הכל התחיל ב-1993, אז עשיתי את הטעות הנוראה ובחרתי בכתיבה כמקצוע. הבעיה לא היתה הכסף, אגב. יש בכתיבה הרבה כסף. הבעיה היא בהימורים האלה, נגד השטן. כי כל פעם שכותב מפרסם משהו, הוא מהמר על הנשמה שלו כנגד השטן.
והשטן הוא אתם.
למה? כי הוא גם דעתן, גם שיפוטי, והכי חשוב: הוא חושב שהוא יכול לכתוב את היצירה שלכם, יותר טוב מכם. מה זה חושב, בטוח.
וזו בעיה. כי הכותב מניח את הנשמה שלו בתוך היצירה. מבחינתו זה הדבר הכי טהור, הכי טוב, הכי יפה שהיה אי פעם, או לפחות הפעם. הוא מתאחד עם המילים, הרעיונות, העולם. באותו רגע מזכך של יצירה, הוא העולם, והעולם זה הוא. אין שם הגנות, העור שקוף וחדיר לחלוטין. זו הדרך היחידה ליצור.
הבעיה מתרחבת כשהעולם של הכותב מגיע לשולחן האוכל של השטן. ויש שם סכינים, ומזלגות, והצלחת קשה, ובארוחה הקודמת שלו היה עולם אחר, של כותב אחר, שעכשיו מתאכל במיצי הגיהנום של הביקורת. ואולי זו היתה ארוחה טובה, ואולי זו היתה ארוחה רעה, דבר אחד בטוח: השטן היה יכול ליצור אותה יותר טוב ממי שיצר אותה.
הדרך היחידה לשרוד את מיצי הקיבה של הביקורות, היא לפתח עור עבה ואטום. אבל רגע, עור עבה ואטום לא מאפשר יצירה. אתה צריך להיות שקוף וחדיר כדי ליצור. אבל שקוף וחדיר, זה מתכון להתאבדות. מלכוד 22. ולא משנה כמה ביקורות טובות תקבל על היצירה שלך, מספיק שטן אחד שאומר שזה לא משהו, או סתם זבל לא אכיל, כדי להרוס לך את היום.
רק את היום? נההה. אני ראיתי יוצרים שזה הרס להם את החיים. את היצירה כולה. אגב, שטנים יקרים, הם חיים ביניכם. אם אי פעם קיבלתם הודעה פרטית ממישהו שאומר "למה לא עשית לי לייק", דעו לכם: הוא כזה. יש לו עור שקוף, וחייו עומדים על סף הרס. הוא הימר על הנשמה שלו מולכם, ואכזבתם אותו.
דבר אחד אל תעשו: אל תזלזלו בו. אתם יודעים כמה אומץ צריך כדי להמר על הנשמה, מול השטן? ולעשות את זה שוב ושוב, רק כי אתה צמא לשתף את העולם ברגע הטהור שחווית? לא לכל אחד יש אומץ כזה. לפרנץ קפקא לא היה אומץ כזה. העור שלו היה שקוף מדי, הוא לא הרשה לעצמו לפרסם את יצירותיו. הוא אפילו ציווה על החבר הכי טוב שלו להשמיד את כתביו אחרי מותו.
אבל מה אני כבר יכול לעשות? אין לי ברירה. כותבים חייבים לכתוב, והאמיצים גם חייבים לפרסם. ואתם, שטנים קטנים שלי, חייבים לבקר. ומהי ביקורת? משוואה מתמטית לחלוטין. רשמו אות לפניכם: "היצירה שלך, בהשוואה לאיך שאני חושב שצריכה להיות היצירה שלך".
והנה עצה קטנה, אם גם אתם כמוני. הדרך היחידה להתמודד עם ביקורת טמונה באות השביעית באלף בית העברי. היא רגישה מאוד – אבל גם נחושה מאוד. כל כותב חייב למצוא את האות הזו אצלו, ולשים אותה על ה"איך שאני חושב שצריכה להיות היצירה שלך". שימו לב: הדגש הוא על ה"אני חושב שצריכה". וליתר מיקוד, על ה"אני".
כי השטן המבקר בכלל לא עוסק ביצירה שלך.
הוא עוסק בעצמו.
והנה טיפ אחרון, מאחד שכותב כמקצוע: אתה לא יכול להיות אהוב על כל האנשים כל הזמן. מספיק שתהיה אהוב על חלק מהאנשים, חלק מהזמן.
