עמוק וממשי ממה שסיפרו לכם, לכתוב תנועות גוף ופרצופים במקום תארי פועל).

ולגבי גוף שלישי?

זה כבר יחכה לשבוע הבא.

טיפ הכתיבה השבועי: על התהליך

הטיפים הכי טובים לכתיבה מגיעים באופן ספונטני, כתוצאה מטקסט אמיתי שנערך זה עתה. זה בדיוק מה שקורה עכשיו: נדבר בהשראת טקסט שערכתי בשישי בבוקר, בשיעור העריכה-אונליין הקבוע. ונדבר על אחד העניינים החשובים ביותר – והמוזנחים ביותר – בכתיבה יוצרת.

התהליך.

כל סיפור (כמעט) הוא תהליך. נכון: יש סיפורים שלא מתארים תהליך בכלל, אלא רק מציירים תמונת נוף דוממת בה דבר לא קורה. ובכן, אלה מכם שכותבים גלויה כזו עכשיו, פטורים מהשורות הבאות. רוצים שבסיפור שלכם כן יקרה משהו? תישארו.

אז על מה אנחנו מדברים?

בכל סיפור (כמעט) יש שני תהליכים: תהליך עלילתי, ותהליך נפשי. התהליך העלילתי מגולל את השתלשלות העניינים, ולא נתעסק בו היום. אבל התהליך הנפשי… ובכן, שם נופלים רבים. ובצדק, כי זה מסובך. פסיכולוגיה זה מסובך, רובנו לא מתעסקים בזה על בסיס יומי, וכשאנחנו באים לכתוב פסיכולוגיה של דמויות, שעיקרה תהליכים נפשיים שמתרחשים אצל אנשים מדומיינים – אנחנו בכלל מגששים באפלה.

אז חשבתי שהגיע הזמן להדליק פנס קטן ולהתחיל להאיר דברים. זה יהיה בסיסי (כי באמת צריך לעבור כמה וכמה שיעורים כדי להתחיל לשלוט בעניין) אבל עשו לעצמכם טובה – והתעמקו בבסיס הזה.

ובכן, נקודת הפתיחה של כל תהליך נפשי היא בגיבור שרוצה משהו. אבל ממש רוצה. ממש ממש רוצה.

דוגמאות?

בבקשה.

  • רוצה שאהובתו תחזיר לו אהבה
  • רוצה לתפוס את הרוצח
  • רוצה להצליח בלימודים
  • רוצה לכתוב ספר טוב
  • רוצה לקבל את הג'וב
  • רוצה לשרוד בסביבה קשה
  • רוצה להתאבד
  • רוצה לברוח מהכל ושיעזבו אותו בשקט

אלא שמה שהגיבור רוצה במודע – זה ממש לא מה שהגיבור "צריך".

ומה זאת אומרת, "צריך"? ה"צריך" זה מה שהגיבור, ובכן, צריך – כדי למלא את יעודו, כדי להגשים את עצמו, כדי להיות שלם, או מאושר, או בקיצור – לעשות את מה שהסופר רוצה שהוא יעשה – כדי שהספר יהיה טוב ומרגש.

ולכן הסופר שותל את ה"צריך" הזה בתת המודע של הדמות שלו, הרחק מתחת ל"רוצה" המודע, הבולט לעין הקורא.

ומחכה.

כי זה תהליך.  

ובמהלך הסיפור, הגיבור שלנו ינסה להשיג את מה שהוא "רוצה", אבל יתקל בכל מיני בעיות ותשובות ורמזים, שיתחילו לשנות אותו מבפנים בהדרגה ובאופן תהליכי.

הדוגמא האהובה עליי (אתם אולי כבר יודעים) היא קטניס אברדין ממשחקי הרעב (של סוזן קולינס הכפרה). קטניס מתחילה את הסיפור כשהיא רוצה שיעזבו אותה לבדה. היא רוצה שאיש לא יהיה תלוי בה, וכמובן שהיא גם רוצה לא להיות תלויה באיש. היא רוצה את זה באופן מופגן ומורגש, ומאמינה בזה בכל ליבה!

אלא… שמה שהיא רוצה, זה ממש לא מה שהיא צריכה.

כדי לתמוך באמה ובאחותה, היא צריכה לדאוג להן. וכדי להגשים את יעודה האמיתי (אליבא דסוזן קולינס הכפרה) ולנצח במשחקי הרעב, ולאחר מכן בחיים האמיתיים, היא צריכה ללמוד איך להיות תלויה באחרים – ואיך לשתף פעולה עם אחרים שתלויים בה. היא צריכה ללמוד לפעול יחד.

ולאורך הספר (הראשון, וגם בטרילוגיה כולה) היא לאט לאט לומדת איך לעשות את זה.

וזה תהליך. תהליך לא קל.

בהתחלה היא בזה להיימיטץ', המנטור השיכור שלה. היא מתרחקת גם מההצעות של פיטה, הנער שמאוהב בה. אבל כל הזמן סוזן קולינס (הכפרה) זורקת עליה רמזים הולכים וגדלים לכך שהיא חייבת, חייבת, חייבת להשתנות. רמז אחד: הזכרונות מפיטה, שהציל אותה ממוות ברעב. רמז נוסף: ההתלהבות מהסיפור המומצא שהם בני זוג. ויש עוד.

קטניס, כמובן, הודפת את הרמזים האלה בכוח – אבל כל אחד מהם שורט משהו בחומת הבדידות שלה. כל אחד מהם משאיר עליה חותם נפשי. וככל שטבעת החנק מתהדקת על גרונה, היא יותר ויותר מבינה שהסוד לגאולה הוא במה שהיא "צריכה": לשתף פעולה עם אחרים.

ואז מגיעה הפעם הראשונה בה היא משתפת פעולה, מחוסר ברירה.

זה קורה ברגע שפל שלה, כשהיא לכודה על העץ, פסע ממוות אלים. ואז מגיחה רו הקטנה, ומספקת את הרמז שיציל אותה.

וזה רגע מפתח. זו הפעם הראשונה בה קטניס הולכת נגד ה"רוצה" שלה, ועושה את ה"צריכה" שלה. ובמקרה הזה – יוצרת ברית. כך גם צריך להיות בסיפור שלכם: רגע בו הגיבור, בפעם הראשונה ותוך מחאות נמרצות, זונח את מה שהוא רוצה – ועושה את מה שהוא צריך.

ונכשל, כמובן. כי. זה. תהליך!

וכן, גם קטניס נכשלת. הברית עם רו קצרת ימים ומסתיימת בכאב עצום. אבל משהו בכל זאת קורה שם. זה רגע מפתח בהגשמת הייעוד האמיתי של קטניס, יעוד אותה היא בכלל לא מכירה באותו רגע: לאחד את העולם ולהגיע לגאולה.

כי הגיבור, ברגע בו טעם לראשונה את מה שהוא "צריך", כבר לא יכול לחזור לאחור. נכון, מה שהוא "רוצה" עדיין קיים – והרגשות האלה עדיין מנחים אותו, בחלק מהזמן. אבל המאבק הולך ומוכרע לטובת מה ש"צריך".

וזה עוד צעד בתהליך.

ואז הוא מנסה עוד פעם, וזה עובד לו קצת יותר טוב.

ואז שוב.

ובסוף הסיפור, הגיבור יודע לחלוטין מה הוא "צריך", וגם פועל להשיג אותו במלוא הכוח. ובכל מחיר. ובמקרה של קטניס אברדין: כדי להשיג אחדות ולהגשים את יעודה – היא בוחרת בהתאבדות זוגית עם פיטה.

ומנצחת.

אז, בקצרה, מהו התהליך הנפשי?

  1. הגיבור "רוצה" משהו, או חושב שהוא רוצה משהו
  2. כבר בהתחלה יש רמזים שזה לא מה שהוא "צריך"
  3. מתישהו הוא עושה מה ש"צריך"… אבל הניסיון נכשל
  4. עם זאת, הכישלון לימד – והגיבור עושה יותר ויותר את מה ש"צריך"
  5. עד שה"צריך" גובר על ה"רוצה"

ואז התהליך הושלם.

אז, בסיפורים שלכם, איך מתנהלים התהליכים?

טיפ הכתיבה השבועי: שיטת הרס"ר

אני כותב למחייתי כבר מגיל 21. זה היה ב-1993, אז תעשו חשבון. למעשה, פרט לחודשי הקיץ בכיתה ו' בהם ארזתי ברגים, ולשנתיים בהן השתוללתי עם חולים, פצועים וז"לים כאלונקאי במסדרונות איכילוב, הפרנסה היחידה שלי הגיעה מכתיבה.

ומעולם, אבל מעולם, לא כתבתי דראפט ראשון מוצלח. יש מי שיטענו שמעולם לא כתבתי משהו מוצלח באופן כללי – אבל זה בסדר. אני חייב לטפח את עדר ההייטרים שלי, אחרת גם לא יהיו אנשים מהצד השני, אלה שחושבים שאני לא מתחזה.

אז איך דברים הופכים מוצלחים?

אני חושב שאף פעם עוד לא סיפרתי את שיטת העבודה הסודית שלי. אז הנה היא כאן, בהופעת בכורה: שיטת הרס"ר.

צבעתם פעם צריף בבסיס צבאי?

אני כן. בבסיס שלי ברמלה היו צריפים מתקופת הבריטים, וכמובן – תמיד היה צריך לצבוע אותם. ת-מיד. אין גבול לפוטנציאל שרס"ר יצירתי יכול לסחוט מרב"ט שבוז אם רק ייתן לו דלי צבע לבן ומברשת. זה עולם ומלואו. והבדיחה השגורה היתה שהקירות האמיתיים של הצריפים האלה כבר מזמן התכלו, ומה שמחזיק את הגג זה שכבות על שכבות של צבע. רק צבע.

ובכן, כך בדיוק אני כותב. בשיטת הרס"ר.

כך אני כותב אאוטליינים סיפורים, ספרים, מאמרים, סרטים, פרסומות, תכניות שיווק, פרוגרמות למרכזי מבקרים, מכתבים, אפילו את הפוסט הזה. שכבות על שכבות על שכבות.

וזה הסוד!

אני לא כותב שום דבר שלם בהתחלה. רק קרעים, שלד, קטעים, דברים גולמיים. ואז עובר על הרעיונות והניסוחים שוב ושוב, מיליון פעם, וכל פעם משפר טיפה. רץ עם העיניים קדימה ואחורה, צד דברים אקראיים, מתקדם צעד צעד, עולה מדרגה מדרגה.

התלמידים שלי יודעים שאני דורש מהם דראפט ראשון חרא (כן, זו המילה). וכמה שאני שמח באותו דראפט ראשון! כי רק ממנו אפשר להתפתח, רק אותו אפשר לתקן ולשייף. אבל הקונץ האמיתי הוא לא לסיים אף פעם. כי טקסט לעולם לא יהיה מושלם, לעולם לא יהיה סופי.

הוא לעולם לא יהיה מספיק טוב.

אז כדי לכתוב דברים מוצלחים, אני עובר על הטקסט, אותו טקסט, מיליון פעם. מחכה שנייה, ועובר שוב. מחכה דקותיים, מעביר מגהץ. מחכה שעה, עושה מהפיכה. ומוסיף, וגורע, ומשנה, ומעיף ומחזיר. שוב ושוב ושוב ושוב.

מה ההיגיון בזה?

שמח ששאלתי בשמכם.

ההגיון הוא שבכל פעם שאני מגיע לטקסט או לרעיון – הוא הופך "מה שאני כתבתי" ל"חומר גלם". האגו שלי זז הצידה, ואני לא צריך לגונן על הטקסט ולשמור עליו כמו שהוא. הרס"ר אמר לי לצבוע עוד שכבה,  אז אני צובע עוד שכבה. ואת חומר הגלם הזה אני משביח.

ואז אני קורא אותו שוב – אבל זה כבר חומר גלם טוב יותר, ולכן השיפור החדש אפקטיבי יותר. ואז אני קורא שוב, וראו זה פלא: מונח לפני חומר גלם עוד יותר טוב! שאותו אפשר – נו, הבנתם את העניין.

זו לולאה בלתי פוסקת של  X+1=X.

וזה התהליך שלי. והוא מעולם לא אכזב אותי. משנת 1993, הוא עובד בלי תקלות. חסין אש. חסין קילקולי קיבה למוזה, חסין עייפות, חסין ביקורת עצמית.

רגע, מה אמרתי הרגע?

מה זה היה?

אה, "ביקורת עצמית".

מי שלא סובל מביקורת עצמית קטלנית, שיעשה לי ולעצמו טובה, ויסתלק לי מהטקסט הזה עכשיו. בזה הרגע. ללא דיחוי. פגוש אותי במשרד הרס"ר, אני כבר אדאג להעסיק אותך. יודע לצבוע?

אני מצליח לצלוח (כן, משם מגיעה המילה) את מכשול הביקורת העצמית, כי כשאני ניגש לטקסט, אני יודע מראש ובבירור שאני יכול לטפל בו. וכשאני מגיע לרעיון, אני יודע במאת האחוזים שאני יכול להשביח אותו. ולא כי הוא מוצלח או גאוני כפי שהוא כרגע, אלא בזכות דלי הצבע שלי, מברשת הצבע שלי, והרס"ר שמפקח עליי מלמעלה. התהליך שלי.

ויש לי בהם ביטחון מוחלט.

כי מה שנמצא בבנייה תמידית – אי אפשר לקטול. ומה שכרגע גרוע, הוא בעצם הנפלא – שפשוט עוד לא עבר את כל התהליך. והג'אנק שהרגע כתבתי? הוא סבבה, כי הוא עוד ישוכתב ויהפוך למדהים.

סופרים שעובדים איתי, ולקוחות מסחריים שעובדים איתי, לא מבינים מאיפה יש בי את השלווה הזו ואת הביטחון המוחלט שהתוצאה הסופית תהיה נהדרת. ובכן, עכשיו אתם יודעים: זה בגלל התהליך. וכבונוס, השלווה הזו – גם תורמת לתהליך.

וזה הטיפ שלי השבוע: אמצו את התהליך הזה. אל תחסכו מהטקסט שלכם שידרוגים קטנים. קראו אותו אלף פעם, ובכל פעם שפרו אותו. אל תגוננו עליו. אל תגוננו עליו!

כאנקדוטה, רק אתמול פנתה אליי כותבת, ואלה המילים שלה:

לפני כמעט שנה העליתי לך טקסט לעריכה. אלה היו 4 פסקאות ואמרת שהשתפרתי מאוד, והתרגשתי. אחרי שערכת את הקטע אמרת לי שהוא באמת כתוב טוב אבל אין לך שום מושג למה הוא תורם לסיפור ושאחשוב על זה.  נעלבתי עד עמקי נשמתי…  אתמול – שכתוב 4,038… קוראת את הפסקאות, חושבת על זה, ומוחקת בסוף את כל הפרק…

איזו מלכה, נכון?

מיקוד לייזר ככלי כתיבה

אתחיל בזה שלא חייבים להסכים איתי. לא כל כלי נכון לכל אחד, ולא כל אחד רוצה להשתמש בכל כלי – גם אם הוא יכול להפיק ממנו הרבה תועלת.

יש כל כך הרבה שיקולים שמפעילים אדם, כל כך הרבה חולשות וכל כך הרבה שריטות, שבעיניי זה פשוט מרתק ונהדר. הרגעים בהם אדם חובט לעצמו באף רק כדי להרגיז את הפרצוף של עצמו (באנגלית זה ממש מטבע לשון: תבדקו) הם נהדרים. גם כשהם קורים לי.

אז מיקוד לייזר ככלי כתיבה. מה זה אומר?

כולנו (כל מי שקורא את השורות האלה, כלומר) אוהבים לחרטט. אנחנו אוהבים להכביר מילים, לכתוב ולכתוב וליצור סצינות ודיאלוגים ובכלל ללכת לאיבוד נפלא בתוך סבך של מילים ורעיונות. וזו, כמובן, הבעיה. הולכים לאיבוד. ומרוב רעיונות לא רואים את הסיפור.

כשאנחנו משתמשים במיקוד לייזר, אנחנו מכריחים את עצמנו לצמצם כל רעיון למשהו שאפשר להגיד במשפט. ובמשפט קצר, של 4-5 מילים. הרעיון יכול להיות אירוע מחולל, עלילה שלמה, אפיון דמות, נקודת עלילה, טוויסט, רקע, וכל מיני דברים כאלה.

מאוד קשה למקד רעיונות כאלה. כאמור, כולנו אוהבים לחרטט, התרגלנו לכתוב שפע של מילים, ועכשיו לך תשנה הרגלים.

אבל ברגע שכן מצליחים לעשות את זה – מגיעים לעולם חדש ומופלא של צלילות ובהירות. ככל שהמיקוד עולה כך נושרים הדברים הפחות חשובים, ופתאום אנחנו מבינים – לראשונה – מה באמת חשוב ברעיון ועל מה אפשר לוותר.

כי אחרי שכל הדברים הפחות חשובים יורדים, נותר רק הלב של הרעיון. הדבר שבאמת באמת חשוב שם.

זה לא טריוויאלי, ולמעשה – רוב הכותבים שאני עושה איתם את התרגיל הזה (כתבו את הסיפור/אירוע/דמות בארבע-חמש מילים בלבד) מגלים את הרעיון (והסיפור) שלהם מחדש.

וזה רגע של צלילות מדהימה.

כך מגלים מה הדמות רוצה, או מה היא צריכה.

כך יודעים לשנות את האירוע המחולל של הסיפור כדי שיעבוד הכי טוב עם הדמות עצמה, או עם שיא הסיפור.

כך יוצרים טוויסט אמיתי שלא רואים מקילומטרים.

וכך מבינים באיזה מקומות הסיפור עובד נגד עצמו ומאבד אמינות לגמרי.

רק מיקוד לייזר יוכל לגלות לכם את הלב של הרעיון. ורק אז גם תדעו להעביר אותו לקוראים בגרסה המלאה, הלא ממוקדת.

וכשזה קורה, הרעיון (והסיפור) מקבל מימד נוסף של עומק וריגוש.

כמובן שלא חייבים להסכים איתי. אבל אם לכם לגלות את הסיפור שלכם מחדש, להבין מה באמת חשוב לכם לספר, לחשוף את הגיבור שלכם באמת, ולדעת בכל רגע ורגע על מה הסיפור – עשו לו מיקוד לייזר. כתבו את האלמנטים האלה בארבע-חמש מילים. בלבד.

אתם תופתעו מהקושי – ומהתוצאה.

איך לכתוב אירוע מחולל הרבה יותר חזק? טיפ הכתיבה השבועי

ואללה, אני שונא מונחים ספרותיים. 

קצת מוזר לשמוע את זה ממי שמלמד כתיבה, אבל מאז ומתמיד לא אהבתי לשחק את המשחק המקובל. מוסף הארץ הקדוש הוא בדיחה בעיניי, הברנז'ה הספרותית על מריבותיה הקטנוניות מגוחכת, ואני מוצא את לימודי הספרות והכתיבה בבית הספר כמושלמים – אם המטרה היא להשניא ספרות וכתיבה. באמת, אם למדתם את זה בבית ספר ואתם עדיין אוהבים לכתוב (ולקרוא) – כנראה שמישהו מהמורים שלכם פישל.

והנה אנחנו מגיעים אל האירוע המחולל. 

הו, איזה מושג ספרותי מופלץ ולא ברור! בדרך כלל אפילו לא יודעים על איזה אירוע מדובר ומה בדיוק הוא מחולל, וגם כשכן מבינים – לא באמת יודעים איך (ולמה) לחזק אותו. כמעט כולם עושים אותו מקרי ושרירותי, וחבל.

זה מה שאני רוצה לעשות אתכם כאן: לא ללמוד מונחים ספרותיים, אלא לשנות באופן פעיל את הסיפור שלכם – כך שהוא ישיג אפקט רגשי חזק יותר על הקוראים שלכם.

אז הנה, הצצה קטנה (ומאוד פעילה) לעולם המופלא והחשוב ביותר של האירועים המחוללים, אותו כמובן התחלנו ללמוד השבוע.

נתחיל בהגדרה הספרותית המופלצת, וננסה להבין מה היא אומרת. 

אירוע מחולל הוא… קודם כל אירוע. כלומר: משהו שקורה. אשכרה קורה במציאות. ולא רק, אלא שזה משהו *מעניין* שקורה. ואת מי הוא מעניין? את הגיבור, כמובן. ואיך אנחנו יודעים שהוא מעניין את הגיבור? 

שמח ששאלתם.

אנחנו יודעים את זה, כי הוא מחולל אצלו תגובה. ותגובה חריפה. 

אני אחזור שוב, במילים פחות ספרותיות:

1. משהו קורה, והמשהו הזה מאוד מאוד מאוד משמעותי לגיבור.

2. עד כדי כך משמעותי, שהגיבור חייב (לא "רוצה". אלא "חייב") להזיז את התחת שלו, ולהגיב.

3. התגובה הזו, שלו, מתחילה את הסיפור.   

חייזרים פולשים לעולם? זה לא אירוע מחולל, כל עוד הוא לא מכריח את הגיבור להגיב. 

ביתו של הגיבור נסדק ולכן הוא צריך לעזוב אותו? זה האירוע המחולל, כי רק אז הוא חייב להזיז את ישבנו הענוג ולעשות משהו בנדון. 

ואז גם מתחיל הסיפור האמיתי.

ברגע שמבינים את העניין הזה, אפשר לעב – 

רגע, אני רואה שבקהל (לא אתם! אלה שלידכם) יש עוד כאלה שמתלבטים. זה מובן, כי אנחנו קורבנות של הזנחה אינטלקטואלית בת עשרות שנים, בחסות מוסף הארץ ומערכת החינוך. אני אחזור שוב:

1. משהו קורה, שכל כך חשוב לגיבור, שהוא חייב חייב חייב להגיב. חייב ברמת כוויה עמוקה, חייב ברמת סכנת מוות. חייב ברמת הצורך הכי עמוק שלו כדמות וכבנאדם.

2. ובגלל שהוא חייב להגיב – הוא גם מגיב. אחרת הספר היה נשאר ברמת "רקע לסיפור". 

3. התגובה הזו שלו מתחילה את העלילה האמיתית.

יותר ברור?

נניח. מכאן, לפחות, אפשר להתחיל לעבוד ולשפר את הסיפור שלכם. 

כי מכאן ברורים לנו מספר דברים. 

כאן אזכיר שניים.

אירוע מחולל יותר מהיר

קודם כל: עכשיו ברור שכל מה שכתוב (או מוסרט, או מומחז) לפני האירוע המחולל – זה בסך הכל רקע. ומכיוון שרקע, בהגדרה, הוא יותר משעמם מהעלילה, ואנחנו רוצים שקוראים לא ישתעממו, אז די ברור שהאירוע המחולל צריך לבוא מהר. 

ומהר מהר. כמה מהר? המהדרין יזכירו אותו כבר במשפט הראשון של הספר. אבל לא כולם מהדרין, ויש כאלה שבכלל לא כותבים כשר, אז… כעיקרון, מהר. 

עכשיו, הביטו על האירוע המחולל של הסיפור שלכם. האם הוא מופיע מהר מהר? או, שאולי, לוקח זמן להגיע אליו? אם לוקח זמן, שנו את זה. תעבירו חלק מהרקע קדימה. זה רק יעזור.

אירוע מחולל יותר חזק

נעבור לדבר השני, העמוק הרבה יותר.

כדי שהאירוע המחולל יהיה חזק – הוא חייב להיות קשור לצורך האמיתי של הגיבור. לא למה שהגיבור 'רוצה', כביכול, אלא למה שהגיבור 'צריך'. באמת צריך. אלה שני דברים שונים, והם שייכים לקשת הדמות, שהיא עוד מושג ספרותי מופלץ שלא אכנס אליו כרגע.

דוגמה קלאסית: מייקל קורלאונה רוצה להתרחק ממשפחת המאפיה שלו ולפתוח בקריירה 'אזרחית'. הוא לא רוצה להיות מעורב בעולם הפשע!

אבל… עמוק עמוק בפנים, הוא בעצם צריך (וחייב) להגן על המשפחה שלו.

וראו זה פלא: האירוע המחולל של הסיפור קשור ישירות לצורך הזה. דון ויטו קורליאונה, אביו של מייקל, חשוף להתנקשות מיידית, ורק מייקל יכול להציל אותו. זה מחייב, מחייב, מחייב (!) את מייקל להגיב ולחולל את שאר העלילה.

לא בגלל שמייקל רוצה. אלא בגלל שהוא צריך

ולכן זה כל כך חזק וטבעי לסיפור. מריו פוזו יכול היה לכתוב אירוע מחולל אחר. למשל, שמישהו בא ומציע למייקל הרבה כסף כדי שיעשה פשע, ואז מייקל אומר לא, ואז יש קונפליקט שגורם לעלילה. קל ליצור אירוע מחולל כזה –  אבל הוא משמעותית פחות חזק, כי הוא לא קשור לפסיכולוגיה של גיבור הסיפור.

הפסיכו – מה מה מה?

הנה הגענו לזה. לתובנה, שאולי תהווה אירוע מחולל עבורכם.

אם האירוע המחולל קשור לפסיכולוגיה של גיבור הסיפור – הוא חזק. 

בחנו עכשיו את הסיפור שלכם. 

האם האירוע המחולל הקיים קשור באופן הדוק לפסיכולוגיה של הגיבור? האם הוא קשור למה שהוא "צריך"? או שהוא די מקרי ושרירותי?

ובכן, עכשיו אתם יודעים איך לשנות באופן פעיל את הסיפור שלכם – כך שהוא ישיג אפקט רגשי חזק יותר על הקוראים שלכם.

איך להשתמש בעוצמת הפשטות כדי לכתוב טוב יותר? טיפה הכתיבה השבועי

טים כתיבה

במשחק השחמט יש שישה סוגים של כלים לכל צד, וכל כלי מתנהג אחרת. במשחק הגו יש רק סוג אחד של כלי ושל התנהגות. איזה משחק יותר מסובך, לדעתכם?

ובכן, גו. עם הידיים הבלתי נראות שלו קשורות מאחורי הגב.

במשחק השחמט קיימים 20 צעדים ראשונים אפשריים. במשחק הגו – 361. אני לא אסבך אתכם באפשרויות של הצעד השני, והשלישי. גו, המשחק הסופר פשוט הזה, הוא המשחק המורכב והיצירתי ביותר הקיים.

והשבוע למדנו על הנוסחה ההוליוודית.

צירוף מילים גרוע, אני יודע.

צירוף של המילה "נוסחה", שמופיעה בחלומות הביעותים של רוב האנשים שלא באמת מבינים מהי יצירתיות, ושל המילה "הוליווד", שבכלל מעלה לתודעה אפקטים ופיצוצים ורדידות כללית. ובכן, הנוסחה הוליוודית רחוקה שנות אור גם מזה וגם מזה, אבל היא קשורה מאוד לגו.

כי היא מאוד מאוד פשוטה. ויש בה פוטנציאל לאינספור אפשרויות.

יש בנוסחה ההוליוודית בסך הכל שלושה מרכיבים, מאוד ברורים (ועם זאת מאוד קשים להבנה): גיבור, מתנגד, ודמות ייחוס. הגיבור רוצה משהו, המתנגד מתנגד לרצונו, ודמות הייחוס רומזת לגיבור מה הוא צריך לעשות (וזה לא מה שהוא רוצה לעשות).

כל כך פשוט, שמרוב פשטות לא רואים את הפוטנציאל.

וכשאני מנסה ללמד את הנוסחה ההוליוודית, המוח האנושי נודד לכל הזדמנות אפשרית בניסיון לסבך אותה. האם הגיבור חייב להיות אחד או שהוא יכול להתפצל לשלושה גיבורים, האם הגיבור והמתנגד יכולים להתחלף פתאום, האם דמות הייחוס יכולה להיות כזו שהגיבור לא מכיר, האם שיא הסיפור יכול להיות בהתחלה או באמצע ואחרי זה יהיה עוד שיא…

כל השאלות האלה לגיטימיות לחלוטין ומעידות על מחשבה מעמיקה.

אנחנו חיים בעולם כל כך מסובך, עד שאיבדנו את האמון בדברים הפשוטים. אנחנו מחזיקים ביד מכשיר סלולרי עם מיליוני אפשרויות ללחיצה ולהחלקה, שחלקנו כבר לא יודעים להשתמש בעיפרון ונייר. הפייק ניוז הוא אמת, והאמת היא ספין. שום דבר אינו כמו שהוא נראה, ושום דבר כבר לא פשוט יותר.

וזה יכול לבלבל.

בעבר הייתי סניטר בבבית החולים איכילוב. באגף המרפאות הישן (הענק) היו מספר קומות, ובכל קומה היו אגפים רבים, ועשרות רבות של דלתות שהובילו למרפאות שונות. בין כל אגף לאגף היתה דלת שהובילה לחדר מדרגות, וכדי להבדיל את הדלתות האלה מהאחרות – צבעו אותן בצהוב. פשוט, נכון?

ממש לא. כשאנשים שאלו איך להגיע לקומה השניה, ההנחיות היו "נכנסים בכל דלת צהובה ועולים קומה אחת למעלה". וזהו – כאן הם הסתבכו. רובנו רגילים לבניינים "עומדים", בהם יש גרם מדרגות אחד ויחיד שמגיע לכל הקומות. אבל אגף המרפאות היה בניין "שוכב", בו גרמי מדרגות רבים מגיעים לאותה קומה.

זה שיבוש של המציאות. זה לא הגיוני. והשאלות היו בהתאם. בכל דלת צהובה? איך זה יכול להיות? רגע, איזו דלת צהובה בדיוק? הקרובה? הרחוקה? איזה צבע צהוב? בטוחים שזו דלת צהובה? היא נראית לי סגורה. היא באמת סגורה? ואם אני עולה בה, אני מגיע לקומה השניה? בטוח?

אלף ואחת דרכים לסבך הבנה פשוטה: יש דלת צהובה, נכנסים ועולים!

כי שום דבר לא פשוט יותר.
מרוב שהעולם מסובך, קשה לנו לקבל דברים פשוטים. אנחנו כבר לא מאמינים לפשוט. אנחנו לא מאמינים שהוא יכול לעבוד, ואנחנו בורחים, כברירת מחדל, למסובך. ולכן, כל סיפור עלילה טוב (ופשוט) אנחנו חייבים לסבך בסיפורי מסגרת שונים ומשונים, ובפלאשבקים "חיוניים" ובמישלבים מתוחכמים, ובנקודות מבט מרובות מדי ובקפיצות של זמנים, ובגיבורים שאינם גיבורי הספר כי לא פוגשים אותם בכלל אבל הם בעצם כן כי זה מאגניב, ודמויות שמשנות את דמותן אבל בעצם לא…

אני מקבל אליי כל כך הרבה כתבי יד מסובכים להפליא, בגלל שהכותבים לא מצליחים להביא את עצמם לכתוב פשוט. הם איבדו אמונה בסיפור שלהם עצמם, בחומר הגלם הבסיסי.

אלא שברוב המוחלט של המקרים, ככל שהסיפור מסובך יותר הוא יצירתי פחות. וככל שהוא מתאמץ יותר הוא מרגש פחות. וככל שהוא מתוחכם יותר, הוא חכם פחות.

ביסודו של דבר, סיפור טוב הוא עניין פשוט וצלול. יש אדם, הוא רוצה משהו, לא קל לו להשיג את זה, אז הוא מתאמץ. זה ממש כמו גו: אבן משחק אחת, כלל התנהגות אחד…

ואינספור צירופים וסיפורים של יצירתיות ותעוזה. כאלה שקשורים בדמויות, ברגשות, במה שבאמת קורה.

אל תפחדו מהפשטות. את כל מה שאתם כותבים, נסו לבחון אובייקטיבית תחת משקפת הצלילות. האם הטוויסט העלילתי הזה באמת נחוץ? האם באמת יש צורך בעושר דמויות כל כך גדול? האם סיפור המסגרת הכרחי? מה תורמות לקורא (ולסיפור) נקודות המבט המרובות?

אם התשובה לא ממש טובה, העדיפו את הפשטות.

ואם בא לכם לפתח סיפור טוב בקלות ובפשטות, לחצו כאן.

איך לכתוב תגובות אמינות? טיפ הכתיבה השבועי

שיעורי העריכה אונליין, שנערכים בשבוע הראשון של כל חודש, תמיד מפיקים מרגליות. הפעם ניתן פוקוס ראשון מסוגו לעניין חשוב ביותר – שכמעט לא מתעסקים בו בלימודי כתיבה: תגובות נכונות ואמינות של דמויות.

זה, כמובן נושא ענק, אבל בבסיסו יש תובנה בסיסית: דמויות אמינות צריכות להגיב כפי שבני אדם אמיתיים מהיו מגיבים לאותה סיטואציה. וזה, מסתבר, כבר עניין ביולוגי שקשור בחיווטים הפנימיים במוח.

התגובה שלנו, לכל אירוע, מתבצעת תמיד בסדר הזה:

1. תגובה אינסטינקטיבית בלתי נשלטת (החוורה, פרץ אדרנלין, מצמוץ עיניים, חיוך)

2. תגובה מחשבתית – כזו שאפשר לתמלל

3. פעולת שרירים מודעת ונשלטת (דיבורים ומעשים)

זה הסדר, והוא לא יכול להשתנות. ומאחר והכתיבה שלנו ליניארית, כל תגובה של דמות שתסופר לא בסדר הזה – תיצור תחושה מסויימת של אי נוחות, או של אי הבנה, אצל הקורא. זו לא הדרך בה הוא חווה את העולם. זה מייצר אצלו קפיצות זעירות בזמן. במקום לקבל תמונה טובה של מהלך הסיפור, הוא צריך לפענח אותה. וחבל.

אמחיש:

גרסה 1

נסעתי במכונית, מחלק את הקשב בין ההגה לבין הוואטסאפ. פתאום הופיע, מעט מדי מטרים לפני, ילד רכוב על קורקינט. "אדיוט!" צרחתי עליו. מה פתאום הוא קופץ לכביש? הלב שלי דילג פעימה, והדבקתי אינסטינקטיבית את דוושת הבלמים לרצפה.

גרסה 2

נסעתי במכונית, מחלק את הקשב בין ההגה לבין הוואטסאפ. פתאום הופיע, מעט מדי מטרים לפני, ילד רכוב על קורקינט. הלב שלי דילג פעימה, והדבקתי אינסטינקטיבית את דוושת הבלמים לרצפה. מה פתאום הוא קופץ לכביש? "אדיוט!" צרחתי עליו.

רואים את ההבדל?

 

תאונות כתיבה כאלה מתרחשות כל הזמן בטקסטים שמגיעים אליי, ומה שמצחיק זה שאם לא מבינים (כי לא יודעים) שאפשר לכתוב את גרסה 2 – אז גרסה 1, הגרסה המבולבלת, נראית סבירה. 

והיא אכן סבירה, אלא שאנחנו לא רוצים לכתוב "סביר". אנחנו רוצים לכתוב היטב

אז: כשאתם כותבים התרחשויות ותגובות, שימו את עצמכם בתוך הדמות – ונסו לדמיין מה קודם למה. האם קודם תצרחו מכאב ורק אחר כך תרגישו בכאב? האם קודם תגמגמו בבילבול ורק אחר כך תחווירו? 

מדובר באחד הדברים הכללים הבסיסיים ביותר באומנות הסיפור.כתבו את התגובות בסדר בו הן מתרחשות. ברגע שמבינים את הפרינציפ, קל לעשות את זה. 

עוד על אומנות הסיפור ניתן ללמוד כאן:
https://my.schooler.biz/s/10044/textmagic

כתיבה ברצפים בשיטת הדומינו

מכירים את הסיפורים האלה, שפשוט אי אפשר להפסיק לקרוא? את הפרקים שחייבים לבלוע בבינג' אחד ארוך, שנגמר לפנות בוקר? את התחושה שכל סצנה מחוברת לסצנה הבאה בשרשרת טיטניום?

זה קורה רק אם הסיפור כתוב בשיטת הדומינו.

מה זה, בקצרה?

כמו שיוצרים "מפולת דומינו", בה כל אבן שנופלת גם מפילה את האבן הבאה בתור, כך יוצרים גם סיפור כזה. כל סצנה – מתחברת הרמטית אל הסצנה הבאה, ולא משנה אם היא תהיה בפרק אחר, במקום אחר, עם דמויות אחרות ועם נושא אחר לגמרי. יהיה חיבור – והקוראים מכורים לכאלה חיבורים.

מעבר לכתיבה בשיטת הדומינו הוא אחד השידרוגים הכי גדולים שאתם יכולים לעשות בכתיבה שלכם – ובהכי פחות מאמץ.

איך עושים את זה בדיוק? קחו כמה דקות והציצו בהדרכת הווידאו שנמצאת כאן בלינק.

טיפ הכתיבה השבועי / מספר לא אמין

השבוע עסקנו ביצירת מספר לא אמין.


מה זה בדיוק?זו דמות שמספרת את הסיפור שלה, כמעט תמיד בגוף ראשון (או מזווית ראיה שמדמה גוף ראשון) והסיפור שלה, איך נגיד, הוא לא מה שבאמת קורה במציאות.

הדוגמה הקלאסית לזה היא "מועדון קרב",הספר (שרבים קראו) וגם הסרט (שכמעט כולם ראו). הגיבור של הסיפור, שאגב אין לו שם בכלל,מספר על טיילר רירדן, זר מסתורי שנכנס לחייו בסערה ומשנה אותם לגמרי.
מכאן – ספויילרים, אז אם עוד לא נחשפת ליצירת המופת הזו, זה הזמן להפסיק לקרוא.
אני נותן לך עוד שורה להתחרט.

ועוד אחת.

עוד כאן? נמשיך.


ובכן, מה שהגיבור מספר – זה לא מה שקורה במציאות. במציאות, טיילר רירדן בכלל לא קיים, והוא ה"אישיות המפוצלת" של המספר.

הטוויסט הזה מגיע משום מקום, משנה לחלוטין את ההתייחסות לסיפור,והופך אותו למשהו אחר לגמרי. משהו מבריק.

כי הסיפור האמיתי שם הוא לא המציאות שהגיבור ממציא לעצמו,וגם לא המציאות ה"אמיתית".
הסיפור האמיתי מתרחש בפער שבין המדומיין לריאליסטי.

דוגמה אחרת למספר לא אמין, שלא כרוכה בטוויסט כלל וכלל, היא פורסט גאמפ. גם הסרט הזה מבוסס על ספר, אגב.

פורסט, איך נגיד בעולם ה-PC, הוא לא האיש הכי חכם בעולם. הוא מוגבל שכלית, עם IQ 75, והסיפור שלו, מנקודת מבטו, הוא לא בדיוק מה שקורה במציאות.


במקרה הזה, הצופה יודע כל הזמן את האמת שפורסט לא מכיר. אין טוויסטים ואין הפתעות.

מה כן יש? איפה הקסם הסיפורי?

בפער נצחי בין האמיתי למדומיין. פורסט לא משקיע ב-apple בגלל הטכנולוגיה, אלא בגלל הלוגו עם התפוח. מבחינתו זו בכלל חברת פירות.הוא הופך להיות גיבור מלחמה, טייקון שרימפסים,כותב לג'ון לנון שירים,מתחיל את תנועת הג'וגינג וממציא את אייקון הסמיילי, והוא כלל לא מודע למה שהוא עושה.

מי כן מודע? הצופה, או הקורא.
וכל הסיפור האמיתי מתרחש בפער הזה.

כתיבת מספר לא אמין, בגוף ראשון, יכולה להיות אחת המרגשות והחזקות ביותר. יש הרבה טכניקות לעשות את זה, והמשותף לכולן הוא התכנון. כאן קשה מאוד לכתוב אינטואיטיבית, כי כל הסיפור כולו הוא תחבולה מאורגנת היטב על תודעת הקורא.

כי, שוב, הסיפור האמיתי הוא לא מה שמתרחש במציאות או מה שמתרחש בדמיון המספר. אלא הפער ביניהם. ואת הפער הזה צריך ליצור בזהירות רבה, ולהבין שלאורך כל היצירה – אנחנו בעצם מספרים אותו.

כיף גדול להשתעשע בכתיבת מספר לא אמין. מה דעתך, זה יעבוד גם אצלך?

איך לשפר כמעט כל טקסט על ידי שימוש חכם במקש אחד?  טיפ הכתיבה השבועי

אתם כבר יודעים: ביום שלישי יש תירגול חי, ומעט אחריו – טיפ שניתז מאותו שיעור. הפעם ערכתי בשידור חי טקסטים של תלמידים (זה קורה בשבוע הראשון של כל חודש), וכלי אחד בלט מעל לכל האחרים אתמול:

הגרזן.

לא יאומן כמה שטקסט יכול להשתפר ברגע שמפעילים עליו את כפתור ה-delete. ואני לא מדבר על המחיקות הרגילות, אלה של הטעויות ושל החלפות מילה, פה ושם. לא, לא. אני מדבר פה על הנפת גרזן מושחז וקטלני על פיסקה שלמה, לפעמים שתיים, לפעמים יותר. קיצוץ כואב. קיצוץ שגורם לצרחות.

וזה לא קל, לא קל בכלל. הרי זה ממש טקסטוסייד, רצח-טקסט, מה שהכפתור הנבזי הזה עושה. לרגע אחד יש פה רעיון, פיסקה. עולם שלם. ואז אין!

אסון. זוועה. גוועלד!

ואולי ברכה?

כי יש מקרים, והם רבים מאוד, בהם הקיצוץ עושה רק טוב לטקסט. במיוחד כשרואים איך הפסקאות ששרדו את הטבח דבוקות זו לזו מחדש, מולחמות טוב הרבה יותר. ובמיוחד כשמתקשים להיזכר מה היה שם קודם, לפני הניתוח. ובמיוחד כשהקצב של הטקסט הופך להיות מהיר יותר, והקוראים מגיעים לנקודה החשובה בתנופה גדולה יותר.

אז מה צריך לשסף?

כל טקסט לגופו, וקיימים מספר מקומות חשודים בכל גוף כזה. הנה:

  • כפילויות. לא יאומן כמה כפילויות יש בטקסטים. דברים נאמרים, ואז נאמרים שנית בדרך אחרת. קשה מאוד לשים לזה לב.
  • רעיונות שמופיעים יותר מפעם אחת, ובעצם חוזרים על עצמם בניסוחים מגוונים – ומיותרים. בדיוק כמו המשפט הזה, למשל.
  • מחשבות פנימיות של הדמות המספרת. הרבה פעמים הכותב מתבחבש בתוך עצמו בדראפט הראשון, ומגיע למקומות פחות מעניינים. הפיתרון: אבחת להב ממורט – ומהר.
  • תיאורים. כמובן שלא כולם ראויים לקיצוץ, אבל כולם נמצאים בקבוצת סיכון. שמרו תמיד את הכירורג הפנימי שלכם בכוננות.
  • דיאלוגים. ובמיוחד: דיאלוגים בהם אין התפתחות ונוצרת תחושת לולאה. חייבים לבתק אותה ויפה שורה אחת קודם.

מתי מקצצים?

זו כבר אומנות אמיתית. אומנות – ולא אמנות, ולכן גם אפשר לתרגל אותה ולפתח אותה. הנה דרך טובה לעשות זאת:

1. קחו טקסט שלכם, ובלי לבדוק שום דבר מיוחד – פשוט סמנו פיסקה שרירותית ומחקו אותה.

2. נשמו עמוק וקראו את הטקסט שוב. האם הוא עובד? האם הפסקאות שנותרו מודבקות היטב, בהיגיון? אם התשובה חיובית, אולי עליתם על משהו ראוי לגיזום.

3. חזרו על הפעולה הזו בפסקאות שונות. מהר מאוד תתחילו לפתח את מיומנות המאצ'טה שלכם, ותוכלו לבצע עריכה עצמית טובה יותר.

ועד לפעם הבאה, זכרו:

לא סתם קוראים לברית – ברית מילה.