טיפ הכתיבה השבועי: עריכה ספרותית

עריכה ספרותית

השבוע נתקלתי בשאלות שהדליקו אותי כעורך, וכמי שמלמד עריכה ספרותית. שאלו מה הופך עורך לעורך ומשם היה דיון מעניין מאוד ושהסתעף לכל מיני כיוונים. ובצדק: זה נושא חשוב מאוד, שרב בו הנסתר על הגלוי. הוא עולה המון כסף (לא תמיד יודעים למה) והוא יקבע, יותר מכל, את איכות הספרים שלכם.

אז נתחיל. וברשותכם, הפעם אכתוב את כל הטקסט בלשון נקבה. גם כי יש יותר עורכות מעורכים, וגם כי ככה בא לי. ונפתח בשאלת השאלות, "מיהי עורכת".

התשובה קצת מצחיקה. במציאות של היום, מקצוע ה"עורכת" דומה למקצוע ה"קואצ'רית". ומיהי קואצ'רית? ובכן, קואצ'רית היא אחת שאומרת על עצמה שהיא קואצ'רית.

זה נשמע מופרך, זה יכול לקומם, אבל ככה זה. פרט לכל מיני תארים שניים בעריכה ספרותית (שאם תעיינו בסילבוס שלהם תבינו שאין הרבה קשר בינם לבין המציאות), אין דרך בישראל לקבל תעודת "עורכת ספרותית מוסמכת". אז איך בכל זאת קיימים עורכים? ובכן, הם אומרים על עצמם שהם עורכים. ט-דאם.

גם אני כזה, שלא תטעו לרגע. יום אחד קמתי ואמרתי על עצמי שאני עורך. זה קרה אחרי הספר הראשון שערכתי, אליו נגררתי שלא מרצוני על ידי אחד מתלמידי הכתיבה שלי, שביקש עזרה. עד אז לא חשבתי בכלל על הכיוון. אבל כשזה קרה, כל כך נהניתי מהתהליך שלא הפסקתי עד היום.

מה שכן, לאחר זמן, וספרים שהעורכות ערכו, גם אחרים מתחילים לומר עליהן שהן עורכות. לניסיון ולפז"מ יש ערך עצום. וכשיותר ויותר אומרים על העורכת שהיא עורכת, ובתלות בגובה הלהבות, אפשר גם להאמין לתואר.

אבל אני לא חושב שזה מצב תקין במיוחד. עדיף שיהיו סטנדרטים, אמות מידה, משהו שידע להבדיל בין עורכת לעורכת. וזה, כמובן, מוביל אותנו לשאלה נוספת: מהי, לעזאזל, עריכה ספרותית? ולמה צריך אותה בכלל?

ובכן, בעולם מושלם לא צריך אותה. בעולם מושלם, הסופר יודע בדיוק על מה הוא כותב ועל מה הספר. הוא גם יודע את אומנות (לא אמנות. אומנות) הסיפור על בוריה, הוא מנוסה מאוד, יודע לכתוב מושלם, אובייקטיבי לחלוטין לגבי מה שכתב, וגם מצוייד באינסוף זמן לשכתובים.

ואללה, העולם שלנו לא מושלם.

בעולם שלנו, בדרך כלל הסופר לא באמת יודע על מה הוא באמת כותב ועל מה, באמת באמת, הספר שלו.

זה שווה התעכבות, המשפט הזה. כי הוא מקומם. לפחות, אני מקווה שהוא קומם אתכם, או חלק מכם. מה פתאום לא יודע? הרי כשאנחנו כותבים, אנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו כותבים ומה אנחנו רוצים לכתוב!

ובכן, מנסיוני (הדי רחב, כבר), לא. במיוחד בספרי ביכורים ובספרים הראשונים, יש לכותבים מושג כללי וקלוש על העלילה, הדמויות והתימה של הספר. ובספרי עיון ובאוטוביוגרפיות – זה אפילו יותר גרוע. שם לפעמים המצב הוא מזרח ומערב. ולראייה, כמעט בכל תהליך עריכה שעברתי, הספר קיבל תפנית אדירה לאחר שיחת העורך הראשונה או השנייה.

למעשה, זה קרה אפילו אתמול (27.5.2020). שיחה בת שעה, ובעקבותיה תפנית אדירה, שגרמה לשינוי טוטאלי בספר.

ולמה זה קרה?

כי שאלתי שאלות קשות.

וזה אחד מתפקידי העורכת. לשאול שאלות ממש קשות, כאלה שהכותב לא מעז, או לא יודע, לשאול את עצמו. יש סט שלם של שאלות כאלה, שמעמתות את הכותב עם הרצונות שלו, עם הדמיון שלו, עם הטקסט שלו. ובאמצעות השאלות האלה העורכת יודעת לעזור לסופר לגלות על מה באמת הוא כותב.

זה לא מובן מאליו, זה דורש כל מיני הבנות ותובנות, אבל כשזה קורה, יא רבנן. כאילו שמישהו הדליק אור בחדר חשוך. פתאום הכל ברור. והסופר מגרגר מאושר.

אבל זו רק ההתחלה.

כי בעולם הלא מושלם שלנו, לכותב יש רק מושג חלקי באומנות הסיפור. בטכניקות. בטח כשמדובר בסופר ביכורים, או בכזה שכתב מעט ספרים. ונכון – יכול להיות שהוא מפוצץ בכישרון, ויכול להיות שהוא יודע לסדר מילים היטב, יכול להיות שיש לו דמיון מדהים, יכול להיות שהוא המייקל ג'ורדן של הכתיבה.

כל זה, לבד, לא מספיק. כי גם מייקל ג'ורדן (הכפרה) היה צריך ללמוד צעד וחצי, או איך לשחרר את הכדור מהיד, או את התקפת המשולש, לפני שהתחיל לאגור אליפויות.

הטכניקות האלה (המתקדמות או הבסיסיות, לפעמים) חסרות לסופר. וזה בדיוק מה שהעורכת צריכה לתת לו. היא צריכה ללמד אותו טכניקות סיפוריות, היא צריכה להציע לו דרכים שונות לספר את הסיפור טוב יותר, והיא צריכה להפתיע אותו באלטרנטיבות עליהן הוא אפילו לא חלם.

למעשה, יש לה תפקיד של מנטורית. וכמעט אמרתי קואצ'רית, אבל הס! מנטורית זה תואר בו זוכים, לא שאת נותנת לעצמך.

והטכניקות האלה, שהסופר לא יודע מראש, הן בדיוק מה שיהפכו ספר בינוני לטוב, ספר טוב למצויין, וספר מצויין לנשגב. תמיד אפשר לשפר, תמיד אפשר ללטש. למה להסתפק בבינוניות, או במצויינות? למה לא לשאוף למושלם?

כמובן שבעולם הלא מושלם שלנו, הסופר חושב שהטקסט שלו מושלם כמו שהוא. זה מובן, כי הוא מאוהב בטקסט וטוב שכך. הוא לא אובייקטיבי לגביו. הוא לא יכול לראות את הפגמים שבו.

בשביל זה הוא מעסיק את העורכת. היא צריכה להוות ראי אובייקטיבי לגבי הכתוב (גם על ידי שאילת השאלות הנכונות). היא גם צריכה להיות אינטראקטיבית, ולספק לו את המענה האובייקטיבי והחכם לשאלות האלה.

וכדי לעשות את זה, העורכת צריכה להיות הקוראת האידיאלית של הספר. לא משנה אם מדובר בעריכת פרוזה או תוכן, היא צריכה להכיר את הז'אנר יותר טוב מהכותב. היא צריכה להתחזות עד כמה שניתן לקהל היעד של הספר (וכן, לספר יש קהל יעד. לכל ספר. גם העניין הזה צריך להגיע מהעורכת, כי הסופר בדרך כלל עיוור אליו) והיא צריכה להבין את הספר בדיוק כמו שהקורא האידיאלי יבין אותו.

והיא צריכה להציע פתרונות לבעיות, שיגיעו מזווית הראייה של אותו קורא.

כן. אם הסופר צריך לדעת לכתוב, אז העורכת צריכה לדעת לקרוא. וזו לא קריאה רגילה. זו קריאה חכמה.

אני תופס את תפקיד העורכת כנושאת האפיריון של הסופר. היא צריכה לגרום לסופר להיראות ממש ממש טוב (גם אם במקור זו לא המציאות), להשלים את מה שחלש אצלו, ולתת לו להשתמש בכישרון – ובניסיון – שלה. וכמו כל נושאת אפיריון טובה, היא צריכה להשאיר את הבמה, ואת הקרדיט, לסופר. שיריעו לו.

אז מה הופך עורכת לעורכת?

1. ידע עצום, הרבה יותר מהרגיל, בטכניקות כתיבה וסיפור.
2. ניסיון (וכדאי שיהיה ניסיון מוצלח) בעריכה. כמה שיותר, יותר טוב.
3. היכולת לקרוא את הספר כפי שהקורא האידיאלי יקרא אותו.
4. היכולת להיות מנטורית לסופר, ולהראות לו דרכים חדשות לספר את סיפורו.
5. היכולת לשאת את הסופר על האפיריון, כמה שיותר גבוה. ולהציג אותו כמדהים, בלי שהוא – או הקוראים – ירגישו שהיא קיימת בכלל.

טיפ הכתיבה השבועי: רמ"ה גבוהה

הפעם נעסוק בלב ליבו של הסיפור: הדמויות.

הדמויות הן מה שמבדיל בין סיפור למאמר. שני טקסטים יכולים לעסוק באותו נושא, להעביר אותו מידע, אבל אחד מהם יהיה אינפורמטיבי ואחד סיפורי. מה השינוי? אחד מהם סקר את התפשטות הקורונה בישראל, והשני נצמד לרופא במחלקת טיפול נמרץ (או למנהל בית החולים, או למנכ"ל משרד הבריאות, או לשר הבריאות. או לעצמאי) והעביר את המשבר דרך העיניים האישיות שלו. דרך הסיפור שלו.

וזה, כמובן, יהיה יותר מעניין.

סיפור – הוא תמיד סיפורה של דמות. כשאני אומר למישהו "צ'מע סיפור", אני אף פעם לא אתן לו משהו שלא סובב סביב דמות. ועלילה? זה פשוט מה שהדמות מעוללת, או שמעוללים לה.

ככל שלדמות תהיה רמ"ה גבוהה יותר, כך היא תהיה טובה יותר, וכך העלילה תהיה טובה יותר.

כן, אני יודע שראשי התיבות האלה מסקרנים אתכם עוד מהכותרת. וטוב שכך, כי הקדשתי להם לא מעט מחשבה. כמו כל ראשי תיבות בעידן המודרני, גם אותם טיפה עיקמתי כדי שיישמעו טוב ויוכלו להיות זכירים יותר.

אז מה זו רמ"ה?

רצון.
מטרה.
הפרעה.

פעם קראתי להפרעה בשם "מכשול". אבל זה גם מוביל לראשי תיבות פחות מגניבים (מה זה רמ"מ לעזאזל), וגם… ככל שאני חושב על זה יותר, "הפרעה" היא מונח יותר נכון מ"מכשול". היא מפריעה לדמות להשיג את –

אבל אנחנו מקדימים את המאוחר פה. נתחיל לפי הסדר.

לכל דמות חייב להיות רצון. ורצון חזק. חייב להיות לה רצון כזה, כי אחרת היא לא תנקוף אצבע כדי לשנות את מצבה בעולם. בנוסף, יש את העניין הפעוט הזה של היות הדמות אנושית, וכבני אנוש אנחנו תמיד נמצאים תחת לחץ עצום של רצונות חזקים בטירוף.

אנחנו רוצים, קודם כל, לשרוד. אנחנו רוצים להיות מאושרים. אנחנו רוצים להצליח. אנחנו רוצים להשפיע. אנחנו רוצים לרפא כאב בו אנחנו חיים. הדבר הראשון שתינוק רוצה, מייד כשנולד, זה לנשום. ולכן הוא בוכה. הדבר השני זה לרצות לאכול. ולכן הוא יונק. והוא רוצה להתחמם, ולכן הוא נצמד.

הרצונות האלה לא משתנים עם הזמן, הם לא נחלשים, הם רק מתגוונים. שר בממשלה, למשל, מאוד רוצה להשפיע לטובה על מהלך העניינים. ואם נהיה קצת יותר ציניים, הוא פשוט רוצה ליהנות ממנעמי השלטון. תלוי בדמות.

והרצון של הדמות חייב להיות מאוד מאוד חזק וברור. הוא זה שנותן לה את האנרגיה לפעול. דמות ללא רצון היא לא באמת דמות. יש לה את תוחלת החיים שיש לתינוק שלא רוצה לנשום או לאכול. היא פיסת קרטון. או פיסה ממאמר. ואנחנו הרי לא רוצים (אללי. אמרתי "רוצים") לכתוב מאמר, נכון?

כשדמות רוצה משהו, והכותב יודע היטב בדיוק מה היא רוצה – ואז הוא גם יכול להתחיל לכתוב אותה היטב.

אחת הבעיות הגדולות של כתבי היד שמגיעים אליי קשורה לדמויות חסרות רצון, או בעלות רצון חלש ולא מורגש. דמות ללא רצון היא דמות ללא צידוק, והיא דמות שלא יכולה לעולל עלילות או לתת לקוראים חוויה מרגשת. קשה מאוד להתחיל לכתוב דמות כזו, בכלל.

אם אי פעם נתקעתם בשלב הרעיון או בתחילת הכתיבה – מאוד יכול להיות שזה בגלל שלדמות שלכם אין רצון מספיק חזק.

ואז מגיעים למטרה.

שהיא, בפשטות, התשובה לשאלה "איך הדמות מתכוונת להשיג את מה שהיא רוצה". הדרך בה הדמות עומדת ללכת. אם, למשל, הרצון של שר בממשלה הוא ליהנות ממנעמי השלטון (נסו לשכנע אותי להיות פחות ציני, תהיה לכם עבודה קשה מאוד) אז המטרה שלו היא למצוא חן בעיניי מי שממנה אותו. כל דבר שהוא יעשה יהיה קשור למטרה הזו. כל פעולה, כל כוונה לפעולה.

מטרה חייבת להיות מאוד ספציפית. חייבים לדעת בדיוק איך היא נראית, לתת לה שמות, לגעת בה. "להיות בזוגיות" זו לא מטרה ספציפית. "להיות בזוגיות עם משה" – זו כן מטרה. "להצליח בעסקים" זו לא מטרה. "לסגור את העסקה עם הלקוח", זו כן מטרה.
אם אין לדמות שלכם מטרה ברורה ומדויקת, היא לא תוכל לתת לרצון שלה (נניח שיש לה) ביטוי. היא לא תצא לדרך כי היא לא תדע לאן לצאת. היא לא תעולל דבר, והסיפור לא יתקדם לשום מקום.

אם, אי פעם, הרגשתם אבודים באמצע הכתיבה – יש סיכוי גבוה מאוד מאוד שזה בגלל שלדמות שלכם לא היתה מטרה.

כשיש מטרה, לא רק הדמות יודעת מה לעשות. גם אנחנו, ככותבים, יודעים מה לכתוב.

כשיש רצון ויש מטרה – יש גם סיפור. אבל מה שהופך אותו גם לסיפור מעניין זו ההפרעה: משהו, או מישהו, שלא נותנים לדמות להשיג את המטרה שלה בקלות. נמחיש: נניח שאני רוצה לאכול, ונניח שהמטרה שלי היא להיכנס למסעדה, ואז אני נכנס למסעדה ואוכל. זה אמנם סיפור, אבל משעמם.

אבל אם אני רוצה לאכול, והמטרה שלי היא להיכנס למסעדה, ולא מכניסים אותי כי אני אתיופי, למשל – אז כאן כבר יש סיפור מעניין. ועזבו גזענות. נניח שאין לי כסף לאכול, גם כאן יש סיפור מעניין. כי אני חייב לאכול ואני אעשה הכל כדי לאכול, כולל לרמות ולשקר וללכת מכות עם רעבים כמוני. ונניח שהאוכל לא טעים, אז הנה עוד סיפור – כי אז יש לי סכסוך עם המלצר או עם הטבח.

כשיש הפרעה – יש עניין. ואם ההפרעה למטרה של הדמות לא משמעותית, אז גם הסיפור לא משמעותי. משעמם. אם, אי פעם, השתעממתם מעצמכם בזמן הכתיבה – סביר שזה בגלל שלדמות שלכם היה קל מדי להשיג את מטרותיה.

רצון, מטרה, הפרעה. רמ"ה.

ככל שהרמ"ה של הדמות שלכם תהיה גבוהה יותר, כך היא תהיה מעניינת יותר, והסיפור שתוכלו לספר עליה יהיה טוב יותר. ומה שיפה זה, שקל מאוד להעלות את הרמ"ה של כל דמות. פשוט צריך לדעת את זה ולתת כמה שניות מחשבה בכיוון.

אז, מה הרמ"ה של דמות הגיבור שלכם? תוכלו לכתוב כאן.

לאן הולך ענף ספרות המקור בימים אלה? (או: עידן האיכות בפתח)

השתמשתי במילה "הולך". זה, כנראה, קצת מטעה. "צולע", או "מקרטע", יהיה נכון יותר. כי כרגע מצב ספרות המקור נראה לא משהו, לא משהו כלל. צומת סגורה. סטימצקי סגורה. החנויות הפרטיות סגורות. האם דמי השכירות בקניונים נעלמו? מסופקני. ההוצאות האלה ממשיכות. ואין קונים, אז אין תזרים, ואין כסף לשלם למו"לים.

אז המו"לים עוצרים הפקות ועוצרות החתמות. כולם מחולתים, כולם מחכים. העובדים יושבים בבית, בדיוק כמו הקונים. על תמלוגים יש בכלל על מה לדבר? תגידו לי אתם. ובעוד חודש חודשיים, כשיהיה מותר, סוף סוף, ללכת לקניון (עם או בלי מסכה), כמה קונים כבר יחזרו לחנויות הספרים שישרדו? כמה הוצאות ספרים ישרדו? כמה ישחררו ספרות מקור חדשה? הניחוש שלכם טוב כשלי.

אני מקווה שכולם יצלחו את המשבר, אבל אני לא רואה איך. הענף כולו, שגם ככה היה חולה ומיובש תקופה ארוכה, עומד להישבר.

או להתכופף ולהמציא עצמו מחדש.

ואולי זה לא כל כך נורא עבורנו.

***

נודה על האמת: כסופרים עצמאיים, גם ככה סצומתסקי סגורות בפנינו. הרשתות הגדולות שייכות (בפועל או רעיונית) להוצאות הגדולות, ועל שטחי המדף המוגבלים שלהן נלחמים מו"לים מועטים, סופרים ספורים וקומץ עצים מודפסים וכרוכים. גם בימים כתיקונם, אם הספר שלך לא יצא באמצעות הוצאה גדולה, הסיכויים שלך לראות את שמך על המדף היו קלושים. בדיוק כמו הסיכוי להתקבל לאותה הוצאה מלכתחילה.

מה שהשאיר לנו את ההוצאות הקטנות, "בהשתתפות המחבר". לכאורה, הן רעיון מצויין. קל להתקבל אליהן. כמעט כל ספר זוכה ללקטורה אוהדת, ו… ולפני שנמשיך נדבר טיפה על העניין הזה.

ונתחיל בקוראים. כן, אלה שמזינים ומפרנסים את הענף כולו. אלה שאנחנו רוצים שיקראו אותנו. הלקוחות הסופיים שלנו. מה רוצים הקוראים? ספרים טובים!

ומה גורם לכך שאל המדף יגיעו ספרים טובים? ראשית, הלקטורה שמסננת (באופן מאוד שנוי במחלוקת) את רוב הספרים שמוגשים להוצאות הגדולות, ושנית – העריכה הספרותית היקרה, האיכותית, שההוצאות הגדולות מתעקשות לבצע.

ולמה הן מתעקשות לבצע עבודה איכותית? כי הקוראים מפרנסים אותן. זה המודל העסקי שלהן. וכדי שהוא יעבוד, הן חייבות שהקוראים יהיו מרוצים, כלומר: שהספרים יהיו טובים. והן יודעות בדיוק מה יהפוך אותן לטובים. קודם כל לקטורה אכזרית, ולאחר מכן עריכה ספרותית. של הביוקר.

ועל חשבונן.

מה שמחזיר אותנו להוצאות "בהשתתפות המחבר".

***

המודל העסקי של ההוצאות האלה שונה. הלקוחות הסופיים שלהן הם לא הקוראים, אלא המחברים. ובתמורה לסכום הגון (או הוגן, תגידו לי אתם) הן מייצרות עצים מודפסים וכרוכים. האיכות הספרותית? החוויה לקורא? זה לא משפיע על תזרים המזומנים שלהן.

פחות חשוב להן שהספר ימכור, ולכן הלקטורה שלהן, איך נגיד, מתירנית למדי. ובאמת, מישהו כאן פעם קיבל תשובה מהוצאה "בהשתתפות המחבר" שמרמזת כי לספר שלו אין פוטנציאל? אם יש כזה, שיקום.

אף אחד לא קם, אה.

מדהים, איך כל הכותבים בישראל מפיקים יצירות מופת נפלאות, אחת אחת. עם הספר או לא עם הספר?

ובכן, "פוטנציאל" ממוצע כזה עולה למחבר שלו 20,000 ש"ח. ואז הוא נערך, אבל לשונית בלבד. לא יספרו לכם את זה, כמובן. אומרים "עריכה" ובתוך זה כוללים הכל.

הקאץ': במחיר של 20,000 ש"ח אי אפשר לשלב גם עריכה ספרותית איכותית וגם הדפסת אלף עצים כרוכים. זה או זה – או זה. ומכיוון שאת העצים הכרוכים אפשר לראות בעין, וכביכול אותם קונים – אז מעדיפים להוציא את הכסף על הדפסה.

במילא ההוצאה אמרה שלספר יש פוטנציאל, לא? הוא מושלם כמו שהוא.

אז הפוטנציאל הבלתי ערוך הזה מודפס באלף עותקים, ומנסה להידחק אל מדפי הרשתות. הוא לא לבד: כל המו"לים בהשתתפות המחבר מתגאים במאות ובאלפי הספרים שהם שיגרו כך אל המדף, בסרט נע.

האם הספרים האלה גם מצליחים?

כן. מצליחים להגיע לסלון שלכם. בארגזים שלא נפתחו מעולם.

כמובן שאפשר להוציא באופן עצמאי לגמרי. עלות הדפסה של ספר ממוצע נעה בין 7-15 ש"ח, אפשר לפנות למפיקים ולהדפיס אלף אלפיים עותקים, אפשר גם לדאוג שהספר יהיה איכותי על ידי עריכה ספרותית ולשונית, אפשר לעצב כריכה כמו שצריך, אפשר לפנות למפיצים ולהתחנן שיפיצו (בהצלחה עם זה), אפשר למכור עצמאית בהרצאות או לקהל יעד מדוקדק. אפשר הרבה דברים. אפשר וקשה.

***

שטחי המדף של הרשתות היו תמיד צוואר הבקבוק של הענף. וכשהצוואר הזה נחנק בידי הקורונה, אין ברירה אלא להשתמש בערוצי הפצה אחרים.

דיגיטליים, כמובן. הרי ידעתם שאני אגיע לזה.

אבל זו בעיה. כי כבר שנים מנסים להחדיר את הספרים הדיגיטליים לישראל, אבל זה לא כל כך עובד. רוב הקוראים העדיפו להגיע פיזית לרשתות ולבחור שם.

אז מה נשתנה? עכשיו כבר אי אפשר. כבר כמה שבועות שאי אפשר. ועוד כמה שבועות קדימה, לכל הפחות, שזה עדיין לא יהיה אפשרי. ואולי כמה חודשים. כולם חנוקים.

גם הרגלי הצריכה שלנו משתנים במהירות. ופתאום אנחנו מזמינים הכל מהבית. ופתאום אנחנו מוותרים על פגישות פיזיות. ופתאום אנחנו מגלים שאפשר לקרוא בטלפון או בטאבלט, וזה נחמד אפילו. וחברים מהתחום מספרים לי על עלייה מטורפת ברכישות ספרים דיגיטליים.

האם המגמה הזו תימשך גם כשאפשר יהיה לסכן את בריאותנו בקניון? בהנחה וישארו שם בכלל חנויות ספרים? כמו תמיד, שום דבר לא יהיה מוחלט. הספרים הפיזיים לא ימותו, אבל מכירות הספרים הדיגיטליים יזנקו.

ושם נמצאת ההזדמנות הגדולה של הסופרים העצמאיים – וגם המלכודת הגדולה.

***

ההזדמנות: כל אחד יכול!

הוצאה לאור של עץ כרוך ומודפס בהשתתפות המחבר עולה בסביבות 20,000 ש"ח – כשרוב הכסף מוקדש לקניית העצים והדפסתם – הוצאה דיגיטלית עולה עשירית מזה.

המלכודת: כל אחד יכול.

יכול בלי עריכה ספרותית, גם בלי עריכת לשון (אם ככה בא לו). בלי לחשוב על האיכות. גרפומניה לשמה. וכמובן, כשהספר לא כתוב היטב הוא יקבל חוות דעת הולמת מהקוראים.

אבל זה לא חייב להיות ככה.

כי הספר הדיגיטלי החדש – יכול להפוך לפנינה הרבה יותר מפתה מהספר הפיזי. זוכרים מה שאמרנו קודם על עריכה ספרותית מול הדפסת אלף עותקים? זה או זה – או זה.

אז את הכסף שחסכנו על חטיבת עצים, הדפסה וכריכה, אפשר להשקיע בטקסט עצמו. באיכות הכתיבה והעריכה. וסוף סוף לצאת ממלכודת הבינוניות. סוף סוף להגיע לסטנדרטים של ההוצאות הגדולות!

סוף סוף להוציא משהו באמת ראוי, אפילו אם זה ספר ביכורים. וסוף סוף לתפוס מקום אמיתי על מדפים מרווחים.

***

אה, ויש גם את אמזון.

עד עכשיו לא דיברתי על זה, ובטח התפלאתם. ובכן, אמזון מאפשרת היום להעלות אליה ספרים להדפסה. אחלה, לא? אמנם המשלוח לישראל יקר עדיין, אבל עדיין הספר + המשלוח עולה לקורא כמו שהיה עולה ספר רגיל בסצומתסקי. ולא צריך להדפיס מראש אפילו ספר אחד! ובמילא לא היינו מגיעים למדפים סצומתסקי, גם בימים כתיקונם.

ואני עוד לא התחלתי לדבר על הרגע בו יכניסו, סוף סוף (ובלחיצת כפתור), פונט אריאל לקינדל – ואפשר יהיה להוציא ספרים דיגיטליים בעברית, בקלות בו מוציאים בערבית.

ואלה כבר חדשות מצויינות, לפחות לסופרים העצמאיים.

אז לשם, לדעצתי הולך ענף ספרות המקור בימים אלה, וגם בימים הבאים:

1. הרבה יותר מכירות של ספרים דיגיטליים, הן של ההוצאות הגדולות והאיכותיות והן של הסופרים העצמאיים.

2. כוח גדול יותר לחנויות האונליין, שדרכן יימכרו גם ספרים פיזיים של כולם (הוצאות מכל הסוגים, וסופרים עצמאיים).

3. איכות הרבה יותר גבוהה של ספרות עצמאית, כי לראשונה הסופרים יוכלו להתחרות עם ההוצאות הגדולות ברמת האיכות והגימור הספרותיים.

כמובן שיהיו גם ספרים גרפומניים שיעלו לדיגיטלי. וזה בסדר. קל מאוד לזהות ספרים לא מושקעים, כבר מהשורה הראשונה. אבל מעל כולם יזרחו הספרים האיכותיים באמת, שנותנים לקהל היעד שלהם חוויה רגשית נפלאה.

עידן האיכות בפתח. וזה, בעיניי, לא רע בכלל.