טיפ הכתיבה השבועי: אפקט ההמינגוויי

הטיפ השבועי לא קשור לכתיבה נטו, אלא לכישרון הכתיבה ולמה שעושים איתו. האמת היא שאני כותב את זה קצת מעצבים, קצת מייאוש, אולי קצת מרחמים. ויש מצב שזה יהיה טיפ הכתיבה הכי חשוב שתקבלו אי פעם. כי לא אני נותן אותו, אלא ארנסט המינגוויי. אחד מגדולי הסופרים אי פעם.
אבל תיכף נגיע לזה. הכל התחיל מאיזה פוסט בפייסבוק, בו מישהי (תחת זהות בדויה, לכאורה. זכותה) הניחה שאלה "בוטה ופרובוקטיבית" לדבריה, בזו הלשון: "לא כולנו ניחנו בכשרונם של המינגווי או טולסטוי. חלק גדול מהספרים המתפרסמים בישראל אינם ראויים להיחשב כספרות בכלל. למה להתאמץ ולפרסם יצירות בינוניות או גרועות? מה זה נותן חוץ מהתחושה (הלא נכונה) שאני סופר/ת?"
הפוסט החביב הזה, כמובן, זכה לגלים סוערים ולתגובות עזות. גם אני הגבתי שם, אבל לא בעוצמה הראויה. כי אתם מבינים, לדעתי – יש מי שירגישו כי שאלות מסוג זה לא תמיד תמימות, לכאורה. האם אתם חושבים שהן תמימות?

אני מכיר אנשים שחושבים שלעיתים קרובות, שאלות שמגדירות מהי ספרות ומהי אינה ספרות, שאלות שלכאורה קובעות כי מה שפרסמתם הוא גרוע, הן בחזקת זילזול בכל מי שחולם (או חולמת), בכל מי שרוצה, בכל מי שכותבים ועדיין לא זכו להכרה.
יש מי שיחשבו כי זה זילזול בכל יוצר או יוצרת. בכם.
זו, לכאורה, שאלת ה"למה אחותך זונה", של עולם הספרות. שאלה שקובעת עובדה – אשר אינה עובדה כלל וכלל. למה להתאמץ ולפרסם יצירות "גרועות". מי קובע שהן גרועות? לכאורה, שואלי השאלות האלה. "מה זה נותן חוץ מהתחושה (הלא נכונה) שאני סופר/ת?" ומי קובע שהתחושה לא נכונה? לכאורה, שואלי השאלות, כמובן.
באופן אישי אני חש שאמירות מסוג זה יכולות להשפיל כותבים מתחילים ו"חסרי כישרון". אינני יודע למה התכוונה הבדויה, אבל אני כן יודע שהרבה אנשים נפגעו מדבריה.

תיכף נמשיך.

*

הטיפ השבועי לא קשור לכתיבה נטו, אלא לכישרון הכתיבה ולמה שעושים איתו. האמת היא שאני כותב את זה קצת מעצבים, קצת מייאוש, אולי קצת מרחמים. ויש מצב שזה יהיה טיפ הכתיבה הכי חשוב שתקבלו אי פעם. כי לא אני נותן אותו, אלא ארנסט המינגוויי. אחד מגדולי הסופרים אי פעם.
אבל תיכף נגיע לזה. הכל התחיל מאיזה פוסט בפייסבוק, בו מישהי (תחת זהות בדויה, לכאורה. זכותה) הניחה שאלה "בוטה ופרובוקטיבית" לדבריה, בזו הלשון: "לא כולנו ניחנו בכשרונם של המינגווי או טולסטוי. חלק גדול מהספרים המתפרסמים בישראל אינם ראויים להיחשב כספרות בכלל. למה להתאמץ ולפרסם יצירות בינוניות או גרועות? מה זה נותן חוץ מהתחושה (הלא נכונה) שאני סופר/ת?"
הפוסט החביב הזה, כמובן, זכה לגלים סוערים ולתגובות עזות. גם אני הגבתי שם, אבל לא בעוצמה הראויה. כי אתם מבינים, לדעתי – יש מי שירגישו כי שאלות מסוג זה לא תמיד תמימות, לכאורה. האם אתם חושבים שהן תמימות?

אני מכיר אנשים שחושבים שלעיתים קרובות, שאלות שמגדירות מהי ספרות ומהי אינה ספרות, שאלות שלכאורה קובעות כי מה שפרסמתם הוא גרוע, הן בחזקת זילזול בכל מי שחולם (או חולמת), בכל מי שרוצה, בכל מי שכותבים ועדיין לא זכו להכרה.
יש מי שיחשבו כי זה זילזול בכל יוצר או יוצרת. בכם.
זו, לכאורה, שאלת ה"למה אחותך זונה", של עולם הספרות. שאלה שקובעת עובדה – אשר אינה עובדה כלל וכלל. למה להתאמץ ולפרסם יצירות "גרועות". מי קובע שהן גרועות? לכאורה, שואלי השאלות האלה. "מה זה נותן חוץ מהתחושה (הלא נכונה) שאני סופר/ת?" ומי קובע שהתחושה לא נכונה? לכאורה, שואלי השאלות, כמובן.
באופן אישי אני חש שאמירות מסוג זה יכולות להשפיל כותבים מתחילים ו"חסרי כישרון". אינני יודע למה התכוונה הבדויה, אבל אני כן יודע שהרבה אנשים נפגעו מדבריה.

תיכף נמשיך.

*

קודם אני רוצה לקחת אתכם לאחת ההופעות החיות הכי גדולות שהיו בישראל. ההופעה של U2 בפארק הירקון. 1997. באותה תקופה, זו היתה להקת הרוק הגדולה והמושמעת ביותר בעולם. בשיא הכישרון, שיא ההצלחה, שיא היצירה. רוק בועט, נשכני, חברתי אפילו. ועבדכם הנאמן אהב אותה ביג טיים. היוג' טיים.
היה לי שיער ארוך, באותה תקופה. הסיבה: לא היה לי כסף להסתפר. חסכתי. גם על ההופעה של החיים שלי חשבתי לוותר, אבל אהובתי דאז לא הסכימה לזה, התאמצה ופשוט קנתה לי כרטיס אחד. לשניים, כבר לא היה מספיק.
אז נסעתי לשם על אופניים, לבדי, מבסוט מהחיים. הייתי רוקר בנשמה, פינגוויניסט לשעבר, אחד שידע בעל פה כל ניואנס של בונו וכל צליל שייבבה הגיטרה של The Edge.
וזה היה לילה קסום. והופעה עצומה. ובונו צרח וקפץ ושר את נשמתו ודיבר על יצחק רבין, שנרצח שנתיים לפני כן, ובדיוק באמצע השיר Bullet The Blue Skies נדלק זרקור אימתני הישר לרקיע, ומטוס נוסעים עבר בתוך האלומה. כישוף.
ואז הם ביצעו קאבר של, שבו חזק, להקת אבבא.
אבבא! בראבק. Dancing Queen. כן. להקת הרוק הכי גדולה ובומבסטית בעולם ביצעה גרסת כיסוי לאחד משירי הפופ הכי… ובכן, פופיים שיש. הסגנון שרוקרים הכי בזים לו. שיר של להקת פלסטיק וסינטיסייזרים משבדיה.
ואני חשבתי שהם עושים את זה כדי ללעוג למוזיקת הפופ הנחותה של אבבא. להשפיל. להראות כמה המוזיקה של אבבא שטחית ומטופש – – –
הו, כמה שטעיתי.
בונו, הכפרה שלי לכל החיים, לימד אותי באותה הופעה את אחד הלקחים הכי גדולים שמישהו לימד אותי על אמנות. כי הוא פשוט התמסר לשיר (תיקון חשוב ביותר: יש מצב שזה היה דה אדג'), והוא היה אמיתי בתוך הצלילים, והוא היה 100% בונו (או דה אדג') בתוכו, הוא התמוגג מהמלודיה של אבבא, וכל רוק הגיטרות המופלא (בעיניי) של U2 התחבר נפלא עם השיר הזה, וזה היה מדהים.
ואני עמדתי, המום. והבנתי שבונו לא לעג לשיר ולאבבא, הוא *החמיא* לשיר ולאבבא. הוא שר אותו כי הוא אהב אותו. כי הוא יוצר אמיתי. הוא אמן אמיתי.
ואף אמן אמיתי לא יכול ללעוג למאמצים המיוזעים של אמן אחר, או לצעדי התינוק של אמן מתחיל ומתנסה. אף זמר אמיתי לא יכול ללעוג למישהו שמנסה לשיר. אף מלחין אמיתי לא יכול ללעוג למישהו שמנסה להפיק מלודיה ומתקשה בזה.
ואף אדם שמבין משהו בכתיבה, לא יכול ללעוג למישהו שמנסה לכתוב.
*
אם אתם מכירים סופרים בסביבה שלכם, תשאלו אותם כמה קל לכתוב. אני מבטיח לכם שככל שהסופר מוכשר יותר, ככל שהוא מפורסם יותר, ככל שהוא ידוע יותר וגדול יותר – כך הוא יתייחס לכתיבה כאל מלאכה – לא כישרון.
יהודה אטלס אמר כי "לכתוב בשבילי זה לעבוד קשה, לכתוב ולמחוק, לכתוב ולזרוק, להתייאש, להתעצבן, להחליף עטים, לרוץ למקרר… זה לוקח זמן, זה מצריך סבלנות.. להמציא משהו זה קשה". דבורה עומר אמרה ש"אני לא מאמינה במוזות. חושבת שזו המצאה של עצלנים. אני מאמינה בחריצות. יש ימים קשים, בהם לא מצליחים לכתוב דבר או לא מרוצים ממה שנכתב".
ומה אמר עמוס עוז? "אני כותב טיוטות. לא שאני כותב טיוטה ומעתיק לנקי פעם אחרי פעם, אלא כותב גרסה ועוד גרסה, וכשיש חמש או שש גרסאות אני מניח אותן על השולחן ומסתכל עליהן ומכולן עושה אחת". וביאליק השווה את הכתיבה לחציבה מן הסלע. קשה, מיוזעת, ובעיקר מייגעת.
ואפילו המינגוויי, אותו המינגויי האליל אליו התייחסה הבדויה, לא עשה מהכישרון כזה שוס. להיפך, באחד הציטוטים המפורסמים שלו, הוא אומר "אף אחד לא צריך לדעת שלמדת לכתוב. שיחשבו שנולדת ככה!"
המינגווי ידע משהו שרק סופרים אמיתיים, לא צקצקנים מבחוץ, יודעים: הוא ידע שהספר שקוראים הוא לא הספר שנכתב. אני אחזור על זה כדי להדגיש: מה שאנחנו קוראים? זה לא מה שהסופרים כתבו.
אנחנו אולי גומעים את הספר תוך שעתיים שלוש (או שלושים), ומרגישים את הגאוניות הזורמת בכל שורה ורעיון, ואומרים "וואו, איזה קסם! איזה כישרון!"
אבל זו תרמית. אחיזת עיניים.
הספר לא נכתב בשעתיים שלוש, גם לא בשלושים שעות או בשלוש מאות. כלום לא זרם שם בגאוניות. הכל היה קשה, הכל שוכתב, הכל נוסח שוב ושוב, דמויות נכתבו ונמחקו, דיאלוגים שויפו עד דק. הושקעה שם עבודה. ע-ב-ו-ד-ה.
ואם אני צריך להשוות את משקל הכישרון מול משקל העבודה, זה 80/20 לטובת העבודה.
*
וכשאני אומר "עבודה" אני לא מתכוון רק לעבודת הכתיבה והעריכה על ספר הספציפי הזה. אני מתכוון לכל התהליך שהוביל אליו. כל השוואנג. שנים, עשרות שנים של לימודים ועבודה.
והתהליך הזה כלל ספרים שנכתבו למגירה, כלל אימונים אין קץ על כתיבה, כלל טכניקות כתיבה שהוא למד או גילה בעצמו, כלל אימונים עצמיים (כל כתיבה היא גם אימון בכתיבה, וכל אימון כתיבה הוא שיעור כתיבה), כלל עריכה עצמית ועריכה חיצונית. כלל חיים שלמים של הכנות לרגע בו הופיע ה"קסם" והכישרון.
כל הספרים המדהימים, לא היו כל כך מדהימים בהתחלה. הם היו גרועים עד בינוניים, ואז שויפו והוברקו בעבודה קשה.
וכל הכותבים הטובים, האגדתיים, לא היו כל כך טובים בתחילת דרכם. כי אי אפשר להגיע ליצירות הבאמת טובות במכה ראשונה. קודם צריך לכתוב את הבינוניות והגרועות, להתאמן, להשתפר, ולעבור את התהליך הנפלא הזה של היצירה. ואם מוציאים את היצירה ה"גרועה" לאור? אדרבא, זה מצויין! כי אז גם מתחשלים באש הקהל. ולומדים מהתהליך.
ואולי בכלל מגלים קהל שמתאהב ביצירות ה"גרועות" האלה, וחושב שהן מדהימות. יש חובבי הארי פוטר בקהל? אני אחסוך מכם את הסיפור שאתם כבר יודעים על מי שכתבה אותו. איזה מזל שהיא לא הקשיבה למה שאמרו לה, אה?
אני אוסיף לקלחת גם את אהוד בנאי, אהובי, שלקח לו נצח כדי "להתגלות". איזה מזל שהוא לא נשבר באמצע, עם כל האמירות שהוא בינוני וגרוע. אני לא יכול לדמיין את החיים שלי בלי היצירה שלו.
למעשה, אם הסופרים הגדולים היו קוראים שורות ארס של לגלגנים וצקצקנים וגם מקשיבים להן – יתכן ולא היו ממשיכים לכתוב בכלל. הרי למה להתאמץ ולכתוב ולפרסם? הרי אין בזה הרבה כסף בדרך כלל, עדיף לעשות משהו אחר. ולמה לכתוב יצירות בינוניות וגרועות? מה עשינו בזה?
אז הנה אני אגיד לכם מה עושים בזה.
*
אני מלמד כתיבה ואני עורך כותבים. וכבר ליוויתי כותב בפיתוח ספר, כותב שמעולם לא כתב – ואפילו לא קרא ספר פרוזה אחד. היה לו סיפור קטן בלב, אבל לא היה לו מושג איך להפוך אותו לסיפור על דף. לא היה לו מושג איך לכתוב משפט פרוזה קוהרנטי, או דיאלוג לא מרדים. מעולם לא חשדו בו שיש לו כישרון כתיבה.
אבל זו היתה רק נקודת הפתיחה שלו, כפי שאתם נמצאים בנקודת הפתיחה שלכם היום. עצלן הוא לא היה. ותרן הוא לא היה. הוא לקח את הכישרון שהיה לו, כפי שיש לכל אחד ואחת מאיתנו, והתחיל להשקיע. ולקרוא. וללמוד. ולתרגל. ובלימודים ובעבודה קשה הוא יצר ספר ראוי בהחלט ואף למעלה מזה. הייתם צריכים לקרוא את הטיוטה הראשונה שלו. והוא עשה ממנה פנינה.
אם הוא אי פעם יכתוב ספר נוסף, אני בטוח שהוא יהיה טוב אף יותר. ואם הוא ימשיך לכתוב ולהשתפר, אז החמישי או העשירי כבר יהיו יצירות מופת. בעיניי מספר אנשים, לפחות.
מי שאי פעם היה בשיעור עריכה אונליין שלי, יודע איך אני מתייחס לטקסטים ולאנשים שכתבו אותם. אני נפעם מזה שמישהו בכלל העז לכתוב משהו, כי אני יודע כמה זה קשה. אני מוקסם מזה שמישהו מוכן לקבל ביקורת בונה, כי אני יודע כמה זה קשה! וכמה זה מסוכן לנפש של הכותב… ולעתיד הכתיבה שלו.
יש אנשים שילמדו לכתוב, בתאוריה ובפרקטיקה, במשך עשרות שנים עד שיפיקו יצירת מופת בודדה. למעשה, אני מאמין שכמעט בתוך כל אדם מסתתרת יצירת מופת ספרותית, בסגנון זה או אחר. לפחות יצירה אחת.
כל מה שהוא צריך זה להתחיל לכתוב… ולהמשיך לכתוב. ולהוציא. וללמוד. ולשכתב. ושוב להוציא. ולגלות. ולבנות. ולהשתפר, ולהוציא. זה 20% כישרון, 80% עבודה.
טולסטוי לא פחד מעבודה. המינגוויי לא פחד מעבודה. קינג לא פוחד מעבודה. סנדרסון לא פוחד מעבודה.
אל תקשיבו לאף אחד שמזלזל בכם וביצירה שלכם. פשוט תעבדו עליה עוד, ועוד, ותלמדו, ותתרגלו, ותוציאו. ותזכרו את מה שהמינגוויי אמר: אף אחד לא צריך לדעת שלמדתם לכתוב, ושעבדתם על זה כל כך קשה.
שיחשבו שנולדתם ככה.

טיפ הכתיבה השבועי: הגוף (הראשון) והנשמה

יצא שהשבוע התעסקתי הרבה בבחירות גוף לסיפורים. גוף ראשון, גוף שלישי וכו'. מאחר ובחירת הגוף היא גם בחירת הנשמה של הסיפור, זה מאוד חשוב. יש הרבה בילבול בעניין, אז זה הזמן לעשות קצת סדר, ואולי לעזור בכמה החלטות חשובות.

ברשותכם, אדלג על הרקע ועל הניואנסים (יש הרבה מהם), כמו גם על גישות אקזוטיות ופחות נפוצות, ואגש לדברים הממש עיקריים. וכהרגלי, בטח אעצבן פה כמה אנשים.

כתיבה בגוף ראשון

בכתיבה בגוף ראשון המספר מספר את מה שקורה (או קרה) לו בגופו. זו הכתיבה הכי אישית ולכן היא מככבת בז'אנרים של רומנטיקה ונוער, כי בסיטואציות ובגילאים האלה הקוראים מאוד עסוקים בעצמם וברגשותיהם.
יותר מזה: פעם רוב הקריאה היומיומית שלנו (עיתונות) היתה בגוף שלישי, והכתבים דיווחו על מה שקרה לאנשים אחרים. היום, בעידן הפייסבוק, התרגלנו לכתוב את עצמנו – ולקרוא אחרים שכותבים את עצמם, בגוף ראשון.

מהסיבות האלה, רוב הכותבים שמתחילים היום לכתוב – עושים את זה בגוף ראשון. זה הכי טבעי להם, וכביכול גם הכי פחות דורש מאמץ.

כביכול.

קיימים כמה ניואנסים לגוף הראשון ולסגנון הסיפור. רומן מכתבים? זה גוף ראשון. יומן? גוף ראשון. וכמובן, סיפור אותו המספר מעביר למישהו אחר – בהחלט ובהחלט גוף ראשון. אבל רוב הכתיבה העכשווית בישראל נערכת במה שאני מכנה גרל"מ.

וללא ראשי תיבות: גוף ראשון לא מנומק.

בגרל"מ, המספר לא צריך 'סיבה מוצדקת' כדי לספר בגוף ראשון. הוא לא מדבר אל מישהו מוגדר, ולא כותב זכרונות (כמו בספרי פיץ של רובין הוב). הוא פשוט עושה את זה כי ככה בא לו. או, יותר נכון, ככה נראה לסופר שהכי נכון לספר.

ו… הוא כותב את הנשמה שלו. כלומר: את מה שהוא חש (רואה, שומע וכו'), את מה שהוא חושב ואת מה שהוא מרגיש. כל מה שנכתב על הדף נמצא בתוך הטווח הזה. כל מילה ומילה בטקסט.
וכאן מגיעה הטעות (מילה גדולה מדי. נקרא לזה כתיבה חצי אפויה) הגדולה ביותר שאני רואה בכתיבה בגוף ראשון: לספר "על עצמי", במקום לספר "את מה" שקורה.

אסביר.

אם אני כותב "ראיתי את יוסי יוצא מהחדר וחשבתי שהעיניים שלו מדהימות", אני מספר "על עצמי". הדגש הוא על מה שראיתי וחשבתי. אבל… היי, בגוף ראשון כל מה שכתוב הם דברים ש(כמספר) חשתי, חשבתי או הרגשתי.

תנו לזה לשקוע רגע.

שקע?

אם שקע, אז שמתם לב שיש כאן פתאום הרבה מילים מיותרות. אני לא צריך לכתוב "ראיתי את יוסי", כי ברור מאליו שראיתי אותו – אחרת לא הייתי יודע שהוא יצא מהחדר וזה לא היה נכנס לטקסט. מספיק שאכתוב "יוסי יצא מהחדר".

וגם לא צריך לכתוב "חשבתי שהעיניים שלו מדהימות", כי הרי כל הטקסט מורכב מדברים שהתרוצצו לי במוח. מספיק שאכתוב "העיניים שלו היו מדהימות".

יוסי יצא מהחדר. העיניים שלו היו מדהימות.

ופתאום הכתיבה בגוף ראשון היא כתיבה באמת בגוף ראשון. היא החוויה הכי נאמנה למציאות שאפשר לתת לקוראים. ופתאום כל ה"ראיתי" ו"חשבתי" וכל המילים המיותרות האלה, מרגישות כמו לגעת במציאות דרך כפפה. זה כאילו. זה על יד.

אז: כשאתם כותבים בגוף ראשון, כתבו באמת בגוף ראשון. כתבו את מה שקורה, את המחשבות, את הרגשות – ולא על החוויות של המספר.

זו, אגב, אחת המשמעויות האמיתיות של כלל ה"להראות, לא לספר" (הרבה יותר עמוק וממשי ממה שסיפרו לכם, לכתוב תנועות גוף ופרצופים במקום תארי פועל).

ולגבי גוף שלישי?

זה כבר יחכה לשבוע הבא.

איך לשפר כמעט כל טקסט על ידי שימוש חכם במקש אחד?  טיפ הכתיבה השבועי

אתם כבר יודעים: ביום שלישי יש תירגול חי, ומעט אחריו – טיפ שניתז מאותו שיעור. הפעם ערכתי בשידור חי טקסטים של תלמידים (זה קורה בשבוע הראשון של כל חודש), וכלי אחד בלט מעל לכל האחרים אתמול:

הגרזן.

לא יאומן כמה שטקסט יכול להשתפר ברגע שמפעילים עליו את כפתור ה-delete. ואני לא מדבר על המחיקות הרגילות, אלה של הטעויות ושל החלפות מילה, פה ושם. לא, לא. אני מדבר פה על הנפת גרזן מושחז וקטלני על פיסקה שלמה, לפעמים שתיים, לפעמים יותר. קיצוץ כואב. קיצוץ שגורם לצרחות.

וזה לא קל, לא קל בכלל. הרי זה ממש טקסטוסייד, רצח-טקסט, מה שהכפתור הנבזי הזה עושה. לרגע אחד יש פה רעיון, פיסקה. עולם שלם. ואז אין!

אסון. זוועה. גוועלד!

ואולי ברכה?

כי יש מקרים, והם רבים מאוד, בהם הקיצוץ עושה רק טוב לטקסט. במיוחד כשרואים איך הפסקאות ששרדו את הטבח דבוקות זו לזו מחדש, מולחמות טוב הרבה יותר. ובמיוחד כשמתקשים להיזכר מה היה שם קודם, לפני הניתוח. ובמיוחד כשהקצב של הטקסט הופך להיות מהיר יותר, והקוראים מגיעים לנקודה החשובה בתנופה גדולה יותר.

אז מה צריך לשסף?

כל טקסט לגופו, וקיימים מספר מקומות חשודים בכל גוף כזה. הנה:

  • כפילויות. לא יאומן כמה כפילויות יש בטקסטים. דברים נאמרים, ואז נאמרים שנית בדרך אחרת. קשה מאוד לשים לזה לב.
  • רעיונות שמופיעים יותר מפעם אחת, ובעצם חוזרים על עצמם בניסוחים מגוונים – ומיותרים. בדיוק כמו המשפט הזה, למשל.
  • מחשבות פנימיות של הדמות המספרת. הרבה פעמים הכותב מתבחבש בתוך עצמו בדראפט הראשון, ומגיע למקומות פחות מעניינים. הפיתרון: אבחת להב ממורט – ומהר.
  • תיאורים. כמובן שלא כולם ראויים לקיצוץ, אבל כולם נמצאים בקבוצת סיכון. שמרו תמיד את הכירורג הפנימי שלכם בכוננות.
  • דיאלוגים. ובמיוחד: דיאלוגים בהם אין התפתחות ונוצרת תחושת לולאה. חייבים לבתק אותה ויפה שורה אחת קודם.

מתי מקצצים?

זו כבר אומנות אמיתית. אומנות – ולא אמנות, ולכן גם אפשר לתרגל אותה ולפתח אותה. הנה דרך טובה לעשות זאת:

1. קחו טקסט שלכם, ובלי לבדוק שום דבר מיוחד – פשוט סמנו פיסקה שרירותית ומחקו אותה.

2. נשמו עמוק וקראו את הטקסט שוב. האם הוא עובד? האם הפסקאות שנותרו מודבקות היטב, בהיגיון? אם התשובה חיובית, אולי עליתם על משהו ראוי לגיזום.

3. חזרו על הפעולה הזו בפסקאות שונות. מהר מאוד תתחילו לפתח את מיומנות המאצ'טה שלכם, ותוכלו לבצע עריכה עצמית טובה יותר.

ועד לפעם הבאה, זכרו:

לא סתם קוראים לברית – ברית מילה.   

מחיר הבחירות שלכם (טיפ הכתיבה השבועי)

טיפ הכתיבה השבועי
הטיפ של היום נובע – כהרגלי – מכתבי יד שאני מקבל. ובמקרה הזה: במסגרת שיעור העריכה אונליין שהיה בשבוע החולף.
למי שלא יודע – בשבוע הראשון של כל חודש אני מקיים שיעורי עריכה אונליין, במסגרתם שולחים לי התלמידים טקסטים שהם כתבו ואני עורך אותם בשידור חי, תוך שאני מתלבט ומנמק ומסביר את השיקולים שלי.
ואחד מהקטעים אותם ערכתי בשבוע החולף היה כתוב בשפה גבוהה.
אבל ממש גבוהה.
ממש ממש גבוהה.
לא רק בנרטיב (תיאור ההתרחשויות) אלא גם בדיאלוגים.
למעשה, הגיבורים דיברו זה עם זו בשפה עגנונית למהדרין, למרות שהסצינה התרחשה, כביכול, בשנת 2019 ולגיבורים קראו (נגיד) לידור וקרין.
למה?

הכותבת אמרה שככה בא לה לכתוב, וזו האמנות שלה. זה מה שהיא אוהבת.
מייד עלתה השאלה, האם זה לגיטימי?
האם זה תקין?
האם לידור וקרין של 2019 יכולים לדבר כאילו הם היו הרשל-זלמן ורוזה-חיה של שנת 1952?
התשובה: ודאי שזה לגיטימי!
הרי זו אמנות.
זו האש שבלב של אותה כותבת, ואוי לנו אם נפסול משהו כזה רק בגלל שזה לא מתגלץ' לנו היטב בגרון.  אבל… יש לבחירה הזו מחיר. כן. לכל בחירה יש השלכות ומחירים. ולבחירה בכתיבה מליצית, גבוהה, יש מחיר, ואפילו מחיר כבד.
תג המחיר הראשון מגיע ברמת האמינות.
הקורא, שאינו מצפה לשפה כזו, מבין שזו חידה. מבין שיש סיבה לכך שהגיבורים מדברים לא בשפה הצפויה. זה כמו שניסע לבייגי'נג, וזוג סינים יפנו אלינו שם בעברית צחה. זו חידה ענקית. מאיפה לכם העברית?
ובהשאלה, כאן: מאיפה העגנונית? מי לימד אתכם לדבר כך? למה בחרתם לעשות את זה? אם לא נספק לקורא תשובה טובה – סימן השאלה יישאר ויטריד ויוריד משמעותית מההנאה של הקריאה.
אז: אם זו הבחירה שלכם, כדאי לנמק אותה לקוראים.
זה אפילו יוסיף רובד מעניין לסיפור.
גם תג המחיר השני קשור לקוראים.
כשאנחנו בוחרים לכתוב בצרפתית – אנחנו בוחרים בקוראי צרפתית. כשאנחנו בוחרים לכתוב ביידיש – אנחנו בוחרים בקוראי יידיש. וכשאנחנו בוחרים לכתוב בשפה מליצית אנחנו בוחרים לפנות אך ורק לקוראים שאוהבים ויודעים לקרוא שפה כזו.
ויש ממש מעט כאלה היום.
כל השאר יביטו בטקסט בייאוש ויעברו לקרוא משהו אחר. קחו את זה בחשבון.
גם את תג המחיר השלישי, ואולי הכבד והקטלני מכולם, מציבים הקוראים.
וכאן מדובר במחיר השגיאות.
אודה ואתוודה: אני לא שולט בעברית מליצית. זו לא השפה עליה גדלתי. אני לא מדבר עגנונית ביום-יום שלי. וכפועל יוצא, אם אני אנסה לכתוב עברית גבוהה, כנראה שיפלו בטקסט שגיאות רבות. שגיאות בבחירת אוצר המילים, שגיאות תחביר, שגיאות כתיב, ושגיאות שאני אפילו לא יודע שהן שגיאות.
ואיך יקבלו את זה אותם קוראים מעטים שמתמוגגים משפה מליצית?
בבוז.
הם יראו בקלות שאני מתחזה. כי הם מאוד רגישים לזה. הם אוהבים את העברית המליצית! והם מאוד רגישים לשגיאות בה. וכשהשגיאות האלה כתובות על נייר – הן ממש צורמות.
אז: אם הבחירה שלכם היא לכתוב בשפה גבוהה – בדקו את עצמכם בשבע עיניים. כי אתם התחייבתם לסטנדרטים הגבוהים שמגיעים עם השפה הגבוהה.
ואפילו אם השגיאה זניחה, כמו השתרבבות של ביטוי יומיומי בתוכה, הקוראים יקפצו.
ויקצפו.
 

איך נוצר קורס הכתיבה היקר בישראל?

סדנת כתיבה יוצרת
אוצר הדרכות הכתיבה של לירון פיין

זה דווקא סיפור מעניין.

לפני לא מעט שנים, כשרק עלה לי הרעיון של בניית קורס קטנצ'יק לכתיבה יוצרת, לא דמיינתי שהוא יתפתח לאוצר נוצץ שיגרום לכל תכניות הכתיבה האקדמיות בישראל להיראות רדודות ושטחיות לידו (את זה אומרים מי שהיו בהן,  לא אני). לא תכננתי שהוא ישלב בתוכו יותר מעשר סדנאות כתיבה יוצרת. לא שיערתי שהוא יאצור יותר תוכן,  טכניקות וקסמי טקסט מכל מה שקיים היום בכל הסדנאות בישראל – גם יחד.

ממש לא.

בסך הכל רציתי לפתח את עצמי ככותב.

באותם ימים ערכתי וניהלתי קריאייטיב במשרד פרסום מוערך שהתמחה בטקסטים ארוכים. כבר הייתי אחרי כתיבת שתי סדרות טלוויזיה ואפילו הוצאתי ספר בהוצאה מסורתית. הספר קיבל ביקורות טובות אבל לא עשה רושם בקופות (לימים הוא יהפוך למפתח לאוצר – אבל זה כבר סיפור אחר,  למחר).

ועדיין, עם כל זה שהייתי גדול ומוכשר ומוצלח, עם קריירת כתיבה עשירה ומפרנסת, בלב ידעתי שאני בסך הכל. . .  גור כתיבה צעיר.

כל מה שהיה לי זה מה שיש לכולם: קצת כישרון, קצת ניסיון, הרבה קריאה (הרבה קריאה!) וגם קצת למידה מהאנשים המוכשרים שעבדו לצידי.

אבל!

ידעתי שבחו"ל יש תכניות אקדמיות מקיפות ומעמיקות לכתיבה יוצרת – שאותן לא עברתי. ובטוח שיש בהן משהו. וידעתי שיש בחוץ אוצר עצום של ידע וטכניקות כתיבה ועריכה, שפותח ונצבר במשך עשרות שנים על ידי טובי הסופרים והעורכים בעולם – שאין לי.  ואני צריך שיהיה לי.

וקראתי קצת על זה, ורציתי את זה, והסתערתי על זה.

והייתי בטוח שבישראל, מדינתו השאננה של עם הספר, מקום בו יש יותר כותבים מקוראים – אני אמצא את האוצר הזה בקלות.

אתונות, מצאתי. אתונות.

בישראל, למרבה הבושה, לא היתה שום תכנית אקדמית רצינית לכתיבה.

מה כן היה? מה שיש גם היום: סדנאות כתיבה.

את הסדנאות האלה מעבירים, בדרך כלל, סלבריטאי כתיבה. סופרים ידועים שזכו להצלחה – ועכשיו צריכים השלמת הכנסה. אז בדקתי,  נרשמתי,  והלכתי.

והאמת? מאוד נהניתי.

יש משהו מאוד כיפי בסדנאות האלה. קודם כל, כי סופרים מפורסמים הם אנשים מרתקים. הם מוכשרים בטרוף, יש להם רעיונות מעניינים, הם מתנסחים נפלא, יש להם סודות פרטיים שהם גם נהנים לחשוף, הם מהווים השראה ומודל חיקוי, ו… בלי להתבייש אגיד שיש משהו מאוד קוסם בלהתחכך באבק כוכבים.

לחלוק אותו מזגן עם סופר מפורסם? לשתות יחדיו בהפסקה את אותו קפה נמס עלית עם חלב עמיד? הוליווד בישראל.

אז נהניתי, אבל בכל פעם שחזרתי הביתה שאלתי את עצמי אותה שאלה: "מה אני יודע עכשיושלא ידעתי קודם?"

והתשובה היתה מבאסת.

ולמה? כי אדם יכול ללמד רק את מה שיש לו.

ולאותם סופרים היה (ויש) כישרון. המון כישרון.  

אבל,  לעזאזל,  אי אפשר ללמד כישרון!

אף אחד לא יכול לכתוב כמו אשכול נבו, או דודו בוסי, או גבי ניצן, או יהודית קציר. הם ייחודיים.  הם מדהימים. אי אפשר ללמוד לכתוב כמותם כי… אי אפשר ללמד כישרון.

מה כן אפשר ללמד?

מה שרציתי מלכתחילה: טכניקות כתיבה.

וכן, בחלק מהסדנאות האלה העבירו גם טכניקות כתיבה, אלא שהן היו בסיסיות ורדודות מאוד. ולמה? גם בגלל שאדם שמתפוצץ מכישרון, מראש לא צריך לדעת המון טכניקה (ולכן גם לא יעביר אותה), גם בגלל שלקבוצת כתיבה בסדנה מגיעים אנשים עם רקע מגוון בכתיבה, כך שצריך לדבר אל המכנה המשותף הרדוד ביותר, וגם בגלל שיש גבול למה שניתן להעבירבסדנה קצרה של 12 מפגשים. (באוצר,  למשל,  יש בערך 20 שיעורים ותירגולים שונים רק בנושא של דיאלוגים! ואני עדיין מרגיש שזה חלקי).

אז מה עשיתי? הבנתי שמישראל לא תבוא הישועה, ולכן חזרתי ופניתי לחו"ל.

והתחלתי ללמוד. ללמוד ברצינות. כדי לפתח את עצמי הוצאתי עשרות אלפי ש"ח על קורסים ותכניות שונות – באנגלית. שילבתי פנימה את כל הידע הקיים שלי בכתיבה מולטידיסציפלינרית (גם תסריטאות, גם קופירייטינג). תרגמתי לעצמי את החומרים. התאמתי אותם לישראל, לעברית. פיתחתי חומרים חדשים. והכל לעצמי.

בעבודה קשה, הפכתי מגור כתיבה זעיר לחת'כת דרקון רושף טקסט שיושב על אוצר בלום של טכניקות כתיבה שונות.

ולא

נתתי

לאף

אחד

להתקרב אליו.

ואז,  לפני כחמש שנים,  התרחשה רעידת אדמה איומה שפתחה את הסדק הראשון למערת האוצר.

מחר אספר לכם על זה.

אמזון מגיעה לישראל. מה כדאי לנו לעשות? #תתכוננו

לפני מספר ימים כתבתי על מה שצפוי לקרות לשוק הספרים כשאמזון תגיע לישראל. איך היא תשפיע על הקוראים, על הכותבים, על רשתות הספרים, על המו"לים ועל אנשי המקצוע. זה היה ארוך (הייתי צריך להסביר כמה דברים סמויים מן העין), אבל בגדול: אמזון הולכת לשנות סדרי עולם. היא תשתמש באהבה של הישראלים לספרים, על מנת לקבל את פרטי האשראי שלנו ולהרגיל אותנו לקנות דרכה.

ה"מזימה" של אמזון

איך היא תעשה את זה? היא פשוט הולכת להציף את הקוראים באהבה, במחירים ובשירות שפשוט אי אפשר לסרב להם. על הדרך, היא תחרב את כל הסדר הספרותי הישן. הנה, אאמ;לק לכם:

  1. קודם כל – היא תגרום לצרות צרורות בסצומתסקי, עד כדי פשיטת רגל של הדואופול או חלקיו. ואם לא, בטוח הקטנתו וזריקתו מהקניונים.
  2. גם הוצאות הספרים יסבלו ממנה, ויצטרכו להתייעל מאוד. זה אומר סגירות, מיזוגים, פיטורים, הקטנת משכורות, והתמקדות יתרה (הרבה יותר משהיום) ברבי מכר ברורים.
  3. רגע רגע. פיטורים והקטנת משכורות? של מי בדיוק? אה, כמובן: של לקטורים, עורכים, מאיירים, מגיהים, מתרגמים, מעמדים, מעצבי כריכות. אלה שעושים את העבודה בפועל. ומי עוד עושה את העבודה בפועל?
  4. הסופרים, כמובן. יהיה קשה מאוד להוציא רומן ביכורים דרך מו"ל מכובד. זה, פשוט יהיה הימור גבוה מדי עבורו, והמו"ל גם ככה לחוץ. מצד שני, יהיה יותר קל (אפילו יותר מהיום) להוציא ספרים בהוצאה עצמית. גם בפורמט דיגיטלי, ובמיוחד בפורמט מודפס (כי לא צריך להתעסק בהדפסה ובמשלוחים).

    על מי עוד אמזון תשפיע (ועל מי לא)

עוד נפגעים? בבקשה.

מפיצי הספרים יהיו בבעיה. הם חיים מספרים שנמכרים בחנויות, ויימכרו הרבה פחות ספרים בחנויות. אגב, אני לא בהכרח מדבר על פרוזה. אתם יודעים עד כמה משמעותי מחזור המכירות של ספרי הלימוד, למשל? מאוד משמעותי. וכמה יותר נוח יהיה להזמין אותם בקליק ולקבל הביתה, בלי לעמוד בתורים הבלתי נסבלים של סוף אוגוסט?

ומה לגבי מבקרי התרבות? הרבה נכתב על מוסף הארץ וחיות דומות, וטבלאות רבי המכר, או ציוני המבקרים, או מה שלא קוראים לזה עכשיו. אמזון, בארה"ב, הפילה בנשיפה את המעמד של כל אלה, ובוודאי את השפעתם על המכירות.

ביקורות הקוראים האמיתיים של הספר באמזון, מסתבר, הרבה יותר חשובות מהמלצות המבקרים. הן צמודות לספר תמיד, לכל אורך חיי הנצח שלו, ומאפשרות לקוראים השוואה קלה בינו לבין ספרים אחרים. אז, אולי לא יפטרו את המבקרים, אבל הם יהיו הרבה פחות חשובים.

*

יהיו גם אלה שלא צפויים להיפגע, להערכתי. חנויות הספרים הקטנות, ששרדו את הדואופול במשך מספר שנים – כבר למדו להתמודד עם תחרות מטורפת, ולכן לא ייפגעו. הן משלמות דמי שכירות נמוכים, הן מסתמכות על קהלי יעד קהילתיים מוגדרים, הן מחזיקות בספרים "מיוחדים".

גם הוצאות ספרים ייחודיות, שהבינו שהכוח שלהן נמצא בנישה ובקהילה, לא ייפגעו. תופעות כמו "תשע נשמות", שגידלו קהילה תוססת ופיתחו מותג חזק מאוד בקרב אותה קהילה, יסתדרו היטב.

למעשה, החנויות הקטנות וההוצאות לאור הייחודיות צפויות אפילו לשגשג. התפרקות הרשתות והמו"לים הגדולים ישאירו עבורן הרבה מאוד קוראים שרוצים לדפדף, והזדמנויות רבות להגיע לקוראים חדשים וסקרנים. יש פה הרבה דינמיקות שמגיעות מתחום השיווק, אחסוך מכם את הפרטים. אבל בגדול – דעו שלקופיפים קטנים הרבה יותר קל לחיות בג'ונגל בו שולטת גורילה אחת משמעותית, מאשר ביער בו נאבקים מתחרים בינוניים, דומים בכוחם.

סקטור חדש יופיע, להערכתי, והוא של "הוצאות עוזרות", שילוו את הסופרים (תמורת תשלום) ויסייעו להם לכתוב ולהפיק את הספרים באמזון אופן איכותי ושיווקי. יכולים להיות להוצאות כאלה מספר צורות ותפקידים, אולי אכתוב על זה ברשימה הבאה. אבל היום, אני מתמקד בסופרים.

אז מה סופרים צריכים לעשות?

אבל מה איתנו? מה אנחנו, כסופרים, צריכים לעשות כדי לשגשג בעידן החדש?

קודם כל, אנחנו נצטרך להבין שמבחינתנו, בעידן אמזון חוקי המשחק משתנים לחלוטין. כמה אקסיומות, עליהן גדלנו, יתבררו כבלתי נכונות או בלתי רלוונטיות. הנה החשובות שבהן:

  1. כניסה לחנויות תהיה כמעט בלתי אפשרית. למה? כי יהיו הרבה פחות חנויות פיזיות, ויהיו מעט מאוד מו"לים שיסכימו להמר על הוצאת הספר שלנו. היום בהחלט ניתן להיכנס לחנויות (דרך תשלום למפיץ), אבל זה לא קל. רק דמיינו מה יקרה עוד שנה שנתיים.
  2. כניסה לחנויות תהיה גם הרבה פחות משמעותית למכירות, מהיום. יבקרו בהן פחות קוראים, גם כי יהיו פחות חנויות וגם כי אחוז גבוה יעדיף לקנות ספרי נייר דרך אמזון.
  3. תהיה אפשרות טכנית קלילה (וחינמית!) להוציא לאור ספר בעותק דיגיטלי או בעותק פיזי, ולחשוף אותו לכל הקוראים בישראל. הספרים האלה יהיו זמינים לנצח (ותהיה למילה הזו משמעות מטורפת, עוד כמה שורות).

שלוש עובדות אלה יהפכו את החיזור אחרי הוצאות הספרים הגדולות לכמעט מיותר. מעבר לכך שהן פשוט לא ירצו לעבוד עם סופרים לא מוכרים (ולכן מסוכנים למכירות), הרי להוצאת הספרים יש רק שלוש יכולות אמיתיות: לחבר בין הסופר לאנשי המקצוע שישדרגו לו את הספר, להדפיס אותו בזול, ולשווק אותו דרך חנויות.

אז… אנשי מקצוע, כידוע, אפשר לשכור לבד (יהיה מצאי גדול מהם), באמזון לא צריך להדפיס, ומבחינה שיווקית באמזון אין להוצאה שום יתרון על אדם פרטי.

כלומר: הכוח מתנקז, כולו, לידיים שלנו. אנחנו נהיה המו"לים של עצמנו, לטוב ולרע. עלינו להתייחס לכתיבה שלנו כאל עסק, עסק מודרני של העידן הדיגיטלי. אז בואו נראה מה יהיה לנו שם.

חובה: לשמור על איכות גבוהה בכתיבה ובהפקה

כשכל אחד יוכל להוציא חינם ספר באמזון, כל אחד גם יוציא חינם ספר באמזון. רבים מהם יהיו באיכות נמוכה מאוד, ואפילו בינונית. מפולת אימים של זבל ספרותי, בכל ז'אנר שהוא. הצפה.

האם זה רע? האם זה יוביל לזילות של המילה הכתובה, לחוסר אפשרות של הקורא הסביר למצוא את הספרים הטובים מתוך ערמת הג'אנק?

ממש לא. באמזון יש מנגנון פלאי שבורר מהר מאוד בין המוץ לתבן. כבר דיברנו עליו: ביקורות קוראים. ספרים שמקבלים ביקורות גרועות – צוללים מייד למטה בטבלאות, כמעט שלא נראים וכמעט שלא נקנים יותר. הרי, מי יקנה ספר עם ביקורות גרועות?

רק להמחשה: באמזון, באנגלית, יש כיום הרבה מאוד מיליוני ספרים, ויותר מאלף ספרים חדשים מועלים לשם כל יום. בפועל, רק שלושים האלף הראשונים בדירוג נמכרים ביותר מעותק אחת ליום. נכון שיש הרבה מאוד ספרים נפלאים, עם ביקורות מעולות, מתחת לקו העוני של המכירות – אבל לא תמצאו ספרים גרועים מעליו.

כך יהיה גם בישראל. ספרים גרועים, שלא יספרו סיפור טוב, לא ייערכו היטב ולא יעברו הגהה – יצללו. כסופרים, אנחנו רוצים לספר את הסיפור שלנו. כמו"לים, אנחנו רוצים שהוא גם יוגש היטב. בשורה התחתונה: נצטרך לשכור אנשי מקצוע מעולים כדי לשדרג את הספרים שלנו. לשמחתנו, הם לא יהיו יקרים מדי – ועדיין ירוויחו כראוי.

מה לעשות כבר היום? תתרגלו לכוון לאיכות גבוהה. ו… שדרגו את הכתיבה שלכם.

קהילה, קהילה, קהילה

לא אאריך כאן בדברים, אבל שיהיה ברור: סופרים יצטרכו לגדל סביבם קהילה של קוראים "מכורים". רואים את זה כבר היום, בקרב סופרות הרומנטיקה למיניהן, אבל זה יתפשט גם לז'אנרים אחרים. לשמחתנו, יש דרכים די קלות ופתוחות לגדל קהילה דרך אמזון וגם לא דרך אמזון. קהילה היא הדרך הקלה ביותר למכור ספרים, וסופרים עצמאיים (מצליחים) באמזון עושים את זה כשגרה.

מה לעשות כבר היום? תתחילו לטפח קהילה סביב הכתיבה שלכם. בפייסבוק, בבלוגים, בכל מיני אמצעים.

יחי הזנב הארוך (או: מותה של ההשקה)

כל עוד הספרים הופצו דרך החנויות, היתה להשקה משמעות דרמטית על המכירות. לספר היתה תקופת חסד של שבועיים עד חודש מרגע השקתו ועד רגע פינויו מהמדף. רק ספרים מצליחים מאוד לא פונו, אבל גם להם תקופת ההשקה היתה בלתי חוזרת.

גם באמזון יש להשקה משמעות, אבל פחותה. הספרים חיים לנצח, גם כספרי נייר וגם כדיגיטליים. באמזון יש להם "זנב מכירות ארוך", ואם הספר זוכה לביקורות טובות, במאמצים מאוד קלים אפשר לראות אותו נמכר שנים קדימה.

ומה שיותר חשוב: אפשר תמיד להשיק אותם מחדש. זו יכולה להיות השקה מכירתית בלבד, השקה עם תיקוני מהדורה – ואפילו הורדת הספר לגמרי מהמדף, ביצוע תיקונים נרחבים, שינוי שם וכריכה, והוצאה כספר חדש לחלוטין.

קנאת סופרים? שיתופי פעולה!

זה אחד הדברים המרתקים ביותר שסופרים עצמאיים יכולים לעשות. כל אחד, עם הקהילה שלו, יכול לעזור לכל סופר אחר להיכנס אליה. זה נורא נורא פשוט, נורא נורא בסיסי, ונורא נורא אפקטיבי. או מאוד מאוד, לצקצקני העברית הנכונה. מדובר במכרה זהב שסופרים היום לא מנצלים, גם לא בתחום הרומאנס.

שיתופי פעולה כאלה יכולים להיות גם בין סופר לעורך, סופר למתרגם (תיכף נגיע לזה בעוצמה), סופר למאייר. ומה אתם אומרים על ספרים שנכתבים יחד? ואנתולוגיות של סיפורים קצרים, או לא קצרים?

כתיבה בסדרות

תתחילו לחשוב בכיוון, באמת. יש לזה משמעות שיווקית יוצאת מגדר הרגיל. מכרתם את הראשון? מכרתם את כל הספרים בסדרה.

מקפצה לאמזון באנגלית

ברור שהצלחה ישראלית היא הצלחה מוגבלת. כמה כבר קוראים יש כאן, הרי. אבל היא בהחלט יכולה לשמש מבוא להצלחה באמזון באנגלית, על ידי שיתוף פעולה עם מתרגם – או רכישת שירותי תרגום. ברור שספרים מוצלחים, בעלי דירוגים גבוהים, יקרצו למתרגמים.


התנצלות לסיום: השתמשתי בפוסט הזה בלשון זכר, כי ככה זה בעברית. אבל מאחר ורוב הקוראים הם בעצם קוראות, לא אתפלא אם כך גם בקרב הכותבים (לא כשמדובר בפרסים, כמובן. פרס זה זכר, ולכן הוא ניתן באופן מסורתי לזכרים. אם את כותבת ממש טוב, אולי יתנו לך פרסית).

מישהו שאל פעם את סטיבן קינג, למה הוא כותב סיפורי אימה. התשובה שלו היתה קצרה.

"למה אתה חושב שיש לי ברירה?"

אבל לא בזה אני רוצה להתעסק. אני רוצה לשאול למה אני כותב. באופן כללי. מה המטרה שלי בכתיבה? למה לי לכתוב ספר? למה סיפור קצר? מה אני רוצה להשיג במאות השעות האלה מול המחשב?

ומה אתם רוצים להשיג, כמובן. כי יש הרבה סיבות לכתוב.

 1. אני מכיר הרבה סופרים שבסך הכל רוצים לראות את השם שלהם על ספר בחנות הספרים. מבחינתם זה חלום. סוג של הכרה ציבורית. כמו לזכות ב"כוכב נולד". המהדרין גם לא יסתפקו בהוצאה עצמית או "קטנה". לא, הם רוצים לצאת בהוצאה גדולה, רשמית, מכובדת.

אני בהחלט יכול להבין אותם.  זו, אמנם,  לא הסיבה המרכזית בזכותה אני כותב, אבל היא לגיטימית בעיניי. אנחנו בני אדם. אנחנו רוצים כבוד, אהבה ותהילה. זה מניע חשוב ביותר. גם אני קצת כזה, אבל העניין הוא שאני עצלן.

אני לא אתאמץ כדי להכניס את הספרים שלי לחנויות. זה לא נראה לי כזה משתלם. זה גם מכניס אותי לברנז'ה של ה"סופרים", משהו שאני לא כל כך אוהב. מכירים את המושג "קנאת סופרים"?

אין לכם מושג כמה זה קיים, וכמה לכלוכים יש בעולם הזה. סופרים, ומבקרים, וכל השיט הזה שמגיע כשמתעסקים עם המון כבוד ומעט מאוד כסף. כבר לפני יותר מעשור בחרתי לא להיות שם. עצלן, נו.

2. אם כבר מדברים על כסף, יש מי שרוצים לכתוב, כי הם רוצים להתפרנס ממה שהם אוהבים. אני, ללא ספק, שייך (גם) לקבוצה הזו. בגלל זה אני כותב מקצועי – כבר כמעט 25 שנים אני עושה את זה לפרנסתי, ומצליח להפיק הנאה אמנותית גם מדברים שאינם כל כך אמנותיים ביסוד. זה גם מה שהוביל אותי לתרגם ולהוציא את הספרים שלי באמזון.

מה שכן – זה לא פיתרון קסם. אין ספק שלא כל אחד יכול להוציא ספריו באמזון, וגם אין ספק שאמזון היא הימור די גבוה (בגלל עלות התרגום). אבל… היא אופציה. לגיטימית. ובמקום אחר ארחיב על זה יותר.

3. יש מי שיש להם סיפור לספר. וזה בוער בהם. אם אתם אומרים, "היי זה אני!" סביר שאתם צודקים. כי לכל האנשים יש משהו לספר. בתוך כל אחד מאיתנו מסתתר לפחות ספר אחד, ספר אוטוביוגרפי. ואם לא שלו, אז של הוריו. או של הסבא והסבתא. זה הסיפור הראשון שיש לכל אחד. אבל מה שהופך אדם ל"סופר", לדעתי, זה הסיפור השני. לא זה שעוסק בו ישירות. זה שעוסק במישהו אחר. במשהו אחר.

4. הקפקאים. פרנץ קפקא כתב למגירה. הוא בכלל לא רצה שאנשים יקראו את מה שהוא כותב. אני לא יודע אם הוא חשב שזה טוב או לא, אבל עובדתית הוא לא פרסם את כתביו, אפילו לא ניסה. ובצוואה שלו הוא ביקש להשמיד אותם.

לדעתי הוא כתב כי הוא פשוט היה חייב לכתוב. הוא דמיין סיפורים טובים כל כך, שכדי לקרוא אותם הוא היה צריך לכתוב אותם קודם. לכתוב לעצמו. בי, אישית, בהחלט יש משהו מהקפקאיות. אני מאוד נהנה ממה שרץ לי בדמיון, אבל כדי לקרוא את הסיפורים שלי אני חייב לכתוב אותם. לשמחתי, אני מאוד נהנה לכתוב.

כמוהו, אני בעצם כותב למגירה. לעצמי. שלא כמוהו, אני כן רוצה שיקראו את מה שאני כותב. לכן אני כן מוציא את הספרים שלי בפורמט דיגיטלי, בלי מאמץ רב ובלי עלויות גבוהות.

ואתם?

מה הסיבה שלכם לכתוב?