טיפ הכתיבה השבועי: אן גארדיאלוג

  • אני אוהב אותך.
  • אני אוהבת אותך יותר.

אם יאלצו אותי להצביע על אלמנט אחד ויחיד כבעייתי בכתיבה, זה יהיה חייב להיות עניין הדיאלוגים. אין דבר בולט יותר מזה. לא תיאורים, לא אאוטליין, לא כלום. המוקש העצבני ביותר ברוב הטקסטים שמגיעים אליי מגיח תמיד מהפה של דמות מדברת. זה קורה כמעט בכל כתב יד.

כמובן שלא מדובר במוקש אחד. עולם הדיאלוגים רחב ידיים הוא, ומלא במלכודות מכל מין וצבע. זה מתחיל כבר בפורמט הבסיסי, הטכני של הכתיבה. חצי מהכותבים מוצאים את עצמם עם הפנים בתוך הבוץ עוד לפני שהתחילו. והאמת? אי אפשר להאשים אותם, כי זה עניין מסובך.

באמת מסובך! דיאלוגים הם קורס הטיס של צבא הכתיבה. מלאים בהוראות הפעלה ובדילמות. עם מירכאות, בלי מירכאות, איפה שמים את המירכאות, סימן שאלה בפנים או בחוץ, איך מתעסקים עם הפסיקים, האם לשים נקודותיים (אלוהים, לא), האם להשתמש במקפים בתחילת משפט (בדרך כלל לא. לפעמים כן), האם לכתוב את השמות, האם לכתוב הוא אמר היא אמרה… וזו רק ההתחלה.

וגם אחרי שכבר הצלחנו להסתדר עם המבנה הטכני של הדיאלוג, יש את העניין הפעוט הזה של הרפליקות עצמן, ואיך כותבים אותן.

  • אז מה אמרת?
  • מה ששמעת.

דיאלוגים כתובים אינם דומים בכלל לדיאלוגים "אמיתיים", כאלה שנאמרים בחיים עצמם. ראשית, הם לא כוללים את כל הג'יבריש שיוצא לנו מהפה כשאנחנו חושבים בקול רם, את כל ההיסוסים, את כל הגימגומים, את כל החזרות, את כל מה שאנחנו מתחילים להגיד ולא מסיימים. הדיאלוגים הכתובים נקיים מכל אלה.

אבל הם גם לא סטריליים. הם לא נאמרים על ידי רובוטים, אלא על ידי בני אדם, וכל בן אדם מדבר קצת אחרת. ממש כמו טביעות אצבעות – לכל אדם סגנון דיבור שונה, אוצר מילים שונה, וגם מצב רוח שונה. וכשאנחנו קוראים את הרפליקות השונות בלב – אנחנו צריכים לשמוע את השוני הזה.

כי כשסופר כותב דיאלוגים הוא בעצם משחק דמויות.

ראיתם פעם שחקן מתכונן לביצוע תפקיד בסרט, או בהצגה? אני זכיתי לראות את זה. תהליך מרתק. באחת הסדרות שכתבתי גם ניהלתי שיחות עם ישראל פוליאקוב ועם אקי אבני הצעיר (הזדקנתי מאז, הוא נשאר צעיר. מוזר מאוד מאוד) על האופי הפנימי של דמויות הרופאים אותן הם שיחקו. גם שחקנים מקצועיים לא נכנסים בקלות לדמות, אז איך אפשר לבקש מאיתנו  לעשות את זה… ועוד להרבה דמויות בו זמנית?

זה קשה, כל כך קשה. בלתי אפשרי כמעט לבצע בדראפט אחד. לכן אני ממליץ לבצע את זה במספר סבבי עריכה, כאשר בכל סבב אנחנו נכנסים לדמות ספציפית אחת – ומעדכנים את הרפליקות שלה לכל אורך הספר.

  • בואי, נלך למכונית.
  • לא, עדיף להזמין מונית.

והטיפ הכי חשוב שאני אתן לכם היום קשור לאופי הדיאלוג עצמו. ובכן, הוא צריך להתנהג על פי חוקי הדו-קרב. חוקי הסייף. וליתר דיוק – חוקי הסייף ברומח. סביר שאתם לא מכירים את הספורט האולימפי הזה. לא נורא. בשביל זה אני כאן, ולשמחתי סייפתי במשך מספר שנים. קרב סיוף הוא 1:1 דיאלוג, וזה הקסם הגדול שבו. זה והסימנים הכחולים.  

שנתחיל? אן גארד.

קודם כל, בדו שיח טוב, כמו בדו קרב טוב, יש קונפליקט. יש איזושהי מחלוקת. אפילו אם המשוחחים תמימי דעים, לכאורה ("אני אוהב/ת אותך") עדיין יש ביניהם מחלוקת וקונפליקט ("מי אוהב יותר"). ובקונפליקט הזה שני המשוחחים רוצים לנצח. משתוקקים לנצח! אחרת זה משעמם.

ללא קונפליקט אין סיפור טוב, וללא קונפליקט גם אין דיאלוג טוב. נסו את זה בדיאלוגים שלכם. תראו איך הם עובדים, פתאום, הרבה יותר טוב.

ומעבר לקונפליקט? יש הקשבה.

בקרב סיוף כל אחד מהסייפים חייב להיות קשוב במלואו ליריב. למעשה, במקצוע הרומח (בניגוד לדקר), כדי לרשום נקודה על הסייף "לקבל זכות" לדקור, אחרת זה לא נחשב. הזכות הזו עוברת בתור מאחד לשני, כך שבכל רגע נתון יש סייף אחד ש"מדבר" (תוקף) וסייף אחר ש"מקשיב" (מתגונן). מה שיוצר דו שיח יפהפה.

חלק גדול מאוד מהדיאלוגים אותם אני מקבל לעריכה מורכב ממונולוגים של חירשים. הדמויות פשוט לא מקשיבות זו לזו, ולכן גם לא מגיבות באופן הגיוני ואמין. כל אחת עסוקה בעולמה הפנימי, וכאילו שהסופר כופה עליהן תקשורת כי יש לו איזו נקודה להעביר.

וזה מבאס, וזה גרוע. כי במציאות אנחנו כן מקשיבים אחד לשני (בדרך כלל) ואנחנו כן מגיבים למה שנאמר. אז למה בחיים כן ובכתיבה לא? כי אנחנו לא קוראים באמת את מה שכתבנו. ולכן הדיאלוגים שאנחנו יוצרים לא מממשים את הפוטנציאל הדרמטי שלהם.

הטכניקה הכי קלה "להקשיב" בדיאלוג היא להשתמש במילה שנאמרה ברפליקה הקודמת ולהתייחס אליה.

  • לא בא לי ללכת היום להצגה. כואב לי הראש.
  • טוב… אז לאן כן בא לך ללכת?
  • מה טוב בזה, כבר שבוע אני עם כאבי ראש!
  • שבוע שלם? את חייבת ללכת לרופא.

הטכניקה הזו יוצרת תחושה של שיחה חיה ואמיתית, בין שני אנשים שבאמת מתעניינים אחד בשני ובמה שהם אומרים. נסו להשתמש בה. זה יהדק את הדיאלוגים שלכם ויהפוך אותם להרבה יותר טוב.

ומתי דו קרב אמור להסתיים?

ארבע חמש רפליקות, זה כל מה שצריך. כמובן, לא מדובר על החלטה גורפת על דיאלוגים קצרים (אני יודע שחלק מכם קיבל את הרושם הזה. ובכן, קראו שוב את המשפט האחרון) אלא על ההבנה מתי צריך לעבור לביט הבא. מתי שני המשוחחים צריכים לשנות את הקונפליקט ביניהם, מתי צריך לעבור לפסקת מחשבות, או לפעולה, ולפעמים, באמת, מתי כל העניין הזה צריך להסתיים.

דיאלוגים זה עולם עצום. כאן ניסיתי, ואני בטוח שבהצלחה מועטה בלבד, לתת הצצה קצרה לעולם הזה. עוד נכונו לנו מסעות לשם, אני מניח.

ובינתיים, אן גארד!

טיפ הכתיבה השבועי: פחד מוות

הצבע הבולט ביותר בעולם הוא אדום.

יש לזה סיבה, כמובן. סיבה הישרדותית. אם משהו צבוע אדום, אז כנראה שמעורב שם דם. ואם מעורב שם דם, אנחנו פשוט חייבים לדעת על זה. אחרת נמות. מדימום, מרעב, מחוסר פוריות. עובדתית, אנשים שהתעצלו והתעלמו מאזהרות אדומות בעבר – הסתכנו במוות.

לכן גם כל האזהרות המודרניות צבועות אדום. זו, בפשטות, הדרך הבדוקה ביותר לגרום לנו לשים לב ולהזיז את התחת. אנחנו הרי בני אנוש, עצלנים בני עצלנים, וכל מה שלא הורג אותנו אנחנו יכולים לדחות למחר כך. סתם אי-נוחות לא תגרום לנו באמת לקום ולנסות לשנות את המצב שלנו. עם אי-נוחות אנחנו יכולים להסתדר. עם פחד מוות – לא.

כך צריכות להתנהג גם הדמויות שאנחנו כותבים.

וכדי להזיז את התחת, גם הן חייבות להיות מאויימות במוות. אחרת הן יהיו עצלניות מכדי לפעול, או שהן יפעלו באופן לא אמין.

לשמחתנו (או לצערנו, האמת), מוות אנושי לא בהכרח מתבטא רק בסכין לגרון. למעשה, קיימים שלושה סוגים של מוות. נעבור עליהם.

המוות הפיזי הוא הברור מכולם. אם הדמות לא תילחם על גורלה – היא אשכרה תמות. אם היא לא תברח – המלחמה תשיג אותה. אם היא לא תלכוד את הרוצח – היא תהיה הקורבן הבא. אם היא לא תעבור את הטיפול הרפואי, היא לא תראה את המחר. זה קל ופשוט.

כמובן שמוות פיזי מגיע גם בדרכים פחות דרמטיות. אם הדמות לא תרוויח כסף למחייתה, היא לא תוכל לשכור דירה ותמות מקור בחורף. או שהיא לא תוכל לרכוש אוכל, או להשיג תרופות. כולנו נאבקים בעצלות הטבעית שלנו למטרות האלה, ומאותן סיבות בדיוק.

סוג המוות השני פחות מובן מאליו, ועדיין מעוגן עמוק בנפש שלנו. מוות רגשי מתרחש במצב בו אם הדמות לא תשיג את מה שהיא רוצה, הלב שלה יישבר והיא תעדיף למות מלחיות. זו האמא שרוצה להציל את בנה ממוות פיזי, אחרת עולמה ייחרב. זה הנער המאוהב שחייב להשיג את הנערה, אחרת אין טעם לחייו. זו האשה שמגלה שבעלה הנאמן מתחזק כבר מערכת יחסים סודית.

הרבה דברים יכולים לגרום לנו למוות רגשי. לפעמים זה רילוקיישן שמרחיק אותנו מהחברים ומהסביבה המוכרת. לפעמים זו התעללות בבית הספר, חרם, שיימינג. לפעמים זו גזענות. או גילנות. או מיזוגיניה. או תפיסה עצמית של "שמנה". כל כך הרבה דברים בעולמנו הנהדר יכולים לגרום לדמות שלנו מוות רגשי, ולגרום לה לעשות הכל כדי לא למות כך.

סוג המוות השלישי כבר קשור בזמנים המודרניים ובדרך בה אנו תופסים את עצמנו בעולם של היום. מוות מקצועי נוצר כאשר אנחנו חווים כישלון מקצועי חריף, כאשר אנחנו לא יכולים יותר לעבוד במקצוע שחשוב לנו, או כאשר החלום המקצועי שלנו נשבר.

לא מדובר בכישלון רגיל. הרי כל רופא שלא מצליח להציל חולה חווה כישלון מקצועי. זה קורה אינספור פעמים ביום, ואינספור פעמים לכל רופא. האם זה משנה את חייו? האם זה מצדיק סיפור? לא. אבל אם הרצון לרפא חזק כל כך, שאם זה לא יקרה הרופא יישבר – זה כבר מוות מקצועי.

ורופא כזה יעשה הכל כדי להצליח. ועל רופאים כאלה כותבים ספרים וסדרות טלוויזיה. ולא מדובר רק על רופאים. גם עורכי דין, או מדענים, או מהנדסים, או אפילו 'סתם' מישהו שהטילו עליו פרוייקט משרדי שהוא חייב, פשוט חייב להצליח בו. כי אם לא יצליח בו, הוא לא יוכל יותר להראות את פניו במשרד. גרוע מזה: הוא יפוטר.

או שהוא לא יקודם, ויראה את המשרה הנחשקת מגיעה ליריבתו המרה. וזה ישבור אותו. יהפוך אותו ללעג ולקלס בעיניי אחרים, או בעיניי עצמו. ולכן הוא יעשה הכל כדי להכשיל את היריבה, לנצח במאבק המקצועי, להשיג את מטרתו. ואם, על הדרך, הוא גם מתאהב בה, הרי זה מצויין! כי אז אנחנו זורקים לקלחת גם מוות רגשי פוטנציאלי, ואם שני הדברים האלה מתנגשים, הללויה. זה סיפור נהדר.

זה לא היה סיפור נהדר אם לבחור שלנו לא כל כך היה אכפת להשיג את המשרה הנחשקת. יאללה, עוד ג'וב. הלך אחד, יבוא אחר. לא צריך לעשות דרמה מכל דב –

ואללה. נכון. לא צריך לעשות דרמה מכל דבר, אבל אם כן רוצים לעשות דרמה, ואנחנו הרי כן רוצים, אז אנחנו חייבים לאיים על הדמות במוות. ובמקרה של הבחור שלנו, במוות מקצועי.

והוא יכול לבוא לידי ביטוי גם במבחן לשכת עורכי הדין, שחייבים לעבור אחרת אי אפשר לעבוד במקצוע. והוא יכול לבוא לידי ביטוי גם במבקר מסעדות נחשב, שמתכוון לבוא למסעדה שלנו ולכתוב ביקורת חורצת גורל. או במתאגרף מזדקן שמקבל סיכוי לזכות בחגורת האליפות. או בחקירת שחיתות שעלולה לחשוף אותנו במערומינו, ולגרום לסילוק שלנו מהצבא, או מהחברה לייצור מנועי מטוסים, אותה אנחנו מנהלים.

והוא יכול לבוא לידי ביטוי גם בספר שאנחנו רוצים לכתוב. בהתלבטויות של כותב מתחיל שרוצה לכתוב את ספר הביכורים שלו, אותו הוא חייב לכתוב – אחרת הוא ירגיש שהוא לא הגשים את עצמו כסופר וימות מקצועית. או בנפשה של זמרת מחוננת, שאם לא תנצח בתחרות השירה, או אם ייכשל הסינגל שהיא שיחררה, תחזור לחייה המשעממים כ… רופאה, נניח, ותמות מקצועית בתחום שבאמת חשוב לה.

או בילד בעל כישרון ריקוד יוצא דופן, שאם לא יתקבל ללימודים במוסד הנחשק, יחזור לחייו האפרוריים כבן לשושלת כורי פחם באירלנד. כאלה שחלומותיהם מעולם לא הוגשמו ולעולם לא יוגשמו. חי, אבל מת רגשית.

כדי שהדמויות שלנו יעשו דברים ששווה לספר עליהן, אנחנו חייבים לאיים עליהן במוות. פיזי, רגשי, או מקצועי. רק אז הן יזיזו את התחת. ורק אז נוכל גם להזדהות איתן.

כי גם אנחנו נמצאים תחת איום כזה. בכל רגע נתון. אז, מתחשק לכם ללכת ולחדד את האיום על הדמויות שלכם? זה כנראה יהיה רעיון טוב.

טיפ הכתיבה השבועי: עריכה ספרותית

עריכה ספרותית

השבוע נתקלתי בשאלות שהדליקו אותי כעורך, וכמי שמלמד עריכה ספרותית. שאלו מה הופך עורך לעורך ומשם היה דיון מעניין מאוד ושהסתעף לכל מיני כיוונים. ובצדק: זה נושא חשוב מאוד, שרב בו הנסתר על הגלוי. הוא עולה המון כסף (לא תמיד יודעים למה) והוא יקבע, יותר מכל, את איכות הספרים שלכם.

אז נתחיל. וברשותכם, הפעם אכתוב את כל הטקסט בלשון נקבה. גם כי יש יותר עורכות מעורכים, וגם כי ככה בא לי. ונפתח בשאלת השאלות, "מיהי עורכת".

התשובה קצת מצחיקה. במציאות של היום, מקצוע ה"עורכת" דומה למקצוע ה"קואצ'רית". ומיהי קואצ'רית? ובכן, קואצ'רית היא אחת שאומרת על עצמה שהיא קואצ'רית.

זה נשמע מופרך, זה יכול לקומם, אבל ככה זה. פרט לכל מיני תארים שניים בעריכה ספרותית (שאם תעיינו בסילבוס שלהם תבינו שאין הרבה קשר בינם לבין המציאות), אין דרך בישראל לקבל תעודת "עורכת ספרותית מוסמכת". אז איך בכל זאת קיימים עורכים? ובכן, הם אומרים על עצמם שהם עורכים. ט-דאם.

גם אני כזה, שלא תטעו לרגע. יום אחד קמתי ואמרתי על עצמי שאני עורך. זה קרה אחרי הספר הראשון שערכתי, אליו נגררתי שלא מרצוני על ידי אחד מתלמידי הכתיבה שלי, שביקש עזרה. עד אז לא חשבתי בכלל על הכיוון. אבל כשזה קרה, כל כך נהניתי מהתהליך שלא הפסקתי עד היום.

מה שכן, לאחר זמן, וספרים שהעורכות ערכו, גם אחרים מתחילים לומר עליהן שהן עורכות. לניסיון ולפז"מ יש ערך עצום. וכשיותר ויותר אומרים על העורכת שהיא עורכת, ובתלות בגובה הלהבות, אפשר גם להאמין לתואר.

אבל אני לא חושב שזה מצב תקין במיוחד. עדיף שיהיו סטנדרטים, אמות מידה, משהו שידע להבדיל בין עורכת לעורכת. וזה, כמובן, מוביל אותנו לשאלה נוספת: מהי, לעזאזל, עריכה ספרותית? ולמה צריך אותה בכלל?

ובכן, בעולם מושלם לא צריך אותה. בעולם מושלם, הסופר יודע בדיוק על מה הוא כותב ועל מה הספר. הוא גם יודע את אומנות (לא אמנות. אומנות) הסיפור על בוריה, הוא מנוסה מאוד, יודע לכתוב מושלם, אובייקטיבי לחלוטין לגבי מה שכתב, וגם מצוייד באינסוף זמן לשכתובים.

ואללה, העולם שלנו לא מושלם.

בעולם שלנו, בדרך כלל הסופר לא באמת יודע על מה הוא באמת כותב ועל מה, באמת באמת, הספר שלו.

זה שווה התעכבות, המשפט הזה. כי הוא מקומם. לפחות, אני מקווה שהוא קומם אתכם, או חלק מכם. מה פתאום לא יודע? הרי כשאנחנו כותבים, אנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו כותבים ומה אנחנו רוצים לכתוב!

ובכן, מנסיוני (הדי רחב, כבר), לא. במיוחד בספרי ביכורים ובספרים הראשונים, יש לכותבים מושג כללי וקלוש על העלילה, הדמויות והתימה של הספר. ובספרי עיון ובאוטוביוגרפיות – זה אפילו יותר גרוע. שם לפעמים המצב הוא מזרח ומערב. ולראייה, כמעט בכל תהליך עריכה שעברתי, הספר קיבל תפנית אדירה לאחר שיחת העורך הראשונה או השנייה.

למעשה, זה קרה אפילו אתמול (27.5.2020). שיחה בת שעה, ובעקבותיה תפנית אדירה, שגרמה לשינוי טוטאלי בספר.

ולמה זה קרה?

כי שאלתי שאלות קשות.

וזה אחד מתפקידי העורכת. לשאול שאלות ממש קשות, כאלה שהכותב לא מעז, או לא יודע, לשאול את עצמו. יש סט שלם של שאלות כאלה, שמעמתות את הכותב עם הרצונות שלו, עם הדמיון שלו, עם הטקסט שלו. ובאמצעות השאלות האלה העורכת יודעת לעזור לסופר לגלות על מה באמת הוא כותב.

זה לא מובן מאליו, זה דורש כל מיני הבנות ותובנות, אבל כשזה קורה, יא רבנן. כאילו שמישהו הדליק אור בחדר חשוך. פתאום הכל ברור. והסופר מגרגר מאושר.

אבל זו רק ההתחלה.

כי בעולם הלא מושלם שלנו, לכותב יש רק מושג חלקי באומנות הסיפור. בטכניקות. בטח כשמדובר בסופר ביכורים, או בכזה שכתב מעט ספרים. ונכון – יכול להיות שהוא מפוצץ בכישרון, ויכול להיות שהוא יודע לסדר מילים היטב, יכול להיות שיש לו דמיון מדהים, יכול להיות שהוא המייקל ג'ורדן של הכתיבה.

כל זה, לבד, לא מספיק. כי גם מייקל ג'ורדן (הכפרה) היה צריך ללמוד צעד וחצי, או איך לשחרר את הכדור מהיד, או את התקפת המשולש, לפני שהתחיל לאגור אליפויות.

הטכניקות האלה (המתקדמות או הבסיסיות, לפעמים) חסרות לסופר. וזה בדיוק מה שהעורכת צריכה לתת לו. היא צריכה ללמד אותו טכניקות סיפוריות, היא צריכה להציע לו דרכים שונות לספר את הסיפור טוב יותר, והיא צריכה להפתיע אותו באלטרנטיבות עליהן הוא אפילו לא חלם.

למעשה, יש לה תפקיד של מנטורית. וכמעט אמרתי קואצ'רית, אבל הס! מנטורית זה תואר בו זוכים, לא שאת נותנת לעצמך.

והטכניקות האלה, שהסופר לא יודע מראש, הן בדיוק מה שיהפכו ספר בינוני לטוב, ספר טוב למצויין, וספר מצויין לנשגב. תמיד אפשר לשפר, תמיד אפשר ללטש. למה להסתפק בבינוניות, או במצויינות? למה לא לשאוף למושלם?

כמובן שבעולם הלא מושלם שלנו, הסופר חושב שהטקסט שלו מושלם כמו שהוא. זה מובן, כי הוא מאוהב בטקסט וטוב שכך. הוא לא אובייקטיבי לגביו. הוא לא יכול לראות את הפגמים שבו.

בשביל זה הוא מעסיק את העורכת. היא צריכה להוות ראי אובייקטיבי לגבי הכתוב (גם על ידי שאילת השאלות הנכונות). היא גם צריכה להיות אינטראקטיבית, ולספק לו את המענה האובייקטיבי והחכם לשאלות האלה.

וכדי לעשות את זה, העורכת צריכה להיות הקוראת האידיאלית של הספר. לא משנה אם מדובר בעריכת פרוזה או תוכן, היא צריכה להכיר את הז'אנר יותר טוב מהכותב. היא צריכה להתחזות עד כמה שניתן לקהל היעד של הספר (וכן, לספר יש קהל יעד. לכל ספר. גם העניין הזה צריך להגיע מהעורכת, כי הסופר בדרך כלל עיוור אליו) והיא צריכה להבין את הספר בדיוק כמו שהקורא האידיאלי יבין אותו.

והיא צריכה להציע פתרונות לבעיות, שיגיעו מזווית הראייה של אותו קורא.

כן. אם הסופר צריך לדעת לכתוב, אז העורכת צריכה לדעת לקרוא. וזו לא קריאה רגילה. זו קריאה חכמה.

אני תופס את תפקיד העורכת כנושאת האפיריון של הסופר. היא צריכה לגרום לסופר להיראות ממש ממש טוב (גם אם במקור זו לא המציאות), להשלים את מה שחלש אצלו, ולתת לו להשתמש בכישרון – ובניסיון – שלה. וכמו כל נושאת אפיריון טובה, היא צריכה להשאיר את הבמה, ואת הקרדיט, לסופר. שיריעו לו.

אז מה הופך עורכת לעורכת?

1. ידע עצום, הרבה יותר מהרגיל, בטכניקות כתיבה וסיפור.
2. ניסיון (וכדאי שיהיה ניסיון מוצלח) בעריכה. כמה שיותר, יותר טוב.
3. היכולת לקרוא את הספר כפי שהקורא האידיאלי יקרא אותו.
4. היכולת להיות מנטורית לסופר, ולהראות לו דרכים חדשות לספר את סיפורו.
5. היכולת לשאת את הסופר על האפיריון, כמה שיותר גבוה. ולהציג אותו כמדהים, בלי שהוא – או הקוראים – ירגישו שהיא קיימת בכלל.

טיפ הכתיבה השבועי: לא האפשרות הראשונה


1. את תחילת קריירת הכתיבה שלי העברתי במשרדי פרסום. מקום נוראי להיות בו אם אתה אדם כותב, ומקום מושלם להיות בו אם אתה אדם כותב.

2. כי, תבינו, שום דבר לא קל שם. כל רעיון שלך, כל טקסט שלך, חשוף לביקורת נוראית ומצמיתה מרגע היוולדו. לא פחות משש או שבע פונקציות בתוך המשרד יכולות לפסול אותו, מסיבות שונות (ולפעמים נכונות), וזה עוד לפני שהוא מגיע לנורא מכל: הלקוח.

3. התהליך הזה לוקח את האגו של הכותב והופך אותו למשהו מדמם שהחתול הביא במתנה מבחוץ.

4. מצד שני, זה מחשל אותך. הן כאדם, והן כסופר.

5. קודם כל, זה גורם לך להבין ש"לא" היא לא מילה גסה, אלא משהו לגיטימי בתהליך. אתה מתמודד עם דחיות, עם ביקורות, עם אנשים שלא אוהבים את מה שאתה עושה, ועל הדרך לומד משהו על עצמך ועל האופי שלך. אתה לא נשבר. אתה מתכופף, מתגמש, וחוזר חזק יותר.

6. אתה גם מוותר על האגו כמשהו שמוליך אותך קדימה. אתה מבין היטב את ההבדל בין "ככה בא לי" לבין "ככה הכי טוב". ותיכף נחזור לזה, כי זה הדבר הכי חשוב כאן.

7. אתה גם לומד לבטוח בתהליך של הכתיבה והשכתוב. כי, מה לעשות, התהליך הזה כן מוציא דברים טובים (לפעמים), ואם הם יצאו טובים פעם אחת – הם יכולים לצאת כך שוב.

8. אתה לומד לא לפחד מטקסטים גרועים, כי אתה יודע שאפשר תמיד לשפר אותם. ויותר חשוב: אתה לומד לא לפחד מטקסטים טובים (!) כי גם אותם תמיד אפשר לשפר. עובדתית: הבאת טקסט נפלא למנהל הקריאייטיב או לסופרווייזרית או למי שזה לא יהיה, קיבלת את ה"לא מספיק טוב, תביא משהו אחר" לפרצוף, ואחרי שעתיים באמת הבאת משהו אחר.

9. שבאי-רצון בולט, תוך הבעת מחאה אגרסיבית-פאסיבית, אפילו אתה מודה שהוא יותר טוב. וזה מעצבן בכל כך הרבה רמות, שקשה לתאר בכלל. אפילו שזה שלך. במיוחד כי זה שלך.

10. אתה לומד ליצור תחרות פנימית לבחירות שלך.

11. כי האפשרות הראשונה עליה חשבת היא לא תמיד הטובה ביותר. למעשה, כמעט תמיד היא לא הטובה ביותר. היא רק ה"ככה בא לי". היא הילד הקטן, העקשן, שבתוכך – שמפריע לך להשתפר ותוקע אותך בבינוניות.

12. וכשמגיעים לכתיבה ספרותית, אמנותית, זה אותו דבר. רק שכאן אין מנהל קריאייטיב, אין סופרווייזר, אין לקוח (זה בולשיט. תמיד יש לקוח), מקסימום יש עורך. מי שצריך להגיד לך "לא מספיק טוב, תביא משהו אחר", זה אתה בעצמך.

13. דוגמה אחת, מלפני שלושה ימים. כותבת נהדרת, שפיתחה עולם פנטזיה יהודי מרהיב ומלא פוטנציאל, ותקעה בתוכו דמות ראשית שהיא… ובכן, עצמה. דוקטורנטית שמחפשת מידע על אגדות יהודיות, ואז מוקסמת מזה שהיא מוצאת שער ועוברת בו. ובשיחת עריכה איתה, הסתבר שזו כל הדמות, פחות או יותר.

14. אבל זו רק האפשרות הראשונה שעלתה לה לראש. וזה הגיוני, האמת. הדמות הראשונה שתמיד תעלה לנו לראש היא הדמות שלנו, כי אנחנו הכי מכירים אותנו. אבל האם זו הדמות הנכונה ביותר לסיפור שלנו? לעיתים נדירות.

15. ובאותה שיחה, המלצתי לה ליצור תחרות לדמות הזו. לבדוק אלטרנטיבות. אולי זו תהיה אמא שנלחמת על חיי בנה החולה, פותחת ספרי קבלה ומוצאת את השער למקום בו ניתן למצוא תרופה פלאית? אולי זו תהיה מישהי שרוצה לכשף גבר לאהבה? אולי אחות שיוצאת לחפש את אחיה המת, בעולם הנשמות? ואולי, באמת, הדמות המרתקת ביותר לספר הזה תהיה הדוקטורנטית שמחפשת מידע על אגדות יהודיות. צריך לבדוק, לתחר בין אלטרנטיבות, ולבחור את הטובה ביותר.

16. ועל הדרך לתת לאגו לנוח, כי עצם העובדה שחשבנו על רעיון, לא אומר שזה הרעיון הכי טוב שיכולנו לחשוב עליו. ואם נקדיש טיפה זמן ומאמץ, נמצא רעיון הרבה יותר טוב. בלי ה"ככה בא לי". אנחנו לא ילדים קטנים, נכון?

17. למעשה, ה"ככה בא לי" הזה, הוא דרך אחרת להגיד "אני עצלן". זה בא במקום "אני לא רוצה להתאמץ ולחשוב עוד! אני מסתפק במה שיש לי עכשיו. אני מוכר לעצמי את המעשייה שמה שיש עכשיו זה לא רק מספיק טוב, אלא הכי טוב".

18. ובכן, לא. יא עצלן.

19. דוגמה אחרת, מאתמול: כותבת אחרת, שכתבה נובלה על חיי אביה, בתחילת המאה העשרים. והיא כתבה מקסים, אלא ש… גם השפה בה היא השתמשה לקוחה מתחילת המאה העשרים. משהו בין שלום עליכם לש"י עגנון. כולל התיאורים האינסופיים, כולל הפסקאות הארוכות כאורך המסע מיפו לירושלים בדיליז'נס.

20. יצא לה משהו שהיא נהנתה מאוד לכתוב, אבל קשה מאוד לקרוא. קשה עד כדי ויתור על המאמץ, בכלל. וגם כאן יש את המאבק בין ה"ככה בא לי" לבין ה"הכי טוב".

21. לכל דבר שאתם מעלים בדמיונכם, אתם יכולים להעלות אלטרנטיבה. האם לכתוב גוף ראשון או שלישי מוגבל? האם להשתמש בדמות ספציפית, או אולי להמציא דמות אחרת, מעניינת יותר? האם נקודת העלילה הזו היא הטובה ביותר, או אולי היא רק ברירת המחדל?

———————————————————————

22. אני לא מדבר כאן על עריכה רגילה לשיפור הקיים. אני מדבר על זניחת ברירת המחדל של "ככה בא לי כי זה היה הדבר הראשון שכתבתי ואני רוצה להתבטא", והחלפתו ב"זה שמשהו יצא ראשון זה רק מקרה ומזל, אני יותר גדול מהמחשבה הראשונה שלי".

23. ועכשיו, גשו לסיפור שאתם כותבים עכשיו. הציבו לו אלטרנטיבות. הציבו לאפשרויות שכבר כתבתם תחרות בריאה. ותגלו (נכון, זה מעצבן) איך הסיפור הנוכחי שלכם הופך לצל חיוור של הסיפור האמיתי שאתם יכולים לספר.

טיפ הכתיבה השבועי: אפקט ההמינגוויי

הטיפ השבועי לא קשור לכתיבה נטו, אלא לכישרון הכתיבה ולמה שעושים איתו. האמת היא שאני כותב את זה קצת מעצבים, קצת מייאוש, אולי קצת מרחמים. ויש מצב שזה יהיה טיפ הכתיבה הכי חשוב שתקבלו אי פעם. כי לא אני נותן אותו, אלא ארנסט המינגוויי. אחד מגדולי הסופרים אי פעם.
אבל תיכף נגיע לזה. הכל התחיל מאיזה פוסט בפייסבוק, בו מישהי (תחת זהות בדויה, לכאורה. זכותה) הניחה שאלה "בוטה ופרובוקטיבית" לדבריה, בזו הלשון: "לא כולנו ניחנו בכשרונם של המינגווי או טולסטוי. חלק גדול מהספרים המתפרסמים בישראל אינם ראויים להיחשב כספרות בכלל. למה להתאמץ ולפרסם יצירות בינוניות או גרועות? מה זה נותן חוץ מהתחושה (הלא נכונה) שאני סופר/ת?"
הפוסט החביב הזה, כמובן, זכה לגלים סוערים ולתגובות עזות. גם אני הגבתי שם, אבל לא בעוצמה הראויה. כי אתם מבינים, לדעתי – יש מי שירגישו כי שאלות מסוג זה לא תמיד תמימות, לכאורה. האם אתם חושבים שהן תמימות?

אני מכיר אנשים שחושבים שלעיתים קרובות, שאלות שמגדירות מהי ספרות ומהי אינה ספרות, שאלות שלכאורה קובעות כי מה שפרסמתם הוא גרוע, הן בחזקת זילזול בכל מי שחולם (או חולמת), בכל מי שרוצה, בכל מי שכותבים ועדיין לא זכו להכרה.
יש מי שיחשבו כי זה זילזול בכל יוצר או יוצרת. בכם.
זו, לכאורה, שאלת ה"למה אחותך זונה", של עולם הספרות. שאלה שקובעת עובדה – אשר אינה עובדה כלל וכלל. למה להתאמץ ולפרסם יצירות "גרועות". מי קובע שהן גרועות? לכאורה, שואלי השאלות האלה. "מה זה נותן חוץ מהתחושה (הלא נכונה) שאני סופר/ת?" ומי קובע שהתחושה לא נכונה? לכאורה, שואלי השאלות, כמובן.
באופן אישי אני חש שאמירות מסוג זה יכולות להשפיל כותבים מתחילים ו"חסרי כישרון". אינני יודע למה התכוונה הבדויה, אבל אני כן יודע שהרבה אנשים נפגעו מדבריה.

תיכף נמשיך.

*

הטיפ השבועי לא קשור לכתיבה נטו, אלא לכישרון הכתיבה ולמה שעושים איתו. האמת היא שאני כותב את זה קצת מעצבים, קצת מייאוש, אולי קצת מרחמים. ויש מצב שזה יהיה טיפ הכתיבה הכי חשוב שתקבלו אי פעם. כי לא אני נותן אותו, אלא ארנסט המינגוויי. אחד מגדולי הסופרים אי פעם.
אבל תיכף נגיע לזה. הכל התחיל מאיזה פוסט בפייסבוק, בו מישהי (תחת זהות בדויה, לכאורה. זכותה) הניחה שאלה "בוטה ופרובוקטיבית" לדבריה, בזו הלשון: "לא כולנו ניחנו בכשרונם של המינגווי או טולסטוי. חלק גדול מהספרים המתפרסמים בישראל אינם ראויים להיחשב כספרות בכלל. למה להתאמץ ולפרסם יצירות בינוניות או גרועות? מה זה נותן חוץ מהתחושה (הלא נכונה) שאני סופר/ת?"
הפוסט החביב הזה, כמובן, זכה לגלים סוערים ולתגובות עזות. גם אני הגבתי שם, אבל לא בעוצמה הראויה. כי אתם מבינים, לדעתי – יש מי שירגישו כי שאלות מסוג זה לא תמיד תמימות, לכאורה. האם אתם חושבים שהן תמימות?

אני מכיר אנשים שחושבים שלעיתים קרובות, שאלות שמגדירות מהי ספרות ומהי אינה ספרות, שאלות שלכאורה קובעות כי מה שפרסמתם הוא גרוע, הן בחזקת זילזול בכל מי שחולם (או חולמת), בכל מי שרוצה, בכל מי שכותבים ועדיין לא זכו להכרה.
יש מי שיחשבו כי זה זילזול בכל יוצר או יוצרת. בכם.
זו, לכאורה, שאלת ה"למה אחותך זונה", של עולם הספרות. שאלה שקובעת עובדה – אשר אינה עובדה כלל וכלל. למה להתאמץ ולפרסם יצירות "גרועות". מי קובע שהן גרועות? לכאורה, שואלי השאלות האלה. "מה זה נותן חוץ מהתחושה (הלא נכונה) שאני סופר/ת?" ומי קובע שהתחושה לא נכונה? לכאורה, שואלי השאלות, כמובן.
באופן אישי אני חש שאמירות מסוג זה יכולות להשפיל כותבים מתחילים ו"חסרי כישרון". אינני יודע למה התכוונה הבדויה, אבל אני כן יודע שהרבה אנשים נפגעו מדבריה.

תיכף נמשיך.

*

קודם אני רוצה לקחת אתכם לאחת ההופעות החיות הכי גדולות שהיו בישראל. ההופעה של U2 בפארק הירקון. 1997. באותה תקופה, זו היתה להקת הרוק הגדולה והמושמעת ביותר בעולם. בשיא הכישרון, שיא ההצלחה, שיא היצירה. רוק בועט, נשכני, חברתי אפילו. ועבדכם הנאמן אהב אותה ביג טיים. היוג' טיים.
היה לי שיער ארוך, באותה תקופה. הסיבה: לא היה לי כסף להסתפר. חסכתי. גם על ההופעה של החיים שלי חשבתי לוותר, אבל אהובתי דאז לא הסכימה לזה, התאמצה ופשוט קנתה לי כרטיס אחד. לשניים, כבר לא היה מספיק.
אז נסעתי לשם על אופניים, לבדי, מבסוט מהחיים. הייתי רוקר בנשמה, פינגוויניסט לשעבר, אחד שידע בעל פה כל ניואנס של בונו וכל צליל שייבבה הגיטרה של The Edge.
וזה היה לילה קסום. והופעה עצומה. ובונו צרח וקפץ ושר את נשמתו ודיבר על יצחק רבין, שנרצח שנתיים לפני כן, ובדיוק באמצע השיר Bullet The Blue Skies נדלק זרקור אימתני הישר לרקיע, ומטוס נוסעים עבר בתוך האלומה. כישוף.
ואז הם ביצעו קאבר של, שבו חזק, להקת אבבא.
אבבא! בראבק. Dancing Queen. כן. להקת הרוק הכי גדולה ובומבסטית בעולם ביצעה גרסת כיסוי לאחד משירי הפופ הכי… ובכן, פופיים שיש. הסגנון שרוקרים הכי בזים לו. שיר של להקת פלסטיק וסינטיסייזרים משבדיה.
ואני חשבתי שהם עושים את זה כדי ללעוג למוזיקת הפופ הנחותה של אבבא. להשפיל. להראות כמה המוזיקה של אבבא שטחית ומטופש – – –
הו, כמה שטעיתי.
בונו, הכפרה שלי לכל החיים, לימד אותי באותה הופעה את אחד הלקחים הכי גדולים שמישהו לימד אותי על אמנות. כי הוא פשוט התמסר לשיר (תיקון חשוב ביותר: יש מצב שזה היה דה אדג'), והוא היה אמיתי בתוך הצלילים, והוא היה 100% בונו (או דה אדג') בתוכו, הוא התמוגג מהמלודיה של אבבא, וכל רוק הגיטרות המופלא (בעיניי) של U2 התחבר נפלא עם השיר הזה, וזה היה מדהים.
ואני עמדתי, המום. והבנתי שבונו לא לעג לשיר ולאבבא, הוא *החמיא* לשיר ולאבבא. הוא שר אותו כי הוא אהב אותו. כי הוא יוצר אמיתי. הוא אמן אמיתי.
ואף אמן אמיתי לא יכול ללעוג למאמצים המיוזעים של אמן אחר, או לצעדי התינוק של אמן מתחיל ומתנסה. אף זמר אמיתי לא יכול ללעוג למישהו שמנסה לשיר. אף מלחין אמיתי לא יכול ללעוג למישהו שמנסה להפיק מלודיה ומתקשה בזה.
ואף אדם שמבין משהו בכתיבה, לא יכול ללעוג למישהו שמנסה לכתוב.
*
אם אתם מכירים סופרים בסביבה שלכם, תשאלו אותם כמה קל לכתוב. אני מבטיח לכם שככל שהסופר מוכשר יותר, ככל שהוא מפורסם יותר, ככל שהוא ידוע יותר וגדול יותר – כך הוא יתייחס לכתיבה כאל מלאכה – לא כישרון.
יהודה אטלס אמר כי "לכתוב בשבילי זה לעבוד קשה, לכתוב ולמחוק, לכתוב ולזרוק, להתייאש, להתעצבן, להחליף עטים, לרוץ למקרר… זה לוקח זמן, זה מצריך סבלנות.. להמציא משהו זה קשה". דבורה עומר אמרה ש"אני לא מאמינה במוזות. חושבת שזו המצאה של עצלנים. אני מאמינה בחריצות. יש ימים קשים, בהם לא מצליחים לכתוב דבר או לא מרוצים ממה שנכתב".
ומה אמר עמוס עוז? "אני כותב טיוטות. לא שאני כותב טיוטה ומעתיק לנקי פעם אחרי פעם, אלא כותב גרסה ועוד גרסה, וכשיש חמש או שש גרסאות אני מניח אותן על השולחן ומסתכל עליהן ומכולן עושה אחת". וביאליק השווה את הכתיבה לחציבה מן הסלע. קשה, מיוזעת, ובעיקר מייגעת.
ואפילו המינגוויי, אותו המינגויי האליל אליו התייחסה הבדויה, לא עשה מהכישרון כזה שוס. להיפך, באחד הציטוטים המפורסמים שלו, הוא אומר "אף אחד לא צריך לדעת שלמדת לכתוב. שיחשבו שנולדת ככה!"
המינגווי ידע משהו שרק סופרים אמיתיים, לא צקצקנים מבחוץ, יודעים: הוא ידע שהספר שקוראים הוא לא הספר שנכתב. אני אחזור על זה כדי להדגיש: מה שאנחנו קוראים? זה לא מה שהסופרים כתבו.
אנחנו אולי גומעים את הספר תוך שעתיים שלוש (או שלושים), ומרגישים את הגאוניות הזורמת בכל שורה ורעיון, ואומרים "וואו, איזה קסם! איזה כישרון!"
אבל זו תרמית. אחיזת עיניים.
הספר לא נכתב בשעתיים שלוש, גם לא בשלושים שעות או בשלוש מאות. כלום לא זרם שם בגאוניות. הכל היה קשה, הכל שוכתב, הכל נוסח שוב ושוב, דמויות נכתבו ונמחקו, דיאלוגים שויפו עד דק. הושקעה שם עבודה. ע-ב-ו-ד-ה.
ואם אני צריך להשוות את משקל הכישרון מול משקל העבודה, זה 80/20 לטובת העבודה.
*
וכשאני אומר "עבודה" אני לא מתכוון רק לעבודת הכתיבה והעריכה על ספר הספציפי הזה. אני מתכוון לכל התהליך שהוביל אליו. כל השוואנג. שנים, עשרות שנים של לימודים ועבודה.
והתהליך הזה כלל ספרים שנכתבו למגירה, כלל אימונים אין קץ על כתיבה, כלל טכניקות כתיבה שהוא למד או גילה בעצמו, כלל אימונים עצמיים (כל כתיבה היא גם אימון בכתיבה, וכל אימון כתיבה הוא שיעור כתיבה), כלל עריכה עצמית ועריכה חיצונית. כלל חיים שלמים של הכנות לרגע בו הופיע ה"קסם" והכישרון.
כל הספרים המדהימים, לא היו כל כך מדהימים בהתחלה. הם היו גרועים עד בינוניים, ואז שויפו והוברקו בעבודה קשה.
וכל הכותבים הטובים, האגדתיים, לא היו כל כך טובים בתחילת דרכם. כי אי אפשר להגיע ליצירות הבאמת טובות במכה ראשונה. קודם צריך לכתוב את הבינוניות והגרועות, להתאמן, להשתפר, ולעבור את התהליך הנפלא הזה של היצירה. ואם מוציאים את היצירה ה"גרועה" לאור? אדרבא, זה מצויין! כי אז גם מתחשלים באש הקהל. ולומדים מהתהליך.
ואולי בכלל מגלים קהל שמתאהב ביצירות ה"גרועות" האלה, וחושב שהן מדהימות. יש חובבי הארי פוטר בקהל? אני אחסוך מכם את הסיפור שאתם כבר יודעים על מי שכתבה אותו. איזה מזל שהיא לא הקשיבה למה שאמרו לה, אה?
אני אוסיף לקלחת גם את אהוד בנאי, אהובי, שלקח לו נצח כדי "להתגלות". איזה מזל שהוא לא נשבר באמצע, עם כל האמירות שהוא בינוני וגרוע. אני לא יכול לדמיין את החיים שלי בלי היצירה שלו.
למעשה, אם הסופרים הגדולים היו קוראים שורות ארס של לגלגנים וצקצקנים וגם מקשיבים להן – יתכן ולא היו ממשיכים לכתוב בכלל. הרי למה להתאמץ ולכתוב ולפרסם? הרי אין בזה הרבה כסף בדרך כלל, עדיף לעשות משהו אחר. ולמה לכתוב יצירות בינוניות וגרועות? מה עשינו בזה?
אז הנה אני אגיד לכם מה עושים בזה.
*
אני מלמד כתיבה ואני עורך כותבים. וכבר ליוויתי כותב בפיתוח ספר, כותב שמעולם לא כתב – ואפילו לא קרא ספר פרוזה אחד. היה לו סיפור קטן בלב, אבל לא היה לו מושג איך להפוך אותו לסיפור על דף. לא היה לו מושג איך לכתוב משפט פרוזה קוהרנטי, או דיאלוג לא מרדים. מעולם לא חשדו בו שיש לו כישרון כתיבה.
אבל זו היתה רק נקודת הפתיחה שלו, כפי שאתם נמצאים בנקודת הפתיחה שלכם היום. עצלן הוא לא היה. ותרן הוא לא היה. הוא לקח את הכישרון שהיה לו, כפי שיש לכל אחד ואחת מאיתנו, והתחיל להשקיע. ולקרוא. וללמוד. ולתרגל. ובלימודים ובעבודה קשה הוא יצר ספר ראוי בהחלט ואף למעלה מזה. הייתם צריכים לקרוא את הטיוטה הראשונה שלו. והוא עשה ממנה פנינה.
אם הוא אי פעם יכתוב ספר נוסף, אני בטוח שהוא יהיה טוב אף יותר. ואם הוא ימשיך לכתוב ולהשתפר, אז החמישי או העשירי כבר יהיו יצירות מופת. בעיניי מספר אנשים, לפחות.
מי שאי פעם היה בשיעור עריכה אונליין שלי, יודע איך אני מתייחס לטקסטים ולאנשים שכתבו אותם. אני נפעם מזה שמישהו בכלל העז לכתוב משהו, כי אני יודע כמה זה קשה. אני מוקסם מזה שמישהו מוכן לקבל ביקורת בונה, כי אני יודע כמה זה קשה! וכמה זה מסוכן לנפש של הכותב… ולעתיד הכתיבה שלו.
יש אנשים שילמדו לכתוב, בתאוריה ובפרקטיקה, במשך עשרות שנים עד שיפיקו יצירת מופת בודדה. למעשה, אני מאמין שכמעט בתוך כל אדם מסתתרת יצירת מופת ספרותית, בסגנון זה או אחר. לפחות יצירה אחת.
כל מה שהוא צריך זה להתחיל לכתוב… ולהמשיך לכתוב. ולהוציא. וללמוד. ולשכתב. ושוב להוציא. ולגלות. ולבנות. ולהשתפר, ולהוציא. זה 20% כישרון, 80% עבודה.
טולסטוי לא פחד מעבודה. המינגוויי לא פחד מעבודה. קינג לא פוחד מעבודה. סנדרסון לא פוחד מעבודה.
אל תקשיבו לאף אחד שמזלזל בכם וביצירה שלכם. פשוט תעבדו עליה עוד, ועוד, ותלמדו, ותתרגלו, ותוציאו. ותזכרו את מה שהמינגוויי אמר: אף אחד לא צריך לדעת שלמדתם לכתוב, ושעבדתם על זה כל כך קשה.
שיחשבו שנולדתם ככה.

טיפ הכתיבה השבועי: רמ"ה גבוהה

הפעם נעסוק בלב ליבו של הסיפור: הדמויות.

הדמויות הן מה שמבדיל בין סיפור למאמר. שני טקסטים יכולים לעסוק באותו נושא, להעביר אותו מידע, אבל אחד מהם יהיה אינפורמטיבי ואחד סיפורי. מה השינוי? אחד מהם סקר את התפשטות הקורונה בישראל, והשני נצמד לרופא במחלקת טיפול נמרץ (או למנהל בית החולים, או למנכ"ל משרד הבריאות, או לשר הבריאות. או לעצמאי) והעביר את המשבר דרך העיניים האישיות שלו. דרך הסיפור שלו.

וזה, כמובן, יהיה יותר מעניין.

סיפור – הוא תמיד סיפורה של דמות. כשאני אומר למישהו "צ'מע סיפור", אני אף פעם לא אתן לו משהו שלא סובב סביב דמות. ועלילה? זה פשוט מה שהדמות מעוללת, או שמעוללים לה.

ככל שלדמות תהיה רמ"ה גבוהה יותר, כך היא תהיה טובה יותר, וכך העלילה תהיה טובה יותר.

כן, אני יודע שראשי התיבות האלה מסקרנים אתכם עוד מהכותרת. וטוב שכך, כי הקדשתי להם לא מעט מחשבה. כמו כל ראשי תיבות בעידן המודרני, גם אותם טיפה עיקמתי כדי שיישמעו טוב ויוכלו להיות זכירים יותר.

אז מה זו רמ"ה?

רצון.
מטרה.
הפרעה.

פעם קראתי להפרעה בשם "מכשול". אבל זה גם מוביל לראשי תיבות פחות מגניבים (מה זה רמ"מ לעזאזל), וגם… ככל שאני חושב על זה יותר, "הפרעה" היא מונח יותר נכון מ"מכשול". היא מפריעה לדמות להשיג את –

אבל אנחנו מקדימים את המאוחר פה. נתחיל לפי הסדר.

לכל דמות חייב להיות רצון. ורצון חזק. חייב להיות לה רצון כזה, כי אחרת היא לא תנקוף אצבע כדי לשנות את מצבה בעולם. בנוסף, יש את העניין הפעוט הזה של היות הדמות אנושית, וכבני אנוש אנחנו תמיד נמצאים תחת לחץ עצום של רצונות חזקים בטירוף.

אנחנו רוצים, קודם כל, לשרוד. אנחנו רוצים להיות מאושרים. אנחנו רוצים להצליח. אנחנו רוצים להשפיע. אנחנו רוצים לרפא כאב בו אנחנו חיים. הדבר הראשון שתינוק רוצה, מייד כשנולד, זה לנשום. ולכן הוא בוכה. הדבר השני זה לרצות לאכול. ולכן הוא יונק. והוא רוצה להתחמם, ולכן הוא נצמד.

הרצונות האלה לא משתנים עם הזמן, הם לא נחלשים, הם רק מתגוונים. שר בממשלה, למשל, מאוד רוצה להשפיע לטובה על מהלך העניינים. ואם נהיה קצת יותר ציניים, הוא פשוט רוצה ליהנות ממנעמי השלטון. תלוי בדמות.

והרצון של הדמות חייב להיות מאוד מאוד חזק וברור. הוא זה שנותן לה את האנרגיה לפעול. דמות ללא רצון היא לא באמת דמות. יש לה את תוחלת החיים שיש לתינוק שלא רוצה לנשום או לאכול. היא פיסת קרטון. או פיסה ממאמר. ואנחנו הרי לא רוצים (אללי. אמרתי "רוצים") לכתוב מאמר, נכון?

כשדמות רוצה משהו, והכותב יודע היטב בדיוק מה היא רוצה – ואז הוא גם יכול להתחיל לכתוב אותה היטב.

אחת הבעיות הגדולות של כתבי היד שמגיעים אליי קשורה לדמויות חסרות רצון, או בעלות רצון חלש ולא מורגש. דמות ללא רצון היא דמות ללא צידוק, והיא דמות שלא יכולה לעולל עלילות או לתת לקוראים חוויה מרגשת. קשה מאוד להתחיל לכתוב דמות כזו, בכלל.

אם אי פעם נתקעתם בשלב הרעיון או בתחילת הכתיבה – מאוד יכול להיות שזה בגלל שלדמות שלכם אין רצון מספיק חזק.

ואז מגיעים למטרה.

שהיא, בפשטות, התשובה לשאלה "איך הדמות מתכוונת להשיג את מה שהיא רוצה". הדרך בה הדמות עומדת ללכת. אם, למשל, הרצון של שר בממשלה הוא ליהנות ממנעמי השלטון (נסו לשכנע אותי להיות פחות ציני, תהיה לכם עבודה קשה מאוד) אז המטרה שלו היא למצוא חן בעיניי מי שממנה אותו. כל דבר שהוא יעשה יהיה קשור למטרה הזו. כל פעולה, כל כוונה לפעולה.

מטרה חייבת להיות מאוד ספציפית. חייבים לדעת בדיוק איך היא נראית, לתת לה שמות, לגעת בה. "להיות בזוגיות" זו לא מטרה ספציפית. "להיות בזוגיות עם משה" – זו כן מטרה. "להצליח בעסקים" זו לא מטרה. "לסגור את העסקה עם הלקוח", זו כן מטרה.
אם אין לדמות שלכם מטרה ברורה ומדויקת, היא לא תוכל לתת לרצון שלה (נניח שיש לה) ביטוי. היא לא תצא לדרך כי היא לא תדע לאן לצאת. היא לא תעולל דבר, והסיפור לא יתקדם לשום מקום.

אם, אי פעם, הרגשתם אבודים באמצע הכתיבה – יש סיכוי גבוה מאוד מאוד שזה בגלל שלדמות שלכם לא היתה מטרה.

כשיש מטרה, לא רק הדמות יודעת מה לעשות. גם אנחנו, ככותבים, יודעים מה לכתוב.

כשיש רצון ויש מטרה – יש גם סיפור. אבל מה שהופך אותו גם לסיפור מעניין זו ההפרעה: משהו, או מישהו, שלא נותנים לדמות להשיג את המטרה שלה בקלות. נמחיש: נניח שאני רוצה לאכול, ונניח שהמטרה שלי היא להיכנס למסעדה, ואז אני נכנס למסעדה ואוכל. זה אמנם סיפור, אבל משעמם.

אבל אם אני רוצה לאכול, והמטרה שלי היא להיכנס למסעדה, ולא מכניסים אותי כי אני אתיופי, למשל – אז כאן כבר יש סיפור מעניין. ועזבו גזענות. נניח שאין לי כסף לאכול, גם כאן יש סיפור מעניין. כי אני חייב לאכול ואני אעשה הכל כדי לאכול, כולל לרמות ולשקר וללכת מכות עם רעבים כמוני. ונניח שהאוכל לא טעים, אז הנה עוד סיפור – כי אז יש לי סכסוך עם המלצר או עם הטבח.

כשיש הפרעה – יש עניין. ואם ההפרעה למטרה של הדמות לא משמעותית, אז גם הסיפור לא משמעותי. משעמם. אם, אי פעם, השתעממתם מעצמכם בזמן הכתיבה – סביר שזה בגלל שלדמות שלכם היה קל מדי להשיג את מטרותיה.

רצון, מטרה, הפרעה. רמ"ה.

ככל שהרמ"ה של הדמות שלכם תהיה גבוהה יותר, כך היא תהיה מעניינת יותר, והסיפור שתוכלו לספר עליה יהיה טוב יותר. ומה שיפה זה, שקל מאוד להעלות את הרמ"ה של כל דמות. פשוט צריך לדעת את זה ולתת כמה שניות מחשבה בכיוון.

אז, מה הרמ"ה של דמות הגיבור שלכם? תוכלו לכתוב כאן.

טיפ הכתיבה השבועי: קשירת קצוות

כתיבה, כך התלמידים שלי שומעים שוב ושוב, היא הדבר הקרוב ביותר לטלפתיה שאי פעם נוכל לבצע. היא מאפשרת לנו לדמיין משהו, ללחוש לעצמנו משהו בלב – ולגרום לאדם זר ומסתורי, במרחק רב מאוד, לפעמים אפילו בעתיד, לפעמים אפילו בשפה שונה, לראות את הדמיון שלנו ולשמוע את קולנו מתנגן בראשו.

אגב – סטיבן קינג (הכפרה) אמר את זה קודם, לפניי. לא משנה. ייתכן והוא אפילו שתל את המחשבה הזו במוחי תוך שימוש באותה טלפתיה.

כאשר אנחנו מתאמנים בטלפתיה ולומדים טכניקות מתקדמות יותר ויותר, אנחנו הופכים בהדרגה להרבה יותר טובים בה. לפעמים אנחנו מצליחים לחולל בעזרתה דברים שנראים כמו קסמים, כי אנחנו ממש שולטים במחשבות וברגשות של הקוראים. אנחנו יודעים, ממרחק של קילומטרים, שנים ושפות, מה הם חושבים. ומגיבים לזה.

כך, למשל, באמצעות כתיבה טלפתית ממש מיומנת אנחנו יכולים להוביל את הקוראים לסימני שאלה – ואז, בתיזמון קסום, לענות על אותן שאלות. או להביא אותם למצב רגשי מסויים – ואז להכות בהם בדיוק בנקודה הנכונה שתגרום להם לבכות, או לצחוק. איך אנחנו יכולים לדעת באיזה מצב רגשי הם? ומהי הנקודה הנכונה? זה כל הקסם.

אבל לא קל לעשות קסמים כאלה. קודם כל, אנחנו חייבים לדמיין ממש טוב. אי אפשר לשדר למרחקים את מה שלא ברור בתוך קופסת הגולגולת האישית שלנו. זה חשוב, אבל בזה לא נעסוק היום.

במה כן נעסוק?

בשמירה על הקשר הטלפתי הזה.

עובדה מספר 1: כל מילה שאנחנו כותבים משדרת מחשבה למוחו של הזר המסתורי המרוחק. עץ ירוק. חלום חי. ניחוח פריחת הדרים. פרידה אחרונה, צובטת לב, מהורה אהוב.

הכל מחשבות.

עובדה מספר 2: מחשבות הן כמו חוטים בתוך אריג.

אני אסביר. מכירים את הבדים האלה, שפתאום נושר מהם חוט בודד? אלה אריגים לא איכותיים. הם יתנו לנו תחושה זולה. נכון, נוכל ללבוש בגדים שתפורים מהם, אבל מתישהו נצטרך לנקות את הצוואר מאיזה חוט סורר שהגיע לשם, מאיזו מחשבה שנשרה מהסיפור. ואם יש מספיק מחשבות כאלה, נוצרים מספיק חורים בעלילה והסיפור מתפרק לגמרי.

ויש גם חוטים מסוג אחר. כאלה שכן קשורים לחוטים אחרים, אבל רק בצד אחד. הקצה השני שלהם מתנפנף ברוח, פרום. גם בגדים כאלה ניתן ללבוש, אבל גם הם נותנים תחושה של קונפקציה זולה וחוסר הקפדה על הפרטים. בבגדים כאלה הקשר הטלפתי מתנתק, מדי פעם. וכשיש הרבה קצוות פתוחים, הסיפור כולו נפרם עם הזמן.

בבגדים איכותיים באמת, כך שומעים התלמידים שלי, יש תפירה כפולה. אין אפילו חוט אחד משוחרר. כל מחשבה עולה בקופסת הגולגולת של הקורא פעם אחת, שוקעת אל מתחת לפני השטח, ואז משודרת לתודעה לפחות פעם אחת נוספת. כך היא נשזרת בתוך מחשבות נוספות, מתהדקת בקשרים מיומנים, ויוצרת אריג סיפורי חזק. כזה שאי אפשר לפרום.

וזו הטכניקה, בעצם. והיא מאוד פשוטה: לעולם אל תזכירו משהו בסיפור רק פעם אחת. תמיד הקפידו לסגור את חוט המחשבה באמצעות איזכור נוסף אחד לפחות. אנחנו לא רוצים קצוות פרומים ומחשבות שמשודרות רק פעם אחת.

וכל זה עלה לי בבוקר, כשטיילתי בתוך ניחוחות ההדרים שליד הבית שלי והבטתי על העצים הירוקים שמקיפים אותו. ונזכרתי באבא שלי, שכבר יותר מדי שנים יכול לבקר אותי רק בחלומות חיים. כפי שעשה גם היום, רגע לפני שהתעוררתי.

כל מחשבה, שדרו פעמיים לפחות.

אל תשאירו קצוות פרומים.

לאן הולך ענף ספרות המקור בימים אלה? (או: עידן האיכות בפתח)

השתמשתי במילה "הולך". זה, כנראה, קצת מטעה. "צולע", או "מקרטע", יהיה נכון יותר. כי כרגע מצב ספרות המקור נראה לא משהו, לא משהו כלל. צומת סגורה. סטימצקי סגורה. החנויות הפרטיות סגורות. האם דמי השכירות בקניונים נעלמו? מסופקני. ההוצאות האלה ממשיכות. ואין קונים, אז אין תזרים, ואין כסף לשלם למו"לים.

אז המו"לים עוצרים הפקות ועוצרות החתמות. כולם מחולתים, כולם מחכים. העובדים יושבים בבית, בדיוק כמו הקונים. על תמלוגים יש בכלל על מה לדבר? תגידו לי אתם. ובעוד חודש חודשיים, כשיהיה מותר, סוף סוף, ללכת לקניון (עם או בלי מסכה), כמה קונים כבר יחזרו לחנויות הספרים שישרדו? כמה הוצאות ספרים ישרדו? כמה ישחררו ספרות מקור חדשה? הניחוש שלכם טוב כשלי.

אני מקווה שכולם יצלחו את המשבר, אבל אני לא רואה איך. הענף כולו, שגם ככה היה חולה ומיובש תקופה ארוכה, עומד להישבר.

או להתכופף ולהמציא עצמו מחדש.

ואולי זה לא כל כך נורא עבורנו.

***

נודה על האמת: כסופרים עצמאיים, גם ככה סצומתסקי סגורות בפנינו. הרשתות הגדולות שייכות (בפועל או רעיונית) להוצאות הגדולות, ועל שטחי המדף המוגבלים שלהן נלחמים מו"לים מועטים, סופרים ספורים וקומץ עצים מודפסים וכרוכים. גם בימים כתיקונם, אם הספר שלך לא יצא באמצעות הוצאה גדולה, הסיכויים שלך לראות את שמך על המדף היו קלושים. בדיוק כמו הסיכוי להתקבל לאותה הוצאה מלכתחילה.

מה שהשאיר לנו את ההוצאות הקטנות, "בהשתתפות המחבר". לכאורה, הן רעיון מצויין. קל להתקבל אליהן. כמעט כל ספר זוכה ללקטורה אוהדת, ו… ולפני שנמשיך נדבר טיפה על העניין הזה.

ונתחיל בקוראים. כן, אלה שמזינים ומפרנסים את הענף כולו. אלה שאנחנו רוצים שיקראו אותנו. הלקוחות הסופיים שלנו. מה רוצים הקוראים? ספרים טובים!

ומה גורם לכך שאל המדף יגיעו ספרים טובים? ראשית, הלקטורה שמסננת (באופן מאוד שנוי במחלוקת) את רוב הספרים שמוגשים להוצאות הגדולות, ושנית – העריכה הספרותית היקרה, האיכותית, שההוצאות הגדולות מתעקשות לבצע.

ולמה הן מתעקשות לבצע עבודה איכותית? כי הקוראים מפרנסים אותן. זה המודל העסקי שלהן. וכדי שהוא יעבוד, הן חייבות שהקוראים יהיו מרוצים, כלומר: שהספרים יהיו טובים. והן יודעות בדיוק מה יהפוך אותן לטובים. קודם כל לקטורה אכזרית, ולאחר מכן עריכה ספרותית. של הביוקר.

ועל חשבונן.

מה שמחזיר אותנו להוצאות "בהשתתפות המחבר".

***

המודל העסקי של ההוצאות האלה שונה. הלקוחות הסופיים שלהן הם לא הקוראים, אלא המחברים. ובתמורה לסכום הגון (או הוגן, תגידו לי אתם) הן מייצרות עצים מודפסים וכרוכים. האיכות הספרותית? החוויה לקורא? זה לא משפיע על תזרים המזומנים שלהן.

פחות חשוב להן שהספר ימכור, ולכן הלקטורה שלהן, איך נגיד, מתירנית למדי. ובאמת, מישהו כאן פעם קיבל תשובה מהוצאה "בהשתתפות המחבר" שמרמזת כי לספר שלו אין פוטנציאל? אם יש כזה, שיקום.

אף אחד לא קם, אה.

מדהים, איך כל הכותבים בישראל מפיקים יצירות מופת נפלאות, אחת אחת. עם הספר או לא עם הספר?

ובכן, "פוטנציאל" ממוצע כזה עולה למחבר שלו 20,000 ש"ח. ואז הוא נערך, אבל לשונית בלבד. לא יספרו לכם את זה, כמובן. אומרים "עריכה" ובתוך זה כוללים הכל.

הקאץ': במחיר של 20,000 ש"ח אי אפשר לשלב גם עריכה ספרותית איכותית וגם הדפסת אלף עצים כרוכים. זה או זה – או זה. ומכיוון שאת העצים הכרוכים אפשר לראות בעין, וכביכול אותם קונים – אז מעדיפים להוציא את הכסף על הדפסה.

במילא ההוצאה אמרה שלספר יש פוטנציאל, לא? הוא מושלם כמו שהוא.

אז הפוטנציאל הבלתי ערוך הזה מודפס באלף עותקים, ומנסה להידחק אל מדפי הרשתות. הוא לא לבד: כל המו"לים בהשתתפות המחבר מתגאים במאות ובאלפי הספרים שהם שיגרו כך אל המדף, בסרט נע.

האם הספרים האלה גם מצליחים?

כן. מצליחים להגיע לסלון שלכם. בארגזים שלא נפתחו מעולם.

כמובן שאפשר להוציא באופן עצמאי לגמרי. עלות הדפסה של ספר ממוצע נעה בין 7-15 ש"ח, אפשר לפנות למפיקים ולהדפיס אלף אלפיים עותקים, אפשר גם לדאוג שהספר יהיה איכותי על ידי עריכה ספרותית ולשונית, אפשר לעצב כריכה כמו שצריך, אפשר לפנות למפיצים ולהתחנן שיפיצו (בהצלחה עם זה), אפשר למכור עצמאית בהרצאות או לקהל יעד מדוקדק. אפשר הרבה דברים. אפשר וקשה.

***

שטחי המדף של הרשתות היו תמיד צוואר הבקבוק של הענף. וכשהצוואר הזה נחנק בידי הקורונה, אין ברירה אלא להשתמש בערוצי הפצה אחרים.

דיגיטליים, כמובן. הרי ידעתם שאני אגיע לזה.

אבל זו בעיה. כי כבר שנים מנסים להחדיר את הספרים הדיגיטליים לישראל, אבל זה לא כל כך עובד. רוב הקוראים העדיפו להגיע פיזית לרשתות ולבחור שם.

אז מה נשתנה? עכשיו כבר אי אפשר. כבר כמה שבועות שאי אפשר. ועוד כמה שבועות קדימה, לכל הפחות, שזה עדיין לא יהיה אפשרי. ואולי כמה חודשים. כולם חנוקים.

גם הרגלי הצריכה שלנו משתנים במהירות. ופתאום אנחנו מזמינים הכל מהבית. ופתאום אנחנו מוותרים על פגישות פיזיות. ופתאום אנחנו מגלים שאפשר לקרוא בטלפון או בטאבלט, וזה נחמד אפילו. וחברים מהתחום מספרים לי על עלייה מטורפת ברכישות ספרים דיגיטליים.

האם המגמה הזו תימשך גם כשאפשר יהיה לסכן את בריאותנו בקניון? בהנחה וישארו שם בכלל חנויות ספרים? כמו תמיד, שום דבר לא יהיה מוחלט. הספרים הפיזיים לא ימותו, אבל מכירות הספרים הדיגיטליים יזנקו.

ושם נמצאת ההזדמנות הגדולה של הסופרים העצמאיים – וגם המלכודת הגדולה.

***

ההזדמנות: כל אחד יכול!

הוצאה לאור של עץ כרוך ומודפס בהשתתפות המחבר עולה בסביבות 20,000 ש"ח – כשרוב הכסף מוקדש לקניית העצים והדפסתם – הוצאה דיגיטלית עולה עשירית מזה.

המלכודת: כל אחד יכול.

יכול בלי עריכה ספרותית, גם בלי עריכת לשון (אם ככה בא לו). בלי לחשוב על האיכות. גרפומניה לשמה. וכמובן, כשהספר לא כתוב היטב הוא יקבל חוות דעת הולמת מהקוראים.

אבל זה לא חייב להיות ככה.

כי הספר הדיגיטלי החדש – יכול להפוך לפנינה הרבה יותר מפתה מהספר הפיזי. זוכרים מה שאמרנו קודם על עריכה ספרותית מול הדפסת אלף עותקים? זה או זה – או זה.

אז את הכסף שחסכנו על חטיבת עצים, הדפסה וכריכה, אפשר להשקיע בטקסט עצמו. באיכות הכתיבה והעריכה. וסוף סוף לצאת ממלכודת הבינוניות. סוף סוף להגיע לסטנדרטים של ההוצאות הגדולות!

סוף סוף להוציא משהו באמת ראוי, אפילו אם זה ספר ביכורים. וסוף סוף לתפוס מקום אמיתי על מדפים מרווחים.

***

אה, ויש גם את אמזון.

עד עכשיו לא דיברתי על זה, ובטח התפלאתם. ובכן, אמזון מאפשרת היום להעלות אליה ספרים להדפסה. אחלה, לא? אמנם המשלוח לישראל יקר עדיין, אבל עדיין הספר + המשלוח עולה לקורא כמו שהיה עולה ספר רגיל בסצומתסקי. ולא צריך להדפיס מראש אפילו ספר אחד! ובמילא לא היינו מגיעים למדפים סצומתסקי, גם בימים כתיקונם.

ואני עוד לא התחלתי לדבר על הרגע בו יכניסו, סוף סוף (ובלחיצת כפתור), פונט אריאל לקינדל – ואפשר יהיה להוציא ספרים דיגיטליים בעברית, בקלות בו מוציאים בערבית.

ואלה כבר חדשות מצויינות, לפחות לסופרים העצמאיים.

אז לשם, לדעצתי הולך ענף ספרות המקור בימים אלה, וגם בימים הבאים:

1. הרבה יותר מכירות של ספרים דיגיטליים, הן של ההוצאות הגדולות והאיכותיות והן של הסופרים העצמאיים.

2. כוח גדול יותר לחנויות האונליין, שדרכן יימכרו גם ספרים פיזיים של כולם (הוצאות מכל הסוגים, וסופרים עצמאיים).

3. איכות הרבה יותר גבוהה של ספרות עצמאית, כי לראשונה הסופרים יוכלו להתחרות עם ההוצאות הגדולות ברמת האיכות והגימור הספרותיים.

כמובן שיהיו גם ספרים גרפומניים שיעלו לדיגיטלי. וזה בסדר. קל מאוד לזהות ספרים לא מושקעים, כבר מהשורה הראשונה. אבל מעל כולם יזרחו הספרים האיכותיים באמת, שנותנים לקהל היעד שלהם חוויה רגשית נפלאה.

עידן האיכות בפתח. וזה, בעיניי, לא רע בכלל.

טיפ הכתיבה השבועי: מתח – ואומנות סריגת הגרביים

מתח זה דבר חשוב.

מדברים על זה הרבה, יש אפילו ז'אנר כזה (דה…) אבל סופרייז סופרייז, לא הרבה יודעים מה זה באמת. אל חשש, עוד עשר דקות כולנו נדע הרבה יותר על מתח, ואפילו נדע איך להתחיל לשלב את זה בסיפורים שלנו. אבל קודם נעשה ניסוי קטן. קחו דף בצד, וכתבו עכשיו מה זה מתח (בלי גוגל). הגדרה קצרה כזו. כמה מילים.

אני מחכה.

מחכה.

עדיין מחכה.

שמעו, אתם חבורת מעפנים. כמעט אף אחד פה לא עשה את המאמץ! וחבל. כי אם הייתם מנסים, וחושבים על זה לעומק, אולי הייתם מגיעים לתשובה האמיתית: בעצם אני אתן לכם עוד רגע אחד קטן. צ'אנס אחרון לגלות את זה לבד. מתח, מתח, מתח. אתם בטח מתים לדעת את התשובה.

ובכן, מתח זה בדיוק מה שקרה עכשיו, בפסקה וחצי האחרונה: פוטנציאל. פוטנציאל שמשהו יתרחש. וזה משהו שאתם יודעים שהולך להתרחש, אתם כמעט בטוחים שהוא יתרחש, אבל הוא עדיין לא מתרחש. המתח הוא החוט שמחבר בין הציפייה לאירוע (הנה לירון הולך לספר מה זה מתח) לבין האירוע עצמו (הנה הוא מספר מה זה מתח).

והחוט הזה, יבורך הפרי, הוא אחד מהמנועים הסיפוריים הגדולים ביותר שיש לאמנות להציע לאנושות. ולמה זה כך? כי מיליוני שנות אבולוציה (או 5,000 שנה, מה שעובד לכם) גרמו לנו להתייחס למתח כאל הדבר החשוב ביותר בעולם. הנה נחש. האם הוא יכיש? הנה נמר. האם הוא יזנק? הנה ארנבון. האם הוא יברח? הנה ענן. האם ירד גשם? הנה בן זוג פוטנציאלי. אם הוא ישים לב? הנה זרע. האם הוא יצמיח יבול? הנה היא הלכה. האם היא תחזור?

נראה לי שהנקודה ברורה. אנחנו מתוכנתים לחפש מתח. אנחנו צמאים למתח.

מתח הוא פוטנציאל, ובפוטנציאל הזה אנחנו יכולים לעשות שימוש כל כך רבגוני כשאנחנו מספרים סיפורים, שהוא לבדו יכול להפוך אותנו מבינוניים למרתקים. ואני לא מדבר אפילו רק על סיפורים "אמנותיים". זה יכול להיות גם סיפור עסקי, גם מאמר, גם פוסט בפייסבוק. בכולם אנחנו יכולים (וצריכים!) לשלב מתח.

קיימות טכניקות רבות לכך, כמובן, אבל כאן אני רוצה לדבר על שילוב המתח בחלקיקים הכי קטנטנים של הסיפור – אלה שאינם קשורים בכלל לעלילה. במשפטים, בפסקאות, מקסימום בסצנות. זה המתח שמוביל את הקורא להמשיך לקרוא עוד פסקה ועוד משפט. זה המתח שהופך את הדרך שבה מספרים – למעניינת במיוחד.

איך בדיוק?

ובכן, זו טכניקה סיפורית שלקוחה מאומנות אחרת לגמרי: אומנות הסריגה.

שלב 1: אנחנו יוצרים תעלומה קטנה בטקסט. פסקה בה הגיבורה, למשל, נתקעת בפקק תנועה ולא בטוחה שהיא תגיע למשרד בזמן, ואם לא – אוי ואבוי לפוטנציאל, היא כנראה תפוטר.

שלב 2: יוצרים עוד תעלומה בטקסט. למשל, מחשבותיה נודדות אל הילד שלה, שנמצא היום בבית ספר וחייב לעבור מבחן חשוב, אליו הוא התכונן. והיא ממש מקווה שזה יקרה, כי הוא היה עצוב לאחרונה ומגיע לו להיות שמח.האם הוא יעבור את המבחן? מתח.

שלב 3: פותרים את התעלומה הראשונה. ובכן, הגיבורה איחרה לעבודה. שוב. והבוסית שלה, בפנים אדומים, פיטרה אותה לכל הרוחות ושלחה אותה הביתה, שבורת לב ונקובת כיס. הפוטנציאל מומש.

שלב 4: מייד יוצרים תעלומה חדשה. בדרך החוצה מהמשרד, כשכולם צופים בה ומתרחקים ממנה כאילו יש בידיה חבית קורונה ולא ארגז קרטון עם כמה ניירות, היא מבחינה בפתקית צהובה שמודבקת לארגז: "אני לא מוכן לקבל את זה שלא ניפגש יותר. אני חייב לראות אותך שוב, מ."

הו מיי גוד! מה זה הפוטנציאל הזה?! מי זה "מ"?

שלב 5: פותרים את תעלומה מספר שתיים. הגיבורה מגיעה הביתה, והילד שלה מסתער עליה בחיבוקים ונישוקים. היה לו מבחן נהדר, הוא ידע הכל, היה לו יום נהדר. הפוטנציאל מומש.

שלב 6: מייד יוצרים תעלומה נוספת. הגברת לא מספרת לבן שלה על האסון שקרה לה בעבודה. היא לא רוצה להרוס לו את היום, היא בטוחה שתהיה לו תגובה קשה מאוד ברגע שהוא יידע ויגלה שאין דמי חנוכה. אז היא מעדיפה לדחות את הרגע הקשה הזה כמה שאפשר. היא, כמובן, לא תוכל להתחמק ממנו, והופ, כבמטה קסם, הקורא שוב נמצא במתח.

שמתם לב לתהליך הסריגה העדין שקרה פה? בכל רגע נתון הקורא צמא לפיתרון תעלומה אחת לפחות. לא כל התעלומות הרות גורל, לא כולן היסטריות (להיפך: רובן יומיומיות), אבל הן מוליכות את הקורא בשביל מעניין מאוד, שביל מלא הפתעות, מתח בריא וגרביים סרוגות להפליא.

אז, עכשיו אני מאתגר אתכם ללכת ולקרוא דברים שכתבתם לאחרונה, ולבדוק אם סרגתם לתוכם חוטי מתח צמריריים בטכניקה הזו. ואם לא, עד כמה קל יהיה לכם לשלב אותם?

די קל, אני מבטיח לכם.

ומה יהיה בטיפ הבא?

ובכן, עבור זה – תצטרכו לחכות שבוע.

טיפ הכתיבה השבועי: בריחה מאינפודמפינג

אינפודמפינג, רבותיי. אינפודמפינג.

אני לא יודע אם יש לזה מילה בעברית. גם לא אכפת לי, האנגלית מספיקה. המשמעות: זריקת מידע, או השלכת מידע, או (אם תרצו) שילשול מידע על ראשו התמים של הקורא. ובמילים נקיות יותר: מה שעושים כשרוצים שהקורא ידע איזושהי פיסת אינפורמציה. ולפעמים יותר מפיסה אחת.

זו רעה חולה שבטח פגשתם לא פעם, ואני מתנגש בה כמעט מדי שבוע, כשאני עורך. האינפודמפינג פושה בארץ כמו מגיפ – לא, לא תשמעו את המילה הזו ממני. כמו תאונות דרכים, יותר מתאים. והנה שלוש הדרכים הגרועות המרכזיות בהן התאונות האלה מתרחשות:

• דמות בגוף ראשון שמספרת על עצמה ועל הדמויות המרכזיות בחייה. לפעמים היא מול ראי, מתפעלת מעצמה. לפעמים היא סתם נכנסת לחדר וסוקרת אותו, ולפעמים היא פשוט חושבת לעצמה מחשבות. זה קורה הרבה בספרי רומנטיקה.

• מספר כלשהו שנותן תמצית היסטורית-פוליטית על המתרחש בעולם הסיפור. לפעמים זה ממש דומה למאמר, לפעמים זה מוסווה כמחשבות שהדמות חושבת לעצמה. וזה קורה המון בספרי פנטזיה שונים.

• שתי דמויות שמנהלות דיאלוג ומספרות אחת לשנייה דברים שהן כבר יודעות. האמת שזה מרתיח במיוחד, כי לא רק שזה משעמם, זה גם רומז שהדמויות מטומטמות.

זוכרים מקרה כזה שקראתם? אולי אפילו כתבתם דבר כזה?

לא נורא. מהיום נכתוב קצת אחרת.

נתחיל בשאלת הזיהוי. איך בכלל ניתן לזהות אינפודמפינג? ובכן, ישנה שיטה בדוקה. אם ניתן לשים לפני הטקסט החשוד את המשפט "קורא יקר, רציתי שתדע ש-" והוא יתאים מושלם – זה אינפודמפינג. פשוט וקל.

כשד"ר דרייק רמורה אומר לטכנאי ההנשמה, "ג'פרי, (קורא יקר, רציתי שתדע ש-) אחוז החמצן במכונה חייב להישאר מעל 40%, אחרת החולה ימות" – זה אינפודמפינג.

ומה אם ג'ניפר אפלבי נוסעת בסאבוויי, ומה שכתוב זה "תיקנתי את השפתון מול החלון. (קורא יקר, רציתי שתדע ש-) הייתי מרוצה ממה שראיתי: שיער אדום אש, עיני חתולה ירוקות ועצמות לחיים גבוהות, מודגשות בסומק. (קורא יקר, רציתי שתדע ש-) גברים תמיד ריירו עליי, אבל הם תמיד הופתעו כשפתחתי את הפה. הם לא רגילים למישהי שנראית כמו החלום הרטוב שלהם אבל יותר חכמה מהם". ובכן, זה אינפודמפינג.

יש מבין? יש מבין.

קיימות מספר טכניקות לפתור את בעיית האינפודמפינג, חלקן מבריקות ממש. אבל היום ניגע בנושא באופן הרבה יותר בסיסי, דרך השאלה הפשוטה: האם הקורא בכלל צריך לדעת את מה שאנחנו רוצים שהוא ידע?

אל תגידו "כן".

אל תגידו "כן".

כי התשובה היא, תמיד, "כן, אבל לא בתור מידע, וכנראה שלא עכשיו".

כן, חשוב לדעת על אחוז החמצן במכונה. בטח שחשוב. אבל הטכנאי אמור כבר לדעת את זה, אם הוא לא טירון או זקוק להנשמת אינטליגנציה. וכן, חשוב גם לדעת על העיניים הירוקות ותופעת הגברבר המופתע. ברור שחשוב! אבל לא בסאבוויי.

עדיף שהקורא הזה יקבל את המידע באופן לא מתאמץ, כחלק טבעי מהסיפור. כך שהוא אפילו לא ישים לב לכך שהוא קיבל מידע. זה פשוט יהיה… ובכן, בלתי נמנע.

וזה מונח המפתח. בלתי נמנע.

המידע צריך להגיע על בסיס הצורך לדעת. אם, למשל, בסיפור מסויים אומת האש השתלטה על העולם ויש לה מנהיג אכזר, אפשר לגלות את זה כשרואים כפר שרוף של בני אומת המים, והניצול היחיד יספר, בנשימותיו האחרונות, שגייסות האש החריבו את המקום והמנהיג שלהם ציווה לערוף את ראשי כל המתנגדים.

שמתם לב? המידע הזה הגיע באופן טבעי, ובלתי נמנע לסיטואציה.

לא צריך לתת מידע לפני שבאמת צריך לתת מידע.

וכשבאמת צריך לתת את המידע, הוא כבר בכלל לא מידע. הוא פשוט חלק מהסיפור.

זוכרים את החמצן במכונה? ובכן, הטכנאי יכול לזרוק לד"ר רמורה שהמכונה היתה מקולקלת ולא סיפקה 40% חמצן, אבל הוא תיקן אותה ועכשיו זה אמור להיות בסדר. זה יכול להגיע גם לאחר חיבור החולה למכונה, וציפצוף שמתריע על ירידה ברמת החמצן. זה גם יכול להגיע כשאלה של הטכנאי, "40% חמצן, נכון?" ורמורה יגיד "ברור".

ולגבי האינטליגנציה? מה רע בסצנה בה איזה גברבר מתחיל עם הג'ניפר, מנסה להסגביר לה משהו, והיא שותלת אותו באדמה עם כמה רפליקות מלאות חוכמה. הוא נשאר ללא מילים, ואז היא אומרת לו, "זה בסדר, אתה לא הראשון שמופתע".

אז, איך אתם עם אינפודמפינג?

האם תשנו משהו בדרך בה אתם כותבים?

רוצים להצטרף לאקדמיה לכתיבה נפלאה?