מאיזה שני חלקים מורכבת מלאכת הכתיבה?

מאת לירון פיין

כל ספר, כל מאמר, כל יצירה כתובה, מורכבים משני חלקים רעיוניים בסיסיים:

1. מה כותבים
2. איך כותבים

תנו לזה לשקוע רגע.

יש סופרים עם רעיונות מדהימים. עזבו סופרים, יש *ספרים* עם רעיונות מדהימים. נועזים, פורצי דרך, או סתם מרתקים ומגרים לקריאה.

מצד שני, יש סופרים שיודעים *לכתוב* היטב. הם קוסמי מילים. הם יכולים לקחת את הרעיון הכי בנאלי ולעשות ממנו מטעמים.

שלא במפתיע, לא תמיד שתי התכונות האלה מתקיימות באותו אדם. לא תמיד מי שמבריקים ברעיונות יודעים לנסח אותם בצורה הולמת, ולא תמיד נסחני-העל יוצרים סיפורים מעניינים במיוחד.

מה יותר חשוב לכתיבה?

ככלל יסוד (לא רק בכתיבה), רעיון מבריק עם ביצוע גרוע – יהפוך לכישלון מפואר ויניב ביקורות גרועות. לעומת זאת, רעיון גרוע עם ביצוע מבריק – יכול להניב תוצאות סבירות פלוס. בישראל, במיוחד, ספרים רבים מתקבלים יפה רק בגלל שהם נעימים לקריאה, ללא בסיס רעיונאי מדהים במיוחד.

אז מה עושים עם המידע הזה?

קודם כל, מעכלים. ומביטים עמוק פנימה. כל אחד יודע, בתוכו, איפה החלקים החזקים שלו. ואם אתם לא יודעים, פשוט שאלו. אפשר לשאול את מי שקראו דברים שלכם בעבר. אפשר לשאול אותי (אם אני מכיר את היצירה שלכם). האם אתם יותר רעיונאים? האם אתם יותר נסחנים?

ואז מחזקים את החלק החלש.

זה לא כל כך מסובך. מי שלא יודע להתנסח מדהים, יכול ללמוד את זה ולהפוך לפחות לנסחן סביר. אני לא מדבר על משחקי מילים, אלא על מבנה נכון של משפט, פסקה, סצנה, דיאלוג. אלה טכניקות כתיבה מוצקות, שניתנות ללמידה ולתרגול.

מעבר לזה, יש את הדבר הזה שנקרא "עורך". הוא יכול לעזור עם הניסוח, ולא רק עם ניסוח המשפטים והפסקאות – אלא עם הניסוח במובן הרחב יותר, של העלילה והדמויות.

ומה עושים כשאין רעיונות מבריקים?

זה כבר קצת יותר מסובך. גם לפיתוח רעיונות יש טכניקות חזקות מאוד (תוכלו לראות את השיעורים על יצירתיות שיטתית, באתר ההדרכות שלי), אבל זה בהחלט פחות טריוויאלי, ודורש בעיקר סיעור מוחות לפני תחילת הכתיבה. בשלב התכנון.

אז, אם אתם נסחנים טובים, אתם יכולים להתחיל עם רעיון בינוני? ודאי. אבל אני ממליץ לא לוותר כל כך מהר על הרעיון הטוב. על הטכניקה אפשר לעבוד אחר כך, אבל אם לא מכוונים גבוה – לעולם לא מגיעים גבוה.

כתיבה נעימה 

לירון פיין

מישהו שאל פעם את סטיבן קינג, למה הוא כותב סיפורי אימה. התשובה שלו היתה קצרה.

"למה אתה חושב שיש לי ברירה?"

אבל לא בזה אני רוצה להתעסק. אני רוצה לשאול למה אני כותב. באופן כללי. מה המטרה שלי בכתיבה? למה לי לכתוב ספר? למה סיפור קצר? מה אני רוצה להשיג במאות השעות האלה מול המחשב?

ומה אתם רוצים להשיג, כמובן. כי יש הרבה סיבות לכתוב.

 1. אני מכיר הרבה סופרים שבסך הכל רוצים לראות את השם שלהם על ספר בחנות הספרים. מבחינתם זה חלום. סוג של הכרה ציבורית. כמו לזכות ב"כוכב נולד". המהדרין גם לא יסתפקו בהוצאה עצמית או "קטנה". לא, הם רוצים לצאת בהוצאה גדולה, רשמית, מכובדת.

אני בהחלט יכול להבין אותם.  זו, אמנם,  לא הסיבה המרכזית בזכותה אני כותב, אבל היא לגיטימית בעיניי. אנחנו בני אדם. אנחנו רוצים כבוד, אהבה ותהילה. זה מניע חשוב ביותר. גם אני קצת כזה, אבל העניין הוא שאני עצלן.

אני לא אתאמץ כדי להכניס את הספרים שלי לחנויות. זה לא נראה לי כזה משתלם. זה גם מכניס אותי לברנז'ה של ה"סופרים", משהו שאני לא כל כך אוהב. מכירים את המושג "קנאת סופרים"?

אין לכם מושג כמה זה קיים, וכמה לכלוכים יש בעולם הזה. סופרים, ומבקרים, וכל השיט הזה שמגיע כשמתעסקים עם המון כבוד ומעט מאוד כסף. כבר לפני יותר מעשור בחרתי לא להיות שם. עצלן, נו.

2. אם כבר מדברים על כסף, יש מי שרוצים לכתוב, כי הם רוצים להתפרנס ממה שהם אוהבים. אני, ללא ספק, שייך (גם) לקבוצה הזו. בגלל זה אני כותב מקצועי – כבר כמעט 25 שנים אני עושה את זה לפרנסתי, ומצליח להפיק הנאה אמנותית גם מדברים שאינם כל כך אמנותיים ביסוד. זה גם מה שהוביל אותי לתרגם ולהוציא את הספרים שלי באמזון.

מה שכן – זה לא פיתרון קסם. אין ספק שלא כל אחד יכול להוציא ספריו באמזון, וגם אין ספק שאמזון היא הימור די גבוה (בגלל עלות התרגום). אבל… היא אופציה. לגיטימית. ובמקום אחר ארחיב על זה יותר.

3. יש מי שיש להם סיפור לספר. וזה בוער בהם. אם אתם אומרים, "היי זה אני!" סביר שאתם צודקים. כי לכל האנשים יש משהו לספר. בתוך כל אחד מאיתנו מסתתר לפחות ספר אחד, ספר אוטוביוגרפי. ואם לא שלו, אז של הוריו. או של הסבא והסבתא. זה הסיפור הראשון שיש לכל אחד. אבל מה שהופך אדם ל"סופר", לדעתי, זה הסיפור השני. לא זה שעוסק בו ישירות. זה שעוסק במישהו אחר. במשהו אחר.

4. הקפקאים. פרנץ קפקא כתב למגירה. הוא בכלל לא רצה שאנשים יקראו את מה שהוא כותב. אני לא יודע אם הוא חשב שזה טוב או לא, אבל עובדתית הוא לא פרסם את כתביו, אפילו לא ניסה. ובצוואה שלו הוא ביקש להשמיד אותם.

לדעתי הוא כתב כי הוא פשוט היה חייב לכתוב. הוא דמיין סיפורים טובים כל כך, שכדי לקרוא אותם הוא היה צריך לכתוב אותם קודם. לכתוב לעצמו. בי, אישית, בהחלט יש משהו מהקפקאיות. אני מאוד נהנה ממה שרץ לי בדמיון, אבל כדי לקרוא את הסיפורים שלי אני חייב לכתוב אותם. לשמחתי, אני מאוד נהנה לכתוב.

כמוהו, אני בעצם כותב למגירה. לעצמי. שלא כמוהו, אני כן רוצה שיקראו את מה שאני כותב. לכן אני כן מוציא את הספרים שלי בפורמט דיגיטלי, בלי מאמץ רב ובלי עלויות גבוהות.

ואתם?

מה הסיבה שלכם לכתוב?