תגית: עריכה ספרותית

צבעים בטקסט. ביטוי מוזר, שמי שלא למדו אצלי כתיבה כנראה לא מכירים. מי שכן, לעומת זאת, כנראה שמעו אותו כל כך הרבה פעמים שזה יצא להם מהאף. אולי לא רק מהאף.

*

"אתה שומע אותי בכלל?"

"כן", הוא ענה לה. "אבל אני לא רואה את זה".

מה זה צבעים בטקסט?

כל מדיום טקסטואלי נראה קצת שונה על העמוד. טקסט של ספר פרוזה נראה, ויזואלית, שונה מטקסט של ספר עיון. טקסט של מחזה (והרי גם מחזות מודפסים לספרים. מי לא למד את מולייר בתיכון?) נראה שונה בתכלית. טקסט של תסריט נראה אחרת מכל מה שהזכרנו עד כה. ועוד לא הגעתי בכלל לטקסט של שירה, כתבה, או פוסט, או ציוץ.

כל אחד נראה אחרת, כל אחד צבוע בצבעים אחרים. כי כל אחד מיועד להפעיל חושים אחרים אצל הקוראים.

טקסט של מחזה, למשל, צבוע כולו בגוון הדיאלוגים. הוא אמר, היא אמרה, הוא אמר, היא אמרה. ולמה? כי זה כל מה שיש במחזה. אנשים עומדים על במה, עם תפאורה סמלית סביבם (אף אחד מהצופים במחזה לא משלה את עצמו שמה שיש על הבמה זה באמת חדר בית חולים, או חדר שינה), ו… מדברים.

*

"שמעת משהו חשוד?"

"כן. תתכונן לזנק".

ההבדלים בין מחזה, תסריט וספר

במחזה, חוש הקלט העיקרי של הצופים הוא חוש השמיעה. חוש הראייה כמעט ולא עובד במהלך קריאת מחזה. אין קלוז-אפים, אין הילוך איטי, אין מרדפי מכוניות ואין דקות ארוכות ללא דיבור. זו הסיבה לכך שכשאנחנו קוראים מחזה, אנחנו לא "רואים" איפה הדמויות נמצאות, אלא בעיקר "שומעים" בראש שלנו את הקולות שלהן.

זו גם הסיבה שכל כך קל להפוך מחזה לתסכית (מחזה שמושמע ברדיו). הכל שם דיבורים, ומחזה כתוב נראה כמו שרשרת ארוכה של דיאלוגים. הוא מפעיל בעיקר את חלק המוח ש"שומע" דברים, שקשור לאזניים.

לא כך הדבר בתסריטים. המדיום הקולנועי-טלוויזיוני מתבסס הרבה יותר על חוש הראייה, ואין בו הרבה דברים סמליים. בית החולים הוא ממש בית חולים, חדר השינה הוא באמת חדר שינה, וכוכב המוות של האימפריה הוא באמת מבנה הנדסי כדורי בגודל חצי ירח, שיכול לירות קרן אנרגיה אדומה שתפוצץ כוכב לרסיסים קטנים.

ראיתם את זה, נכון? את כוכב המוות יורה קרן אנרגיה אדומה וענקית, ואת הרסיסים מתפזרים לכל עבר. הסיבה: הטקסט הספציפי הזה היה משוח כולו בצבעי התיאורים. הוא גירה לכם במוח את האזור הוויזואלי, זה שחווה מראות, צבעים, צורות, תנועות.

מי שיודע איך נראה תסריט כתוב, יודע שלצד הקטעים בצבעי הדיאלוג (שנראים קצת שונה מהדרך בה הם כתובים במחזה) קיימות גם פסקאות רבות שצבועות בצבעי התיאור. כתוב בהן מה קורה, ויזואלית, על המסך. בזמן הווה, אגב. בסרט הכל קורה "עכשיו".

קל לזהות תסריטים מרחוק, כי הם צבועים בשני צבעים בלבד: דיאלוגים ותיאורים. הם גם מפעילים שני אזורים עיקריים במוח: את אזור ה"דיבור" ואת אזור ה"עיניים".

ומה חסר פה, שיש רק במדיום הספרותי?

*

"מכירה את הביטוי הזה באנגלית, א פני פור יור תו'טס?"

"אין לי מושג על מה אתה מדבר. תסביר?"

"עזבי, לא משנה".

צבעים בטקסט: הייתרון העצום (היחיד) של הטקסט הספרותי

מחשבות.

במחזה כתוב אין מחשבות. בתסריטים אין מחשבות. בגלל זה כל כך חשובה שם עבודת המשחק והבימוי. רק היא מסוגלת להעביר לצופים את העובדה שהגיבור קרוע מבפנים בין אהבתו לגיבורה לבין המחוייבות למולדת. רק היא יכולה להעביר שנאה מפעפעת, או חוסר ביטחון, או רגשות שוצפים מתחת למסכת פני פוקר.

אבל בספר? אין לנו שום בעיה לעשות את זה. אנחנו יכולים בקלות לחדור לעולם הפנימי של הדמויות ולהראות לקוראים את המחשבות, הרגשות והדחפים הכי אינטימיים שלהם. למעשה, בספר פרוזה טוב חלק גדול מהטקסט צבוע בצבעי המחשבות.

מבחינה טכנית, על הדף טקסט כזה נראה שונה מאוד מקטעי הדיאלוגים, אבל די דומה לקטעי התיאורים. מבחינה מוחית, לעומת זאת, הוא מפעיל תאים אפורים אחרים לגמרי. הוא מדליק את החלקים שמייצרים רגשות, את אלה שעוסקים באמפתיה, את אלה שמנהלים מחשבות מופשטות, שמתכננים ותוהים.

ובטקסט פרוזה כתוב היטב, כדאי מאוד ששלושת הצבעים האלה (דיאלוגים, תיאורים, מחשבות) ינכחו – וישתלבו אלה באלה באופן בלתי פוסק.

למה?

שתי סיבות.

הראשונה: העולם האמיתי שלנו מורכב משלושת הצבעים (העיקריים, יש הרי עוד) האלה. אנחנו שומעים, אנחנו רואים, אנחנו חושבים. אם נציג לקוראים טקסטים שמורכבים משלושת הצבעים האלה, נוכל להכניס אותם לעולם "אמיתי" יותר. לייצר להם חוויה אופפת.

השניה: כל אחד מהצבעים האלה מפעיל חלקים שונים במוח – ועל הדרך מכבה את החלקים האחרים. ומה קורה לחלק במוח שלא באמת עובד? את זה כל מילואימניק יודע: הוא נרדם. מהר מאוד.

טקסט חדגוני ארוך מדי  גורם לחלקים גדולים מהמוח להירדם. יותר מארבע-חמש רפליקות דיאלוג, ללא הפסקה לפסקת תיאור, יגרמו לקוראים לאבד אוריינטציה. ואם אין שם גם פסקת מחשבות, אז נתחיל לאבד את החלק החושב והמרגיש של מוח הקוראים.

כך הדבר גם בפסקאות ארוכות מדי של תיאורים, ללא פסק זמן לדיאלוגים. במקרה כזה החלק ה"שומע" של המוח פשוט ילך לישון. שלא לדבר על מה שקורה למוח בעת קריאת עמודים שלמים של (החזיקו חזק) רצף התודעה.

תחשבו RGB – והוסיפו צבעים בטקסט

כמובן שמה שאני אומר כאן לא פוסל טקסטים הומוגניים. "מותר" לכתוב הכל, וקיימות יצירות מופת חדגוניות. הכל טוב. זו אמנות. ביטוי עצמי.

עם זאת, אם אתם רוצים לספק לקוראים שלכם חוויית "עולם אמיתי", ולשמור על המוחות שלהם ערניים? השתמשו בכל הצבעים בטקסט, וזגזגו ביניהם לעיתים קרובות.

ועכשיו: גשו לטקסט האחרון שכתבתם. בכמה צבעים השתמשתם? ואיך הם מעורבבים?

השבוע נתקלתי בשאלות שהדליקו אותי כעורך, וכמי שמלמד עריכה ספרותית. שאלו מה הופך עורך לעורך ומשם היה דיון מעניין מאוד ושהסתעף לכל מיני כיוונים. ובצדק: זה נושא חשוב מאוד, שרב בו הנסתר על הגלוי. הוא עולה המון כסף (לא תמיד יודעים למה) והוא יקבע, יותר מכל, את איכות הספרים שלכם.

אז נתחיל. וברשותכם, הפעם אכתוב את כל הטקסט בלשון נקבה. גם כי יש יותר עורכות מעורכים, וגם כי ככה בא לי. ונפתח בשאלת השאלות, "מיהי עורכת".

התשובה קצת מצחיקה. במציאות של היום, מקצוע ה"עורכת" דומה למקצוע ה"קואצ'רית". ומיהי קואצ'רית? ובכן, קואצ'רית היא אחת שאומרת על עצמה שהיא קואצ'רית.

זה נשמע מופרך, זה יכול לקומם, אבל ככה זה. פרט לכל מיני תארים שניים בעריכה ספרותית (שאם תעיינו בסילבוס שלהם תבינו שאין הרבה קשר בינם לבין המציאות), אין דרך בישראל לקבל תעודת "עורכת ספרותית מוסמכת". אז איך בכל זאת קיימים עורכים? ובכן, הם אומרים על עצמם שהם עורכים. ט-דאם.

גם אני כזה, שלא תטעו לרגע. יום אחד קמתי ואמרתי על עצמי שאני עורך. זה קרה אחרי הספר הראשון שערכתי, אליו נגררתי שלא מרצוני על ידי אחד מתלמידי הכתיבה שלי, שביקש עזרה. עד אז לא חשבתי בכלל על הכיוון. אבל כשזה קרה, כל כך נהניתי מהתהליך שלא הפסקתי עד היום.

מה שכן, לאחר זמן, וספרים שהעורכות ערכו, גם אחרים מתחילים לומר עליהן שהן עורכות. לניסיון ולפז"מ יש ערך עצום. וכשיותר ויותר אומרים על העורכת שהיא עורכת, ובתלות בגובה הלהבות, אפשר גם להאמין לתואר.

אבל אני לא חושב שזה מצב תקין במיוחד. עדיף שיהיו סטנדרטים, אמות מידה, משהו שידע להבדיל בין עורכת לעורכת. וזה, כמובן, מוביל אותנו לשאלה נוספת: מהי, לעזאזל, עריכה ספרותית? ולמה צריך אותה בכלל?

ובכן, בעולם מושלם לא צריך אותה. בעולם מושלם, הסופר יודע בדיוק על מה הוא כותב ועל מה הספר. הוא גם יודע את אומנות (לא אמנות. אומנות) הסיפור על בוריה, הוא מנוסה מאוד, יודע לכתוב מושלם, אובייקטיבי לחלוטין לגבי מה שכתב, וגם מצוייד באינסוף זמן לשכתובים.

ואללה, העולם שלנו לא מושלם.

בעולם שלנו, בדרך כלל הסופר לא באמת יודע על מה הוא באמת כותב ועל מה, באמת באמת, הספר שלו.

זה שווה התעכבות, המשפט הזה. כי הוא מקומם. לפחות, אני מקווה שהוא קומם אתכם, או חלק מכם. מה פתאום לא יודע? הרי כשאנחנו כותבים, אנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו כותבים ומה אנחנו רוצים לכתוב!

ובכן, מנסיוני (הדי רחב, כבר), לא. במיוחד בספרי ביכורים ובספרים הראשונים, יש לכותבים מושג כללי וקלוש על העלילה, הדמויות והתימה של הספר. ובספרי עיון ובאוטוביוגרפיות – זה אפילו יותר גרוע. שם לפעמים המצב הוא מזרח ומערב. ולראייה, כמעט בכל תהליך עריכה שעברתי, הספר קיבל תפנית אדירה לאחר שיחת העורך הראשונה או השנייה.

למעשה, זה קרה אפילו אתמול (27.5.2020). שיחה בת שעה, ובעקבותיה תפנית אדירה, שגרמה לשינוי טוטאלי בספר.

ולמה זה קרה?

כי שאלתי שאלות קשות.

וזה אחד מתפקידי העורכת. לשאול שאלות ממש קשות, כאלה שהכותב לא מעז, או לא יודע, לשאול את עצמו. יש סט שלם של שאלות כאלה, שמעמתות את הכותב עם הרצונות שלו, עם הדמיון שלו, עם הטקסט שלו. ובאמצעות השאלות האלה העורכת יודעת לעזור לסופר לגלות על מה באמת הוא כותב.

זה לא מובן מאליו, זה דורש כל מיני הבנות ותובנות, אבל כשזה קורה, יא רבנן. כאילו שמישהו הדליק אור בחדר חשוך. פתאום הכל ברור. והסופר מגרגר מאושר.

אבל זו רק ההתחלה.

כי בעולם הלא מושלם שלנו, לכותב יש רק מושג חלקי באומנות הסיפור. בטכניקות. בטח כשמדובר בסופר ביכורים, או בכזה שכתב מעט ספרים. ונכון – יכול להיות שהוא מפוצץ בכישרון, ויכול להיות שהוא יודע לסדר מילים היטב, יכול להיות שיש לו דמיון מדהים, יכול להיות שהוא המייקל ג'ורדן של הכתיבה.

כל זה, לבד, לא מספיק. כי גם מייקל ג'ורדן (הכפרה) היה צריך ללמוד צעד וחצי, או איך לשחרר את הכדור מהיד, או את התקפת המשולש, לפני שהתחיל לאגור אליפויות.

הטכניקות האלה (המתקדמות או הבסיסיות, לפעמים) חסרות לסופר. וזה בדיוק מה שהעורכת צריכה לתת לו. היא צריכה ללמד אותו טכניקות סיפוריות, היא צריכה להציע לו דרכים שונות לספר את הסיפור טוב יותר, והיא צריכה להפתיע אותו באלטרנטיבות עליהן הוא אפילו לא חלם.

למעשה, יש לה תפקיד של מנטורית. וכמעט אמרתי קואצ'רית, אבל הס! מנטורית זה תואר בו זוכים, לא שאת נותנת לעצמך.

והטכניקות האלה, שהסופר לא יודע מראש, הן בדיוק מה שיהפכו ספר בינוני לטוב, ספר טוב למצויין, וספר מצויין לנשגב. תמיד אפשר לשפר, תמיד אפשר ללטש. למה להסתפק בבינוניות, או במצויינות? למה לא לשאוף למושלם?

כמובן שבעולם הלא מושלם שלנו, הסופר חושב שהטקסט שלו מושלם כמו שהוא. זה מובן, כי הוא מאוהב בטקסט וטוב שכך. הוא לא אובייקטיבי לגביו. הוא לא יכול לראות את הפגמים שבו.

בשביל זה הוא מעסיק את העורכת. היא צריכה להוות ראי אובייקטיבי לגבי הכתוב (גם על ידי שאילת השאלות הנכונות). היא גם צריכה להיות אינטראקטיבית, ולספק לו את המענה האובייקטיבי והחכם לשאלות האלה.

וכדי לעשות את זה, העורכת צריכה להיות הקוראת האידיאלית של הספר. לא משנה אם מדובר בעריכת פרוזה או תוכן, היא צריכה להכיר את הז'אנר יותר טוב מהכותב. היא צריכה להתחזות עד כמה שניתן לקהל היעד של הספר (וכן, לספר יש קהל יעד. לכל ספר. גם העניין הזה צריך להגיע מהעורכת, כי הסופר בדרך כלל עיוור אליו) והיא צריכה להבין את הספר בדיוק כמו שהקורא האידיאלי יבין אותו.

והיא צריכה להציע פתרונות לבעיות, שיגיעו מזווית הראייה של אותו קורא.

כן. אם הסופר צריך לדעת לכתוב, אז העורכת צריכה לדעת לקרוא. וזו לא קריאה רגילה. זו קריאה חכמה.

אני תופס את תפקיד העורכת כנושאת האפיריון של הסופר. היא צריכה לגרום לסופר להיראות ממש ממש טוב (גם אם במקור זו לא המציאות), להשלים את מה שחלש אצלו, ולתת לו להשתמש בכישרון – ובניסיון – שלה. וכמו כל נושאת אפיריון טובה, היא צריכה להשאיר את הבמה, ואת הקרדיט, לסופר. שיריעו לו.

אז מה הופך עורכת לעורכת?

1. ידע עצום, הרבה יותר מהרגיל, בטכניקות כתיבה וסיפור.
2. ניסיון (וכדאי שיהיה ניסיון מוצלח) בעריכה. כמה שיותר, יותר טוב.
3. היכולת לקרוא את הספר כפי שהקורא האידיאלי יקרא אותו.
4. היכולת להיות מנטורית לסופר, ולהראות לו דרכים חדשות לספר את סיפורו.
5. היכולת לשאת את הסופר על האפיריון, כמה שיותר גבוה. ולהציג אותו כמדהים, בלי שהוא – או הקוראים – ירגישו שהיא קיימת בכלל.

הפעם נעסוק בלב ליבו של הסיפור: הדמויות.

הדמויות הן מה שמבדיל בין סיפור למאמר. שני טקסטים יכולים לעסוק באותו נושא, להעביר אותו מידע, אבל אחד מהם יהיה אינפורמטיבי ואחד סיפורי. מה השינוי? אחד מהם סקר את התפשטות הקורונה בישראל, והשני נצמד לרופא במחלקת טיפול נמרץ (או למנהל בית החולים, או למנכ"ל משרד הבריאות, או לשר הבריאות. או לעצמאי) והעביר את המשבר דרך העיניים האישיות שלו. דרך הסיפור שלו.

וזה, כמובן, יהיה יותר מעניין.

סיפור – הוא תמיד סיפורה של דמות. כשאני אומר למישהו "צ'מע סיפור", אני אף פעם לא אתן לו משהו שלא סובב סביב דמות. ועלילה? זה פשוט מה שהדמות מעוללת, או שמעוללים לה.

ככל שלדמות תהיה רמ"ה גבוהה יותר, כך היא תהיה טובה יותר, וכך העלילה תהיה טובה יותר.

כן, אני יודע שראשי התיבות האלה מסקרנים אתכם עוד מהכותרת. וטוב שכך, כי הקדשתי להם לא מעט מחשבה. כמו כל ראשי תיבות בעידן המודרני, גם אותם טיפה עיקמתי כדי שיישמעו טוב ויוכלו להיות זכירים יותר.

אז מה זו רמ"ה?

רצון.
מטרה.
הפרעה.

פעם קראתי להפרעה בשם "מכשול". אבל זה גם מוביל לראשי תיבות פחות מגניבים (מה זה רמ"מ לעזאזל), וגם… ככל שאני חושב על זה יותר, "הפרעה" היא מונח יותר נכון מ"מכשול". היא מפריעה לדמות להשיג את –

אבל אנחנו מקדימים את המאוחר פה. נתחיל לפי הסדר.

לכל דמות חייב להיות רצון. ורצון חזק. חייב להיות לה רצון כזה, כי אחרת היא לא תנקוף אצבע כדי לשנות את מצבה בעולם. בנוסף, יש את העניין הפעוט הזה של היות הדמות אנושית, וכבני אנוש אנחנו תמיד נמצאים תחת לחץ עצום של רצונות חזקים בטירוף.

אנחנו רוצים, קודם כל, לשרוד. אנחנו רוצים להיות מאושרים. אנחנו רוצים להצליח. אנחנו רוצים להשפיע. אנחנו רוצים לרפא כאב בו אנחנו חיים. הדבר הראשון שתינוק רוצה, מייד כשנולד, זה לנשום. ולכן הוא בוכה. הדבר השני זה לרצות לאכול. ולכן הוא יונק. והוא רוצה להתחמם, ולכן הוא נצמד.

הרצונות האלה לא משתנים עם הזמן, הם לא נחלשים, הם רק מתגוונים. שר בממשלה, למשל, מאוד רוצה להשפיע לטובה על מהלך העניינים. ואם נהיה קצת יותר ציניים, הוא פשוט רוצה ליהנות ממנעמי השלטון. תלוי בדמות.

והרצון של הדמות חייב להיות מאוד מאוד חזק וברור. הוא זה שנותן לה את האנרגיה לפעול. דמות ללא רצון היא לא באמת דמות. יש לה את תוחלת החיים שיש לתינוק שלא רוצה לנשום או לאכול. היא פיסת קרטון. או פיסה ממאמר. ואנחנו הרי לא רוצים (אללי. אמרתי "רוצים") לכתוב מאמר, נכון?

כשדמות רוצה משהו, והכותב יודע היטב בדיוק מה היא רוצה – ואז הוא גם יכול להתחיל לכתוב אותה היטב.

אחת הבעיות הגדולות של כתבי היד שמגיעים אליי קשורה לדמויות חסרות רצון, או בעלות רצון חלש ולא מורגש. דמות ללא רצון היא דמות ללא צידוק, והיא דמות שלא יכולה לעולל עלילות או לתת לקוראים חוויה מרגשת. קשה מאוד להתחיל לכתוב דמות כזו, בכלל.

אם אי פעם נתקעתם בשלב הרעיון או בתחילת הכתיבה – מאוד יכול להיות שזה בגלל שלדמות שלכם אין רצון מספיק חזק.

ואז מגיעים למטרה.

שהיא, בפשטות, התשובה לשאלה "איך הדמות מתכוונת להשיג את מה שהיא רוצה". הדרך בה הדמות עומדת ללכת. אם, למשל, הרצון של שר בממשלה הוא ליהנות ממנעמי השלטון (נסו לשכנע אותי להיות פחות ציני, תהיה לכם עבודה קשה מאוד) אז המטרה שלו היא למצוא חן בעיניי מי שממנה אותו. כל דבר שהוא יעשה יהיה קשור למטרה הזו. כל פעולה, כל כוונה לפעולה.

מטרה חייבת להיות מאוד ספציפית. חייבים לדעת בדיוק איך היא נראית, לתת לה שמות, לגעת בה. "להיות בזוגיות" זו לא מטרה ספציפית. "להיות בזוגיות עם משה" – זו כן מטרה. "להצליח בעסקים" זו לא מטרה. "לסגור את העסקה עם הלקוח", זו כן מטרה.
אם אין לדמות שלכם מטרה ברורה ומדויקת, היא לא תוכל לתת לרצון שלה (נניח שיש לה) ביטוי. היא לא תצא לדרך כי היא לא תדע לאן לצאת. היא לא תעולל דבר, והסיפור לא יתקדם לשום מקום.

אם, אי פעם, הרגשתם אבודים באמצע הכתיבה – יש סיכוי גבוה מאוד מאוד שזה בגלל שלדמות שלכם לא היתה מטרה.

כשיש מטרה, לא רק הדמות יודעת מה לעשות. גם אנחנו, ככותבים, יודעים מה לכתוב.

כשיש רצון ויש מטרה – יש גם סיפור. אבל מה שהופך אותו גם לסיפור מעניין זו ההפרעה: משהו, או מישהו, שלא נותנים לדמות להשיג את המטרה שלה בקלות. נמחיש: נניח שאני רוצה לאכול, ונניח שהמטרה שלי היא להיכנס למסעדה, ואז אני נכנס למסעדה ואוכל. זה אמנם סיפור, אבל משעמם.

אבל אם אני רוצה לאכול, והמטרה שלי היא להיכנס למסעדה, ולא מכניסים אותי כי אני אתיופי, למשל – אז כאן כבר יש סיפור מעניין. ועזבו גזענות. נניח שאין לי כסף לאכול, גם כאן יש סיפור מעניין. כי אני חייב לאכול ואני אעשה הכל כדי לאכול, כולל לרמות ולשקר וללכת מכות עם רעבים כמוני. ונניח שהאוכל לא טעים, אז הנה עוד סיפור – כי אז יש לי סכסוך עם המלצר או עם הטבח.

כשיש הפרעה – יש עניין. ואם ההפרעה למטרה של הדמות לא משמעותית, אז גם הסיפור לא משמעותי. משעמם. אם, אי פעם, השתעממתם מעצמכם בזמן הכתיבה – סביר שזה בגלל שלדמות שלכם היה קל מדי להשיג את מטרותיה.

רצון, מטרה, הפרעה. רמ"ה.

ככל שהרמ"ה של הדמות שלכם תהיה גבוהה יותר, כך היא תהיה מעניינת יותר, והסיפור שתוכלו לספר עליה יהיה טוב יותר. ומה שיפה זה, שקל מאוד להעלות את הרמ"ה של כל דמות. פשוט צריך לדעת את זה ולתת כמה שניות מחשבה בכיוון.

אז, מה הרמ"ה של דמות הגיבור שלכם? תוכלו לכתוב כאן.