אז אתמול היה שיעור עריכה אונליין, כמו בכל שבוע ראשון של חודש.
מה זה אומר? שהתלמידים שולחים לי טקסטים שלהם, ואני עורך אותם אונליין, מול כולם, בדיוק כפי שאני עורך ספרים "אמיתיים". כולל כל ההתלבטויות שלי בדרך, עם כל השיקולים שלא תמיד אפשר להעביר בשיעור ממוקד טכניקה.
כי טקסטים הם כמו בני אדם, לכל אחד יש גיל, רקע, אופי ואישיות משלו. אתמול העניין הזה הודגש מאוד, כי הגישו לעריכה שני טקסטים שונים בתכלית.
אחד מהם היה סיפור קצר ונוצץ שיכול היה להיות מוגש לתחרות של "הארץ" (ואולי גם לזכות), והשני היה טקסט פתיחה לספר ארוך, שנאבק באתגרים שיש לכל כותב בתחילת דרכו.
מה שיפה היה לראות, שהשיעור תרם לשניהם. כמובן שלא באותו אופן אבל כמעט באותה מידה.
זה מה שקיבלתי באימייל אחרי השיעור, מאחת מתלמידות הכתיבה שנכחו בו:
יהההה… איזה שיעור מצוין היה היום.
השכלתי, ורצתי ליישם. וגם, אולי הצלחתי
לשפר טיפ טיפה את הביטחון העצמי שלי,
כשזיהיתי שיש גם דברים שאני יודעת,
או עושה באופן אינטואיטיבי.
ביטחון עצמי, זה לדעתי הדבר הכי בסיסי
(שאולי הכי חסר לי), בשביל להפוך
את החלום הזה למציאות…
והאמת שהיה די וואו.
הטיפ של היום קשור דווקא בטקסט של הסיפור הקצר, זה שיכול היה להיות מוגש לתחרות סיפורים כמו שהוא, בלי התערבות בכלל. סיפור טוב מאוד, שכתוב טוב מאוד, ועם זאת, ההתערבות כן שיפרה
מספר אלמנטים ברבדים שונים. מתוכם אני בוחר להביא לכם עניין אחד בלבד: עניין החלוקה לפסקאות.
כל כך הרבה נופלים בזה, וחבל.
יש לפסקאות השפעה דרמטית על הקריאות של הטקסט. כל פסקה פותחת במוחו ובדמיונו של הקורא
"מגירה חדשה", לה נושא ייחודי משלה.
אפשר לחשוב על זה כמו ארון בגדים עמוס. יש מדפים לחולצות, מדפים למכנסיים, מתלים לשמלות, מגירות לגרביים, לעניבות, לחגורות, ולנעליים. מה יקרה אם הארון לא יהיה מחולק ל"פסקאות" האלה?
אם כולו יהיה ערימה גדולה אחת ומבולבלת של פריטים?
ומה יקרה אם הארון כן יהיה מחולק, אבל במגירת הגרביים יהיו גם חולצות, ולצד הנעליים יהיו גם חלק מהשמלות ואולי קצת מכנסיים?
בקיצור: תנו תשומת לב מיוחדת לפסקאות בטקסט שלכם. כדאי שהן יהיו ברורות, לא ארוכות מדי,
לא "כלבו" של רעיונות ונושאים, עם חלוקה הגיונית, ומובילות זו לזו.
יש שיעור מפתח בנושא הזה באוצר, בשם "פסקאות ומעברים". צפו בו.
והנה מה ששלחה לי, במפתיע, כותבת הסיפור הקצר בעקבות השיעור:
