מה זו עריכת פיתוח? קואצ'ינג לכתיבה

עריכת פיתוח ספר - ליווי אישי
עריכת פיתוח ספר – ליווי אישי

הדבר הטוב ביותר לעשות כשרוצים לכתוב ספר חדש, במיוחד אם זה הספר הראשון שלך, זה לבקש ליווי מעורך פיתוח. למעשה, זה קואצ'ינג כתיבה. וכפי שמי שרוצה לרוץ מרתון עם מינימום פציעות ומקסימום הנאה מעסיק מדריך ריצה מומחה, הדבר נכון גם כשרוצים לכתוב ספר.  

מה הכוונה?

עורך הפיתוח לוקח אותך יד ביד במהלך הכתיבה, ועוד לפניה. הוא בונה יחד איתך את העלילה, מייעץ בפיתוח הדמויות, סותם חורים בעלילה עוד לפני שהם נוצרים, משפר את סגנון הכתיבה שלך ללא הרף, ודוחף אותך קדימה כשממש קשה. 

התוצאה: בסוף העבודה, הספר כלל לא צריך עריכה ספרותית. היא נמזגה לתוכו ממש תוך כדי הכתיבה. והייתרון הגדול: חיסכון אדיר בזמן ובכסף. לא רק שלא צריך לשכתב חלקים, לא רק שלא צריך למחוק קטעים מיותרים ולהוסיף חדשים, גם התשלום הסופי על העריכה יהיה נמוך הרבה יותר. 

בשנים האחרונות ביקשו ממני מספר פעמים לפתח ספרים, ועכשיו אני מוסיף את זה לסל השירותים שלי, בפורמט חדשני. הליווי הוא חודשי, בתשלום חודשי קבוע (ולא כל כך גבוה), כאשר ככל שהספר יסתיים מהר יותר – כך הסופר משלם פחות.

…ומפנה לי מקום על מנת לעזור לפתח את הספר הבא. 

רוצה סיוע בפיתוח הספר הבא שלך? 054-9410091,
ונראה איך אפשר לעזור לך.

רעידת האדמה החיובית ששינתה לי את החיים

אז איפה היינו? לפני חמש שנים,  ברעידת האדמה.

למעשה,  זו היתה רעידת אדמה טובה. ימי כתיבת הספרים שליהיו (כך חשבתי) הרחק מאחוריי. צללתי לגמרי לעולמות של פרסום, של תוכן, קופירייטינג ועסקים.

ואז אמזון נקשה בדלת החיים שלי.

אז זה עוד היה חידוש מסעיר:  באמזון, הרי, כל סופר יכול להוציא ספר למכירה (באנגלית), באופן עצמאי,  בלי טובות של הוצאות ספרים, בלי לוותר על זכויות ועל תמלוגים, ובלחיצת כפתור להגיע למיליוני קוראים אמריקאים.

ופתאום זה היכה בי: הספר הראשון שלי,  "אל מלא רחמים", זה שכתבתי עליו בפוסט של אתמול, זה שיצא בארץ וכשל בקופות… אולי הוא יכול להתאים לאמזון?

אולי שם הוא כן יעשה רושם?

רק כדי להבין: זה היה ספר הביכורים שלי. כתבתי אותו רגע לפני שמלאו לי שלושים, ולפני חמש שנים זה היה כבר ספר ישן, עתיק במונחים של שוק הספרים. הוצאת הספרים שלו מזמן פשטה את הרגל והזכויות חזרו אליי.

"אם ככה", אמרתי לעצמי, "אתה חייב לנסות. כל מה שאתה צריך לעשותזה לתרגם אותו,  לסדר אותו, לערוך אותו באנגלית,  ו… לעשות את מה שצריך".

אז ניסיתי. אבל אז, לפני ששלחתי אותו לתרגום, קראתי אותו מחדש.

ועיקמתי את האף.

הספר פתאום נראה לי הרבה פחות טובממה שהוא יכול היה להיות. למעשה, הוא נראה לי גרוע. כמעט חובבני. "אם היית כותב אותו היום", אמרתי לעצמי,  "עם כל הכלים שרכשת מאז, היית כותב אותו כל כךהרבהיותרטוב!"

ולרגע, רק לרגע,  חשבתי בכלל לגנוז אותו. לא לנסות בכלל.

אבל כבר הייתי מחוייב לתהליך, ובאמת רציתי לבדוק את הכיוון.

(טיפ כתיבה: אף פעם לא לוותר. אף פעם לא להתייאש.  תמיד לנסות)

היה לי יתרון אחד גדול: כל טכניקות הכתיבה שצברתי ולמדתי מאז שכתבתי אותו לראשונה. אז לפני ששלחתי אותו לתרגום, ביצעתי עליו עריכה מסויימת וייצרתי גרסה מעט יותר טובה שלו.

גרסת ייצוא (…)

בסך הכל ביצעתי תיקונים קלים. לא דברים מהותיים שקשורים לשפה, אלא רק קצת קסמי ניסוח, בניית סצנות, דיאלוגים, תיאורים…  שידרוגים ספרותיים שעובדים בכל שפה, גם באנגלית  וגם בעברית.

השלמתי את התיקונים האלה תוך כמה ימים (הייתי עסוק), שלחתי לתרגום וקיוויתי לטוב.

וזה הצליח.  

מה זה הצליח? הספר ה ת פ ו צ ץ !

 "אל מלא רחמים", או בשמו החדש At God's Mercy, מכר אלפי עותקים תוך מספר חודשים. הוא הפך לרב מכר בקטגוריה שלו, צבר מאות ביקורות חיוביות והחזיר לי שוב את התקווה בקריירה הספרותית שלי.

עכשיו, רגע. נשים דברים על השולחן. ברור לי שהוא לא הצליח רק בגלל התיקונים האלה. השיווק,  ההזדמנות,  ואמזון עצמה עשו את העבודה.

אבל גם ברור לי שהגירסה האנגלית, הערוכה, כתובה הרבה יותר טוב מהגירסה העברית המקורית. וזה בטוח תרם לביקורות.  אין בכלל ספק.

ובאותו רגע הבנתי דבר חדש: יש פה קסם. קסם שאסור לי לשמור לעצמי.

אז התחלתי ללמד כותבים אחרים. אבל לא,  לא כתיבה. אלא אמזון.  התחלתי ללמד כותבים כמוני איך להוציא את הספרים שלהם באמזון. בערך מאה כותבים למדו את זה – ופה כל הסיפור תפס תפנית מאוד מעניינת, שפשוט שינתה לי את החיים.

ועל כך – מחר.

איך נוצר קורס הכתיבה היקר בישראל?

סדנת כתיבה יוצרת
אוצר הדרכות הכתיבה של לירון פיין

זה דווקא סיפור מעניין.

לפני לא מעט שנים, כשרק עלה לי הרעיון של בניית קורס קטנצ'יק לכתיבה יוצרת, לא דמיינתי שהוא יתפתח לאוצר נוצץ שיגרום לכל תכניות הכתיבה האקדמיות בישראל להיראות רדודות ושטחיות לידו (את זה אומרים מי שהיו בהן,  לא אני). לא תכננתי שהוא ישלב בתוכו יותר מעשר סדנאות כתיבה יוצרת. לא שיערתי שהוא יאצור יותר תוכן,  טכניקות וקסמי טקסט מכל מה שקיים היום בכל הסדנאות בישראל – גם יחד.

ממש לא.

בסך הכל רציתי לפתח את עצמי ככותב.

באותם ימים ערכתי וניהלתי קריאייטיב במשרד פרסום מוערך שהתמחה בטקסטים ארוכים. כבר הייתי אחרי כתיבת שתי סדרות טלוויזיה ואפילו הוצאתי ספר בהוצאה מסורתית. הספר קיבל ביקורות טובות אבל לא עשה רושם בקופות (לימים הוא יהפוך למפתח לאוצר – אבל זה כבר סיפור אחר,  למחר).

ועדיין, עם כל זה שהייתי גדול ומוכשר ומוצלח, עם קריירת כתיבה עשירה ומפרנסת, בלב ידעתי שאני בסך הכל. . .  גור כתיבה צעיר.

כל מה שהיה לי זה מה שיש לכולם: קצת כישרון, קצת ניסיון, הרבה קריאה (הרבה קריאה!) וגם קצת למידה מהאנשים המוכשרים שעבדו לצידי.

אבל!

ידעתי שבחו"ל יש תכניות אקדמיות מקיפות ומעמיקות לכתיבה יוצרת – שאותן לא עברתי. ובטוח שיש בהן משהו. וידעתי שיש בחוץ אוצר עצום של ידע וטכניקות כתיבה ועריכה, שפותח ונצבר במשך עשרות שנים על ידי טובי הסופרים והעורכים בעולם – שאין לי.  ואני צריך שיהיה לי.

וקראתי קצת על זה, ורציתי את זה, והסתערתי על זה.

והייתי בטוח שבישראל, מדינתו השאננה של עם הספר, מקום בו יש יותר כותבים מקוראים – אני אמצא את האוצר הזה בקלות.

אתונות, מצאתי. אתונות.

בישראל, למרבה הבושה, לא היתה שום תכנית אקדמית רצינית לכתיבה.

מה כן היה? מה שיש גם היום: סדנאות כתיבה.

את הסדנאות האלה מעבירים, בדרך כלל, סלבריטאי כתיבה. סופרים ידועים שזכו להצלחה – ועכשיו צריכים השלמת הכנסה. אז בדקתי,  נרשמתי,  והלכתי.

והאמת? מאוד נהניתי.

יש משהו מאוד כיפי בסדנאות האלה. קודם כל, כי סופרים מפורסמים הם אנשים מרתקים. הם מוכשרים בטרוף, יש להם רעיונות מעניינים, הם מתנסחים נפלא, יש להם סודות פרטיים שהם גם נהנים לחשוף, הם מהווים השראה ומודל חיקוי, ו… בלי להתבייש אגיד שיש משהו מאוד קוסם בלהתחכך באבק כוכבים.

לחלוק אותו מזגן עם סופר מפורסם? לשתות יחדיו בהפסקה את אותו קפה נמס עלית עם חלב עמיד? הוליווד בישראל.

אז נהניתי, אבל בכל פעם שחזרתי הביתה שאלתי את עצמי אותה שאלה: "מה אני יודע עכשיושלא ידעתי קודם?"

והתשובה היתה מבאסת.

ולמה? כי אדם יכול ללמד רק את מה שיש לו.

ולאותם סופרים היה (ויש) כישרון. המון כישרון.  

אבל,  לעזאזל,  אי אפשר ללמד כישרון!

אף אחד לא יכול לכתוב כמו אשכול נבו, או דודו בוסי, או גבי ניצן, או יהודית קציר. הם ייחודיים.  הם מדהימים. אי אפשר ללמוד לכתוב כמותם כי… אי אפשר ללמד כישרון.

מה כן אפשר ללמד?

מה שרציתי מלכתחילה: טכניקות כתיבה.

וכן, בחלק מהסדנאות האלה העבירו גם טכניקות כתיבה, אלא שהן היו בסיסיות ורדודות מאוד. ולמה? גם בגלל שאדם שמתפוצץ מכישרון, מראש לא צריך לדעת המון טכניקה (ולכן גם לא יעביר אותה), גם בגלל שלקבוצת כתיבה בסדנה מגיעים אנשים עם רקע מגוון בכתיבה, כך שצריך לדבר אל המכנה המשותף הרדוד ביותר, וגם בגלל שיש גבול למה שניתן להעבירבסדנה קצרה של 12 מפגשים. (באוצר,  למשל,  יש בערך 20 שיעורים ותירגולים שונים רק בנושא של דיאלוגים! ואני עדיין מרגיש שזה חלקי).

אז מה עשיתי? הבנתי שמישראל לא תבוא הישועה, ולכן חזרתי ופניתי לחו"ל.

והתחלתי ללמוד. ללמוד ברצינות. כדי לפתח את עצמי הוצאתי עשרות אלפי ש"ח על קורסים ותכניות שונות – באנגלית. שילבתי פנימה את כל הידע הקיים שלי בכתיבה מולטידיסציפלינרית (גם תסריטאות, גם קופירייטינג). תרגמתי לעצמי את החומרים. התאמתי אותם לישראל, לעברית. פיתחתי חומרים חדשים. והכל לעצמי.

בעבודה קשה, הפכתי מגור כתיבה זעיר לחת'כת דרקון רושף טקסט שיושב על אוצר בלום של טכניקות כתיבה שונות.

ולא

נתתי

לאף

אחד

להתקרב אליו.

ואז,  לפני כחמש שנים,  התרחשה רעידת אדמה איומה שפתחה את הסדק הראשון למערת האוצר.

מחר אספר לכם על זה.

מה באמת צריך לשנות בסגנון הכתיבה שלכם?

אתמול העברתי שיעור עריכה אונליין. למי שלא יודע, זה שיעור כתיבה בו אני עורך סגנונית טקסטים שנשלחו אליי, מתלבט בקול רם על שינויים וטכניקות, משתף את הנוכחים בשיעור, ומציע אלטרנטיבות.

זה טוב במיוחד למי ששלחו את הטקסטים – כי הם מקבלים זווית עריכתית חדשה – אבל זה טוב גם לאחרים, שלומדים מ… לא טעויות, אלה לא טעויות, מ… אתגרים של אחרים.

ואתמול היו שני טקסטים מיוחדים. האחד מהם היה של מישהו שכותב בסגנון די דומה לשלי, סגנון עכשווי וישיר. השני היה טקסט שגובל בשירה, למרות שבשורה התחתונה הוא פרוזה.

לכל טקסט היו מטרות שונות ואתגרים שונים. בכל טקסט הורגשה טביעת אצבעות מובהקת של הכותב או הכותבת, ובכל טקסט היו גם טעויות (כן, הפעם אני משתמש במילה זו) שקל לתקן, ואפשרויות לטכניקות כתיבה שונות שקל לאמץ.

אבל זו לא הנקודה החשובה שאני רוצה להעביר כאן.

הנקודה החשובה היא שלכל טקסט כזה יש מקום, ומקום של כבוד. נכון, אחד ידבר לשבעה מכל עשרה קוראים, והאחר ידבר לשבעה מתוך מאה קוראים. נכון, אחד היה יותר פופולרי והאחר יותר אישי. נכון, אחד היה יותר מובן והשני יותר, הממ, מורגש. ונכון, אחד לא ירשים את השופטים בתחרות הכתיבה של הארץ והאחר אולי יזכה בה.

אבל לכל אחד היה מקום.

ולרגע עלו תהיות בשיעור, "האם אני צריך, או צריכה, לשנות סגנון כתיבה".

והתשובה שלי, שממש נזעקה מתוכי ויצאה באותו רגע, היתה "ממש לא!"

לכל סגנון כתיבה יש מקום וקהל. יש מי שיכולים לכתוב במספר סגנונות, יש מי שיכולים לכתוב רק באחד. בעריכה, המטרה שלי היא לא לשנות את סגנון הכתיבה של הטקסט – אלא לזרום איתו ולסייע לו להיות יותר "הוא". מקסימום לגרום לו להיות קצת יותר מובן, קצת יותר ידידותי לקורא, אבל עדיין – לא לשנות. אולי לשדרג.

ואת זה כבר יותר קשה לי להעביר כאן, אבל אני בכל זאת מנסה. כשאתם עוברים מדראפט ראשון לשני – שימו לב לסגנון שלכם, ונסו להעמיק אותו, להתמזג בתוכו, לשדרג אותו.

ואם עורך אומר לכם שהסגנון לא טוב, החליפו אותו.

את העורך, כלומר.

13 טעויות הכתיבה הנפוצות (והקטלניות) ביותר – ואיך לתקן אותן

הפעם אין הרבה מה לכתוב. זה השיעור שהעברתי בשלישי, שיעור כה מיוחד שהחלטתי לפתוח אותו לכולם. חשוב, חשוב, חשוב.

בייבי איגואנה נגד להקת נחשים רעבים

כמה אקשן יש בספרים שאתם כותבים?

כמה מרדפים, מכות, יריות, פיצוצים?

כתיבת קטעי פעולה, יודע כל מי שניסה לעשות את זה אי פעם, אינה המשימה הכי קלה ביקום המוכר. קטעי אקשן מערבים אלמנטים שבאופן טבעי שייכים לחושי הראייה והשמיעה, ומתבטאים טוב יותר על מסך הקולנוע ומערכת הסראונד, ולאו דווקא במילים כתובות על דף. מעבר לזה, הם גם לא ליניאריים: מתרחשים בהם דברים רבים בו זמנית, וזה לא מתאים לעין האנושית שקוראת מילה מילה ומשפט משפט.

איך בכל זאת כותבים אקשן טוב? אתמול למדנו לעשות את זה, באימון כתיבה שהתמקד בתיאור ספרותי של הקטע הזה: https://www.youtube.com/watch?v=Rv9hn4IGofM&ab_channel=BBCEarth

למדנו איך לשלוט בקצב המשפטים, מה חשוב לכתוב ומה פחות חשוב, ועל איזה קטע קריטי של האקשן רוב הכותבים מדלגים.

היתה חווייה די מדהימה, עם טקסטים מעולים שיצאו במהלך השיעור – אחד מהם בכלל הפך לספר ילדים…

טיפ אחד, חשוב, מהשיעור אתמול: האקשן האמיתי קורה בתוך הראש של הדמויות. בתוך הרגשות שלהן. אין אקשן בלי להט אמיתי, בלי רגשות עמוקים והתחייבות היסטרית של הדמויות לנצח במאבק.

כתיבה מהנה,

לירון פיין.

נ. ב,

כמעט שכחתי: אימון כתיבת האקשן שהיה אתמול התבסס על שיעור קיים באוצר הדרכות הכתיבה, אבל שידרג אותו ולכן גם יחליף אותו. זה יקרה תוך מספר שעות.

משיעור הכתיבה של אתמול: משבר אמון עם הדמויות

לצערי שיעור העריכה אונליין

של השבוע לא הוקלט –

אבל לא נורא,

תיכף תקבלו את עיקרי הדברים.

ערכנו שני טקסטים,

והכותבת הראשונה

ביקשה לשמור על

פרטיות הטקסט שלה –

אז הקפדתי לא להקליט.

עד כדי כך הקפדתי,

ששכחתי להקליט גם את

עריכת הטקסט השני.

אבל על מה היה הדגש?

מספר דברים.ראשית, העמקה אל

הקול של הדמות

ואל האמינות שלה.

כשאנחנו כותבים דמות,

אנחנו (הכותבים) צריכים להאמין לה.

חייבים להאמין לה!

היא לא מילים על דף.

היא דמות אמיתית,

בשר ודם, הרגלים וכאבים,

דמות שנולדה, שחיה, שתמות.זה נכון במיוחד

בכתיבה בגוף ראשון,

כאשר הדמות הדוברת

היא אותה דמות

שמנהלת דיאלוגים

עם דמויות אחרות.

ואם היא חייל קרבי ומסוקס,

שמדבר קצר ודוגרי

עם החברים שלו,

אז גם המחשבות שלו

ינוסחו קצר ודוגרי,

ולא ארוך ומסתלסל.

אנחנו מדברים כמו שאנחנו חושבים –

ולהיפך.

שנית, נסו "להראות" ולא "לספר"

גם בדיאלוגים. יש שיעור שלם

על זה באוצר, אבל גם מי שכבר

ראו אותו צריכים לראות שוב,

כדי לנקות מתוכם שנים נרכשות

של כתיבה גרועה ושבלונית.

אז, אם הדמות מתחילה לצעוק,

במקום לכתוב

"לך מפה", צעקתי.

פשוט אפשר

להראות לקורא את הצעקה:

"לך מפה!"

בדיוק כך, לתקוע לה סימן קריאה

בתוך המרכאות, בסוף המשפט

שהיא אמורה לצעוק.

רק לא בהגזמה, עם הסימני קריאה,

כן? הם תבלינים שתלטניים.

באותה נשימה,

אם הדמות שותה

חצי בקבוק ויסקי,

תאמינו לה שהיא באמת

שתתה חצי בקבוק ויסקי.

וכמו אדם אמיתי באותו מצב,

גם היא לא יכולה להמשיך

לדבר בדיאלוג רגיל,

כאילו שתתה דיאט קולה.

לא. היא מסטולה מהתחת,

וככה היא גם צריכה להישמע.

ת א מ י נ ו    ל מ ה   ש א ת ם   כ ו ת ב י ם ! ! !

זה לא סתם מישהו ששירבט

קישקוש חסר חשיבות על דף.

ממש לא!

מישהו (וזה אתם) ברא עולם,

ברא דמות.

אז תאמינו לדמות ולעולם.

דבר נוסף, שקשור לקודם:

קונטיניואיטי. המשכיות.

אם הסיפור מתחיל

בגוף שלישי עמוק,

אין מצב שפתאום,

במשפט הבא,

הוא ממשיך בגוף ראשון

בלי סיבה סיפורית ממש טובה

ומתוכננת מראש .

ואם הוא כתוב בזמן עבר,

הוא לא יכול פתאום

לגלוש להווה ואז לחזור,

בלי שהדברים יהיו ממש

מוסברים ומנומקים היטב לקורא.

אז נכון:

לפעמים בדראפט הראשון,

כשהטקסט בוקע מתוכנו

ללא שליטה,

אנחנו מאבדים

את הקונטיניואיטי ואת הצפון.

וזה בסדר, זו מטרת הדראפט הראשון.

אבל בקריאה השניה,

הביקורתית,

אנחנו יכולים לתפוס

את הבעיות האלה ולתקן אותן.

שוב – אני מתנצל שהשיעור עצמו

לא הוקלט ואי אפשר לראות אותו,

 גם לא בקבוצת הפייסבוק שלנו.

מוסר השכל: 

 תגיעו לשיעורי עריכה אונליין!

 עם סימן קריאה.

זה מה שהיה אתמול, בשיעור כתיבת סיפורים קצרים

סיפור קצר זה כמו סטוץ

היה טוב אתמול. קשה אבל טוב. העברתי שיעור ראשון מסוגו על כתיבת סיפורים קצרים, ולא בשיטה המוכרת לכולם (אקספוזיציה וצפונה) אלא בקונספט אחר לגמרי, שממש נוגע במהות של הסיפור הקצר, ב-core שלו, ומנסה לחלץ את זה משם.


היה קשה, כי לא הייתי ברור מספיק. כי זה לא היה מוכר מספיק, כי זה היה חדשני, אולי, זה דרש מאנשים לחשוב אחרת. והיו המון שאלות, וגם היתה הצפה של תלמידים (מתנצל שלא יכולתי לתת את מלוא תשומת הלב לכולם), ואני לא בטוח שהנקודה עברה אצל כולם.

אבל היה טוב. כי היום, בקבוצת התירגולים שלנו, מתחילים הסיפורים הקצרים לעלות. ומה שאתמול נראה מוצק כמו מלט נוזלי, היום כבר מחזיק מבנה מפואר – וסיפורים טובים.
כי סיפור טוב הוא כמו סטוץ. וכשהוא ממש טוב, הוא כמו התמונה הזו.
(Photo by zelle duda on Unsplash)

ביקורות קטלניות ומספרי על

ביום שלישי ערכנו שיעור כתיבה נוסף בפורמט החדש. הדבר הראשון עליו דיברנו היה נושא ההתמודדות עם ביקורות קטלניות,  כמו זו שספגה השבוע ממאקו שרון גינת חיון, סופרת השנה ברומנטיקה, שבמקרה היא גם אחת התלמידות שלי. נתחיל בזה: מכירות הספרים שלה (שני הדואטים, "הלביאה הלוחמת" ו"האריה האגדי") "סבלו" מנסיקה מסחררת במכירות, בדיוק בזכות הביקורת הלא מפרגנת!  מאות קוראות חדשות תוך שבוע. מאות מעריצות חדשות תוך שבוע.  תופעה של ממש.

ומה זה רק אומר?  שביקורות שליליות, קטלניות (שבאות יחד עם ביקורות קוראים טובות) הן דבר מצויין.   הן מגבשות את "שבט המעריצים" שכל סופר כל כך רוצה,  ומגייסות אליו מעריצים חדשים –  שעומדים באומץ מול  שבט ה"אוייב": המבקרים הלא מפרגנים.

אף אחד לא יכול לכתוב ל"כולם", פשוט בגלל שלכל אחד יש טעם שונה.  המנצחים הם אלה שמצליחים להיות קיצוניים: שישנאו אותם מצד אחד,ושיאהבו אותם מצד אחר.  ו… הביקורת הכי גרועה היא זו שלא נכתבת בכלל. או זו שנכתבת "פרווה".  

אז: אל תפחדו להיות פרובוקטיביים.אל תפחדו להגיד את האמת שלכם,כי היא זו שתגייס את המעריצים שלכם (וגם את השונאים, זה חלק מהחבילה). 

עד כאן – החלק הראשון של השיעור.  החלק השני עסק בנושא שהטריד אותי מאוד בשבוע האחרון, בעקבות כמה כתבי יד שהגיעו אלי, כתובים בגוף שלישי "מבולבל".  לכן התחלנו לעבור על כללי הכתיבה בגוף שלישי, ובחנו לעומק את הכתיבה  בגוף שלישי של "מספר יודע כל".  היה שיעור מרתק, בו התנסינו בסגנון כתיבה שכבר לא כל כך נפוץ –  אבל עדיין אפשר לעשות עימו פלאים. 

השיעור הזה כבר נמצא בקבוצת הפייסבוק, וגם הצטרף לאוצר הדרכות הכתיבה באתר.  יחד איתו העליתי לאוצר גם את  3 הדרכות כתיבת המסתורין  שהיו בחודש האחרון,  והכל נמצא בסגמנט של "פיתוח ספר".  מי שלא היו בשיעורים החיים – רוצו לראות את ההקלטות.

שרון חיון גינת: סופרת השנה ברומנטיקה

שרון חיון גינת. מודל לחיקוי

אני לא זוכר מתי היא נכנסה לחיי. זה כתוב, איפשהו, בפייסבוקים, אבל באמת שלא חשוב. הסתבר שהיא קראה את אחד הספרים שלי, גם בעברית וגם באנגלית, והיא בכלל עולה חדשה מצרפת, עם מבטא תואם ולוק פריזאי מפיל.

ואז היא התחילה ללמוד אצלי כתיבה. ואני, שמתקשה מאוד אפילו לחשוב על לכתוב בשפה שאינה שפת אם, הערכתי ואף הערצתי אותה על האומץ. וכתבה שני ספרים באורך התנ"ך, ואחריהם עוד שני ספרים. תוך כדי גידול ילדים (שהפריעו לה להגיע לשיעורים, אפילו שהשיעורים נערכו בביתה).

ואז היא הוציאה את הספרים האלה, והפכה תוך ימים ספורים לסופרת רבת מכר אמיתית, כוכבת ז'אנר הרומנטיקה, תגלית השנה, ו… גם סופרת השנה.

שרון, אני מצדיע לך.