אתמול העברתי שיעור עריכה אונליין. למי שלא יודע, זה שיעור כתיבה בו אני עורך סגנונית טקסטים שנשלחו אליי, מתלבט בקול רם על שינויים וטכניקות, משתף את הנוכחים בשיעור, ומציע אלטרנטיבות.
זה טוב במיוחד למי ששלחו את הטקסטים – כי הם מקבלים זווית עריכתית חדשה – אבל זה טוב גם לאחרים, שלומדים מ… לא טעויות, אלה לא טעויות, מ… אתגרים של אחרים.
ואתמול היו שני טקסטים מיוחדים. האחד מהם היה של מישהו שכותב בסגנון די דומה לשלי, סגנון עכשווי וישיר. השני היה טקסט שגובל בשירה, למרות שבשורה התחתונה הוא פרוזה.
לכל טקסט היו מטרות שונות ואתגרים שונים. בכל טקסט הורגשה טביעת אצבעות מובהקת של הכותב או הכותבת, ובכל טקסט היו גם טעויות (כן, הפעם אני משתמש במילה זו) שקל לתקן, ואפשרויות לטכניקות כתיבה שונות שקל לאמץ.
אבל זו לא הנקודה החשובה שאני רוצה להעביר כאן.
הנקודה החשובה היא שלכל טקסט כזה יש מקום, ומקום של כבוד. נכון, אחד ידבר לשבעה מכל עשרה קוראים, והאחר ידבר לשבעה מתוך מאה קוראים. נכון, אחד היה יותר פופולרי והאחר יותר אישי. נכון, אחד היה יותר מובן והשני יותר, הממ, מורגש. ונכון, אחד לא ירשים את השופטים בתחרות הכתיבה של הארץ והאחר אולי יזכה בה.
אבל לכל אחד היה מקום.
ולרגע עלו תהיות בשיעור, "האם אני צריך, או צריכה, לשנות סגנון כתיבה".
והתשובה שלי, שממש נזעקה מתוכי ויצאה באותו רגע, היתה "ממש לא!"
לכל סגנון כתיבה יש מקום וקהל. יש מי שיכולים לכתוב במספר סגנונות, יש מי שיכולים לכתוב רק באחד. בעריכה, המטרה שלי היא לא לשנות את סגנון הכתיבה של הטקסט – אלא לזרום איתו ולסייע לו להיות יותר "הוא". מקסימום לגרום לו להיות קצת יותר מובן, קצת יותר ידידותי לקורא, אבל עדיין – לא לשנות. אולי לשדרג.
ואת זה כבר יותר קשה לי להעביר כאן, אבל אני בכל זאת מנסה. כשאתם עוברים מדראפט ראשון לשני – שימו לב לסגנון שלכם, ונסו להעמיק אותו, להתמזג בתוכו, לשדרג אותו.
ואם עורך אומר לכם שהסגנון לא טוב, החליפו אותו.
את העורך, כלומר.