טיפ הכתיבה השבועי: הטכניקה הבסיסית הזו שידרגה אתמול טקסט טוב – למצויין

Photo by Samuel Zeller on Unsplash

 


אז אתמול היה שיעור עריכה אונליין, כמו בכל שבוע ראשון של חודש.

מה זה אומר? 
שהתלמידים שולחים לי טקסטים שלהם, ואני עורך אותם אונליין, מול כולם, בדיוק כפי שאני עורך ספרים "אמיתיים". כולל כל ההתלבטויות שלי בדרך, עם כל השיקולים שלא תמיד אפשר להעביר בשיעור ממוקד טכניקה.
 
כי טקסטים הם כמו בני אדם, לכל אחד יש גיל, רקע, אופי ואישיות משלו. אתמול העניין הזה הודגש מאוד, 
כי הגישו לעריכה שני טקסטים שונים בתכלית. 

אחד מהם היה סיפור קצר ונוצץ שיכול היה להיות מוגש לתחרות של "הארץ" (ואולי גם לזכות), והשני היה טקסט פתיחה לספר ארוך, שנאבק באתגרים שיש לכל כותב בתחילת דרכו. 

מה שיפה היה לראות, שהשיעור תרם לשניהם. כמובן שלא באותו אופן אבל כמעט באותה מידה.
 
זה מה שקיבלתי באימייל אחרי השיעור, מאחת מתלמידות הכתיבה שנכחו בו: 

יהההה… איזה שיעור מצוין היה היום.
השכלתי, ורצתי ליישם. וגם, אולי הצלחתי 
לשפר טיפ טיפה את הביטחון העצמי שלי, 
כשזיהיתי שיש גם דברים שאני יודעת, 
או עושה באופן אינטואיטיבי. 
ביטחון עצמי, זה לדעתי הדבר הכי בסיסי 
(שאולי הכי חסר לי), בשביל להפוך 
את החלום הזה למציאות…
 
והאמת שהיה די וואו.
 
הטיפ של היום קשור דווקא בטקסט של הסיפור הקצר, זה שיכול היה להיות מוגש לתחרות סיפורים כמו שהוא, בלי התערבות בכלל. סיפור טוב מאוד, שכתוב טוב מאוד, ועם זאת, ההתערבות כן שיפרה
מספר אלמנטים ברבדים שונים. מתוכם אני בוחר להביא לכם עניין אחד בלבד: עניין החלוקה לפסקאות.
 
כל כך הרבה נופלים בזה, וחבל.
 
יש לפסקאות השפעה דרמטית על הקריאות של הטקסט. כל פסקה פותחת במוחו ובדמיונו של הקורא
"מגירה חדשה", לה נושא ייחודי משלה. 

אפשר לחשוב על זה כמו ארון בגדים עמוס. יש מדפים לחולצות, מדפים למכנסיים, מתלים לשמלות, מגירות לגרביים, לעניבות, לחגורות, ולנעליים. מה יקרה אם הארון לא יהיה מחולק ל"פסקאות" האלה? 
אם כולו יהיה ערימה גדולה אחת ומבולבלת של פריטים?
 
ומה יקרה אם הארון כן יהיה מחולק, אבל במגירת הגרביים יהיו גם חולצות, ולצד הנעליים יהיו גם חלק מהשמלות ואולי קצת מכנסיים?
 
בקיצור: תנו תשומת לב מיוחדת לפסקאות בטקסט שלכם. כדאי שהן יהיו ברורות, לא ארוכות מדי, 
לא "כלבו" של רעיונות ונושאים, עם חלוקה הגיונית, ומובילות זו לזו. 
 
יש שיעור מפתח בנושא הזה באוצר, בשם "פסקאות ומעברים". צפו בו.
 
והנה מה ששלחה לי, במפתיע, כותבת הסיפור הקצר בעקבות השיעור:
 
קודם כל ואווווו. 
אני מרגישה שעד שלא טיפלת בטקסט שלי 
לא הבנתי את המשמעויות העמוקות 
של העריכה שלך.
זה קצת כמו לעשות קסם לטקסט 
והקסם משפר אותו. 

ואני אומר: זה לא קסם, זו טכניקה.

איך נוצר קורס הכתיבה היקר בישראל?

סדנת כתיבה יוצרת
אוצר הדרכות הכתיבה של לירון פיין

זה דווקא סיפור מעניין.

לפני לא מעט שנים, כשרק עלה לי הרעיון של בניית קורס קטנצ'יק לכתיבה יוצרת, לא דמיינתי שהוא יתפתח לאוצר נוצץ שיגרום לכל תכניות הכתיבה האקדמיות בישראל להיראות רדודות ושטחיות לידו (את זה אומרים מי שהיו בהן,  לא אני). לא תכננתי שהוא ישלב בתוכו יותר מעשר סדנאות כתיבה יוצרת. לא שיערתי שהוא יאצור יותר תוכן,  טכניקות וקסמי טקסט מכל מה שקיים היום בכל הסדנאות בישראל – גם יחד.

ממש לא.

בסך הכל רציתי לפתח את עצמי ככותב.

באותם ימים ערכתי וניהלתי קריאייטיב במשרד פרסום מוערך שהתמחה בטקסטים ארוכים. כבר הייתי אחרי כתיבת שתי סדרות טלוויזיה ואפילו הוצאתי ספר בהוצאה מסורתית. הספר קיבל ביקורות טובות אבל לא עשה רושם בקופות (לימים הוא יהפוך למפתח לאוצר – אבל זה כבר סיפור אחר,  למחר).

ועדיין, עם כל זה שהייתי גדול ומוכשר ומוצלח, עם קריירת כתיבה עשירה ומפרנסת, בלב ידעתי שאני בסך הכל. . .  גור כתיבה צעיר.

כל מה שהיה לי זה מה שיש לכולם: קצת כישרון, קצת ניסיון, הרבה קריאה (הרבה קריאה!) וגם קצת למידה מהאנשים המוכשרים שעבדו לצידי.

אבל!

ידעתי שבחו"ל יש תכניות אקדמיות מקיפות ומעמיקות לכתיבה יוצרת – שאותן לא עברתי. ובטוח שיש בהן משהו. וידעתי שיש בחוץ אוצר עצום של ידע וטכניקות כתיבה ועריכה, שפותח ונצבר במשך עשרות שנים על ידי טובי הסופרים והעורכים בעולם – שאין לי.  ואני צריך שיהיה לי.

וקראתי קצת על זה, ורציתי את זה, והסתערתי על זה.

והייתי בטוח שבישראל, מדינתו השאננה של עם הספר, מקום בו יש יותר כותבים מקוראים – אני אמצא את האוצר הזה בקלות.

אתונות, מצאתי. אתונות.

בישראל, למרבה הבושה, לא היתה שום תכנית אקדמית רצינית לכתיבה.

מה כן היה? מה שיש גם היום: סדנאות כתיבה.

את הסדנאות האלה מעבירים, בדרך כלל, סלבריטאי כתיבה. סופרים ידועים שזכו להצלחה – ועכשיו צריכים השלמת הכנסה. אז בדקתי,  נרשמתי,  והלכתי.

והאמת? מאוד נהניתי.

יש משהו מאוד כיפי בסדנאות האלה. קודם כל, כי סופרים מפורסמים הם אנשים מרתקים. הם מוכשרים בטרוף, יש להם רעיונות מעניינים, הם מתנסחים נפלא, יש להם סודות פרטיים שהם גם נהנים לחשוף, הם מהווים השראה ומודל חיקוי, ו… בלי להתבייש אגיד שיש משהו מאוד קוסם בלהתחכך באבק כוכבים.

לחלוק אותו מזגן עם סופר מפורסם? לשתות יחדיו בהפסקה את אותו קפה נמס עלית עם חלב עמיד? הוליווד בישראל.

אז נהניתי, אבל בכל פעם שחזרתי הביתה שאלתי את עצמי אותה שאלה: "מה אני יודע עכשיושלא ידעתי קודם?"

והתשובה היתה מבאסת.

ולמה? כי אדם יכול ללמד רק את מה שיש לו.

ולאותם סופרים היה (ויש) כישרון. המון כישרון.  

אבל,  לעזאזל,  אי אפשר ללמד כישרון!

אף אחד לא יכול לכתוב כמו אשכול נבו, או דודו בוסי, או גבי ניצן, או יהודית קציר. הם ייחודיים.  הם מדהימים. אי אפשר ללמוד לכתוב כמותם כי… אי אפשר ללמד כישרון.

מה כן אפשר ללמד?

מה שרציתי מלכתחילה: טכניקות כתיבה.

וכן, בחלק מהסדנאות האלה העבירו גם טכניקות כתיבה, אלא שהן היו בסיסיות ורדודות מאוד. ולמה? גם בגלל שאדם שמתפוצץ מכישרון, מראש לא צריך לדעת המון טכניקה (ולכן גם לא יעביר אותה), גם בגלל שלקבוצת כתיבה בסדנה מגיעים אנשים עם רקע מגוון בכתיבה, כך שצריך לדבר אל המכנה המשותף הרדוד ביותר, וגם בגלל שיש גבול למה שניתן להעבירבסדנה קצרה של 12 מפגשים. (באוצר,  למשל,  יש בערך 20 שיעורים ותירגולים שונים רק בנושא של דיאלוגים! ואני עדיין מרגיש שזה חלקי).

אז מה עשיתי? הבנתי שמישראל לא תבוא הישועה, ולכן חזרתי ופניתי לחו"ל.

והתחלתי ללמוד. ללמוד ברצינות. כדי לפתח את עצמי הוצאתי עשרות אלפי ש"ח על קורסים ותכניות שונות – באנגלית. שילבתי פנימה את כל הידע הקיים שלי בכתיבה מולטידיסציפלינרית (גם תסריטאות, גם קופירייטינג). תרגמתי לעצמי את החומרים. התאמתי אותם לישראל, לעברית. פיתחתי חומרים חדשים. והכל לעצמי.

בעבודה קשה, הפכתי מגור כתיבה זעיר לחת'כת דרקון רושף טקסט שיושב על אוצר בלום של טכניקות כתיבה שונות.

ולא

נתתי

לאף

אחד

להתקרב אליו.

ואז,  לפני כחמש שנים,  התרחשה רעידת אדמה איומה שפתחה את הסדק הראשון למערת האוצר.

מחר אספר לכם על זה.

מה באמת צריך לשנות בסגנון הכתיבה שלכם?

אתמול העברתי שיעור עריכה אונליין. למי שלא יודע, זה שיעור כתיבה בו אני עורך סגנונית טקסטים שנשלחו אליי, מתלבט בקול רם על שינויים וטכניקות, משתף את הנוכחים בשיעור, ומציע אלטרנטיבות.

זה טוב במיוחד למי ששלחו את הטקסטים – כי הם מקבלים זווית עריכתית חדשה – אבל זה טוב גם לאחרים, שלומדים מ… לא טעויות, אלה לא טעויות, מ… אתגרים של אחרים.

ואתמול היו שני טקסטים מיוחדים. האחד מהם היה של מישהו שכותב בסגנון די דומה לשלי, סגנון עכשווי וישיר. השני היה טקסט שגובל בשירה, למרות שבשורה התחתונה הוא פרוזה.

לכל טקסט היו מטרות שונות ואתגרים שונים. בכל טקסט הורגשה טביעת אצבעות מובהקת של הכותב או הכותבת, ובכל טקסט היו גם טעויות (כן, הפעם אני משתמש במילה זו) שקל לתקן, ואפשרויות לטכניקות כתיבה שונות שקל לאמץ.

אבל זו לא הנקודה החשובה שאני רוצה להעביר כאן.

הנקודה החשובה היא שלכל טקסט כזה יש מקום, ומקום של כבוד. נכון, אחד ידבר לשבעה מכל עשרה קוראים, והאחר ידבר לשבעה מתוך מאה קוראים. נכון, אחד היה יותר פופולרי והאחר יותר אישי. נכון, אחד היה יותר מובן והשני יותר, הממ, מורגש. ונכון, אחד לא ירשים את השופטים בתחרות הכתיבה של הארץ והאחר אולי יזכה בה.

אבל לכל אחד היה מקום.

ולרגע עלו תהיות בשיעור, "האם אני צריך, או צריכה, לשנות סגנון כתיבה".

והתשובה שלי, שממש נזעקה מתוכי ויצאה באותו רגע, היתה "ממש לא!"

לכל סגנון כתיבה יש מקום וקהל. יש מי שיכולים לכתוב במספר סגנונות, יש מי שיכולים לכתוב רק באחד. בעריכה, המטרה שלי היא לא לשנות את סגנון הכתיבה של הטקסט – אלא לזרום איתו ולסייע לו להיות יותר "הוא". מקסימום לגרום לו להיות קצת יותר מובן, קצת יותר ידידותי לקורא, אבל עדיין – לא לשנות. אולי לשדרג.

ואת זה כבר יותר קשה לי להעביר כאן, אבל אני בכל זאת מנסה. כשאתם עוברים מדראפט ראשון לשני – שימו לב לסגנון שלכם, ונסו להעמיק אותו, להתמזג בתוכו, לשדרג אותו.

ואם עורך אומר לכם שהסגנון לא טוב, החליפו אותו.

את העורך, כלומר.

בייבי איגואנה נגד להקת נחשים רעבים

כמה אקשן יש בספרים שאתם כותבים?

כמה מרדפים, מכות, יריות, פיצוצים?

כתיבת קטעי פעולה, יודע כל מי שניסה לעשות את זה אי פעם, אינה המשימה הכי קלה ביקום המוכר. קטעי אקשן מערבים אלמנטים שבאופן טבעי שייכים לחושי הראייה והשמיעה, ומתבטאים טוב יותר על מסך הקולנוע ומערכת הסראונד, ולאו דווקא במילים כתובות על דף. מעבר לזה, הם גם לא ליניאריים: מתרחשים בהם דברים רבים בו זמנית, וזה לא מתאים לעין האנושית שקוראת מילה מילה ומשפט משפט.

איך בכל זאת כותבים אקשן טוב? אתמול למדנו לעשות את זה, באימון כתיבה שהתמקד בתיאור ספרותי של הקטע הזה: https://www.youtube.com/watch?v=Rv9hn4IGofM&ab_channel=BBCEarth

למדנו איך לשלוט בקצב המשפטים, מה חשוב לכתוב ומה פחות חשוב, ועל איזה קטע קריטי של האקשן רוב הכותבים מדלגים.

היתה חווייה די מדהימה, עם טקסטים מעולים שיצאו במהלך השיעור – אחד מהם בכלל הפך לספר ילדים…

טיפ אחד, חשוב, מהשיעור אתמול: האקשן האמיתי קורה בתוך הראש של הדמויות. בתוך הרגשות שלהן. אין אקשן בלי להט אמיתי, בלי רגשות עמוקים והתחייבות היסטרית של הדמויות לנצח במאבק.

כתיבה מהנה,

לירון פיין.

נ. ב,

כמעט שכחתי: אימון כתיבת האקשן שהיה אתמול התבסס על שיעור קיים באוצר הדרכות הכתיבה, אבל שידרג אותו ולכן גם יחליף אותו. זה יקרה תוך מספר שעות.

מאיזה שני חלקים מורכבת מלאכת הכתיבה?

מאת לירון פיין

כל ספר, כל מאמר, כל יצירה כתובה, מורכבים משני חלקים רעיוניים בסיסיים:

1. מה כותבים
2. איך כותבים

תנו לזה לשקוע רגע.

יש סופרים עם רעיונות מדהימים. עזבו סופרים, יש *ספרים* עם רעיונות מדהימים. נועזים, פורצי דרך, או סתם מרתקים ומגרים לקריאה.

מצד שני, יש סופרים שיודעים *לכתוב* היטב. הם קוסמי מילים. הם יכולים לקחת את הרעיון הכי בנאלי ולעשות ממנו מטעמים.

שלא במפתיע, לא תמיד שתי התכונות האלה מתקיימות באותו אדם. לא תמיד מי שמבריקים ברעיונות יודעים לנסח אותם בצורה הולמת, ולא תמיד נסחני-העל יוצרים סיפורים מעניינים במיוחד.

מה יותר חשוב לכתיבה?

ככלל יסוד (לא רק בכתיבה), רעיון מבריק עם ביצוע גרוע – יהפוך לכישלון מפואר ויניב ביקורות גרועות. לעומת זאת, רעיון גרוע עם ביצוע מבריק – יכול להניב תוצאות סבירות פלוס. בישראל, במיוחד, ספרים רבים מתקבלים יפה רק בגלל שהם נעימים לקריאה, ללא בסיס רעיונאי מדהים במיוחד.

אז מה עושים עם המידע הזה?

קודם כל, מעכלים. ומביטים עמוק פנימה. כל אחד יודע, בתוכו, איפה החלקים החזקים שלו. ואם אתם לא יודעים, פשוט שאלו. אפשר לשאול את מי שקראו דברים שלכם בעבר. אפשר לשאול אותי (אם אני מכיר את היצירה שלכם). האם אתם יותר רעיונאים? האם אתם יותר נסחנים?

ואז מחזקים את החלק החלש.

זה לא כל כך מסובך. מי שלא יודע להתנסח מדהים, יכול ללמוד את זה ולהפוך לפחות לנסחן סביר. אני לא מדבר על משחקי מילים, אלא על מבנה נכון של משפט, פסקה, סצנה, דיאלוג. אלה טכניקות כתיבה מוצקות, שניתנות ללמידה ולתרגול.

מעבר לזה, יש את הדבר הזה שנקרא "עורך". הוא יכול לעזור עם הניסוח, ולא רק עם ניסוח המשפטים והפסקאות – אלא עם הניסוח במובן הרחב יותר, של העלילה והדמויות.

ומה עושים כשאין רעיונות מבריקים?

זה כבר קצת יותר מסובך. גם לפיתוח רעיונות יש טכניקות חזקות מאוד (תוכלו לראות את השיעורים על יצירתיות שיטתית, באתר ההדרכות שלי), אבל זה בהחלט פחות טריוויאלי, ודורש בעיקר סיעור מוחות לפני תחילת הכתיבה. בשלב התכנון.

אז, אם אתם נסחנים טובים, אתם יכולים להתחיל עם רעיון בינוני? ודאי. אבל אני ממליץ לא לוותר כל כך מהר על הרעיון הטוב. על הטכניקה אפשר לעבוד אחר כך, אבל אם לא מכוונים גבוה – לעולם לא מגיעים גבוה.

כתיבה נעימה 

לירון פיין

מישהו שאל פעם את סטיבן קינג, למה הוא כותב סיפורי אימה. התשובה שלו היתה קצרה.

"למה אתה חושב שיש לי ברירה?"

אבל לא בזה אני רוצה להתעסק. אני רוצה לשאול למה אני כותב. באופן כללי. מה המטרה שלי בכתיבה? למה לי לכתוב ספר? למה סיפור קצר? מה אני רוצה להשיג במאות השעות האלה מול המחשב?

ומה אתם רוצים להשיג, כמובן. כי יש הרבה סיבות לכתוב.

 1. אני מכיר הרבה סופרים שבסך הכל רוצים לראות את השם שלהם על ספר בחנות הספרים. מבחינתם זה חלום. סוג של הכרה ציבורית. כמו לזכות ב"כוכב נולד". המהדרין גם לא יסתפקו בהוצאה עצמית או "קטנה". לא, הם רוצים לצאת בהוצאה גדולה, רשמית, מכובדת.

אני בהחלט יכול להבין אותם.  זו, אמנם,  לא הסיבה המרכזית בזכותה אני כותב, אבל היא לגיטימית בעיניי. אנחנו בני אדם. אנחנו רוצים כבוד, אהבה ותהילה. זה מניע חשוב ביותר. גם אני קצת כזה, אבל העניין הוא שאני עצלן.

אני לא אתאמץ כדי להכניס את הספרים שלי לחנויות. זה לא נראה לי כזה משתלם. זה גם מכניס אותי לברנז'ה של ה"סופרים", משהו שאני לא כל כך אוהב. מכירים את המושג "קנאת סופרים"?

אין לכם מושג כמה זה קיים, וכמה לכלוכים יש בעולם הזה. סופרים, ומבקרים, וכל השיט הזה שמגיע כשמתעסקים עם המון כבוד ומעט מאוד כסף. כבר לפני יותר מעשור בחרתי לא להיות שם. עצלן, נו.

2. אם כבר מדברים על כסף, יש מי שרוצים לכתוב, כי הם רוצים להתפרנס ממה שהם אוהבים. אני, ללא ספק, שייך (גם) לקבוצה הזו. בגלל זה אני כותב מקצועי – כבר כמעט 25 שנים אני עושה את זה לפרנסתי, ומצליח להפיק הנאה אמנותית גם מדברים שאינם כל כך אמנותיים ביסוד. זה גם מה שהוביל אותי לתרגם ולהוציא את הספרים שלי באמזון.

מה שכן – זה לא פיתרון קסם. אין ספק שלא כל אחד יכול להוציא ספריו באמזון, וגם אין ספק שאמזון היא הימור די גבוה (בגלל עלות התרגום). אבל… היא אופציה. לגיטימית. ובמקום אחר ארחיב על זה יותר.

3. יש מי שיש להם סיפור לספר. וזה בוער בהם. אם אתם אומרים, "היי זה אני!" סביר שאתם צודקים. כי לכל האנשים יש משהו לספר. בתוך כל אחד מאיתנו מסתתר לפחות ספר אחד, ספר אוטוביוגרפי. ואם לא שלו, אז של הוריו. או של הסבא והסבתא. זה הסיפור הראשון שיש לכל אחד. אבל מה שהופך אדם ל"סופר", לדעתי, זה הסיפור השני. לא זה שעוסק בו ישירות. זה שעוסק במישהו אחר. במשהו אחר.

4. הקפקאים. פרנץ קפקא כתב למגירה. הוא בכלל לא רצה שאנשים יקראו את מה שהוא כותב. אני לא יודע אם הוא חשב שזה טוב או לא, אבל עובדתית הוא לא פרסם את כתביו, אפילו לא ניסה. ובצוואה שלו הוא ביקש להשמיד אותם.

לדעתי הוא כתב כי הוא פשוט היה חייב לכתוב. הוא דמיין סיפורים טובים כל כך, שכדי לקרוא אותם הוא היה צריך לכתוב אותם קודם. לכתוב לעצמו. בי, אישית, בהחלט יש משהו מהקפקאיות. אני מאוד נהנה ממה שרץ לי בדמיון, אבל כדי לקרוא את הסיפורים שלי אני חייב לכתוב אותם. לשמחתי, אני מאוד נהנה לכתוב.

כמוהו, אני בעצם כותב למגירה. לעצמי. שלא כמוהו, אני כן רוצה שיקראו את מה שאני כותב. לכן אני כן מוציא את הספרים שלי בפורמט דיגיטלי, בלי מאמץ רב ובלי עלויות גבוהות.

ואתם?

מה הסיבה שלכם לכתוב?