זה אחד הקסמים הגדולים ביותר שאפשר לעשות בטקסט, ולמעשה – טכניקת הכתיבה האהובה עליי. אבל לפני שניכנס למטעמיה, נראה מה יש לנו עד כה על צלחת הגופים.
מצד ימין רובצות העגבניות מזן גוף ראשון (אני שמוליק ואתמול הייתי רעב). הן מתפוצצות בפה, מאוד מאוד אישיות, אבל הטעם שלהן די מצומצם והיכולת להעביר סיפור – מוגבלת. נכון, אייל שני כנראה מסוגל להעביר סאגה נפלאה דרך עגבנייה יחידה – אבל רובנו נסתפק בסיפור מצומצם עם מלח ומקסימום בזיליקום. או כוסברה, לחובבי הז'אנר.
מולן, מצד שמאל, ניצבים שלל פלפלי הגוף השלישי (אתמול שמוליק היה רעב. וגם משה וגם דליה). הם מאוד מגוונים, באים בשלל צבעים, צורות ודמויות, אבל יש להם בעיה אחת: הם פחות אישיים. נכון שהם מנפחים את העלילה – אבל בפנים יש רק אוויר וזרעוני דמות. ואיפה הנגיעה העמוקה באישיות הדמויות? ואיפה ההירהורים? וההתלבטויות? הכל שם מרוחק יותר.
אבל מה אם…
מה אם היה אפשר לכתוב פלפלים בשלל צבעים, וכשהקורא ינגוס בהם בשיניים חפצות טעם, הבפנוכו יפתיע ויתפוצץ בטעם עגבנייה?
ובכן, אפשר. בגוף שלישי שמדמה גוף ראשון.
מה זה הדבר הזה?
קודם כל, זה עדיין גוף שלישי מוגבל. כלומר, אנחנו כותבים כל פעם דמות POV אחת, בגוף שלישי (שמוליק הלך לסופרמרקט. בטנו גירגרה), ומתמקדים בה. רואים מה שהיא רואה, ושומעים את מה שהיא חושבת.
כן, שומעים את מה שהיא חושבת.
ולא על מה היא חושבת.
וכאן הכישוף.
אסביר. בגוף שלישי מוגבל רגיל אנחנו מחוברים למוח של הדמות בחוט – אבל מבחוץ. כמו בסקירת CT, אנחנו יכולים לדעת מה עובר לה בראש (בדרך לקופה, שמוליק ראה שהבננות במבצע. פתאום התחשק לו לזלול כמה), אבל לא מקרוב. זה רק מבחוץ.
כלומר: אנחנו לא משמיעים לקוראים את מה ששמוליק חשב (כי זה יהיה, כביכול, גוף ראשון), אלא רק מספרים על מה שהוא חשב. ככה זה בגוף שלישי, הדמויות לא מזמרות את מחשבותיהן בקולן.
אבל בגוף שלישי שמדמה גוף ראשון, המצב שונה. כאן אנחנו נמצאים ממש בתוך הגולגולת של הדמות, דחוקים בנוחות בין שתי האונות. וכשהדמות חושבת משהו – אנחנו שומעים את המחשבות שלה בעוצמה רבה, מהדהדות ממש מקרוב, וכמעט כמעט בגוף ראשון.
בדרך לקופה, שמוליק ראה שהבננות במבצע. בננות. יאמי. אולי הוא יזלול כמה אחר כך?
קראו את המשפט הזה שוב. פלאי פלאים של ממש! אין בו אפילו מילה אחת בגוף ראשון, אבל נכון ששמעתם את שמוליק מפנטז על הבננות? הרי הוא חשב את המילה "יאמי"! שמעתם אותה, בבירור שמעתם אותה.
בדרך לקופה, שמוליק ראה שהבננות במבצע. בננות. יאמי. אולי הוא יזלול כמה אחר כך?
אבל איזה מוזר, אה. הרי לא כתוב "שמוליק חשב יאמי". המילה פשוט בקעה ככה, בלי הסבר, בחלל המוח שלכם. אבל היא הושמעה בקול שלו.
כי לגוף שלישי שמדמה גוף ראשון יש איכויות טלפתיות נדירות. הוא מאפשר לכם לקרוא את המחשבות של הדמות, כאילו היא לוחשת אותן באוזניכם בגוף ראשון, אבל הוא עדיין לא מדבר בשם הדמות. זה עדיין גוף שלישי, עם כל המגוון והיתרונות של הגוף השלישי… רק הרבה יותר אישי.
בדרך לקופה, שמוליק ראה שהבננות במבצע. בננות. יאמי. אולי הוא יזלול כמה אחר כך?
ועוד כישוף: אחרי ששמעתם את ה"יאמי" הזה של שמוליק, הוא ממשיך להגג בתוך מוחו האישי – ואתם שומעים אותו כמעט בגוף ראשון. הוא חושב "אולי אני אזלול כמה אחר כך", ואתם קוראים "אולי הוא יזלול כמה אחר כך".
וזה אישי ועמוק כמעט כמעט כמעט כמו גוף ראשון אמיתי.
אבל זה גוף שלישי. שמדמה גוף ראשון.
וזה נפלא.
תלמידים שלי, כשפוגשים בטכניקה הזו בפעם הראשונה, פוערים עיניים. כי זה באמת קסם. זו טלפתיה ברמה מאוד גבוהה. כמובן שיש בטכניקה הזו דקויות והעמקות נוספות, אבל אני מקווה שפתחתי כאן עוד כמה עיניים. אם כן, דברו איתי.
ושתפו, כמובן. שתפו שתפו ותייגו. עשו אותי שמח וטוב לבב.
גוף שלישי מדמה ראשון יכול לספר כמה דמויות באותו הסיפור? נגיד שתי חברות?
כן בטח. יכול אפילו מספר דמויות, אבל – וזה אבל גדול – לא באותה סצנה.
הטיפ של 'גוף שלישי שמדמה גוף ראשון,'אכן טוב מאוד. אבל נדמה שהוא מוגבל לשימוש פה ושם.
האם יש דרך עקבית להשתמש בו?
למה מוגבל?
הוא לחלוטין לא מוגבל לשימוש. אפשר לכתוב איתו סאגות. באופן עקבי לחלוטין 🙂