תגית: טכניקות כתיבה

זה דווקא סיפור מעניין.

לפני לא מעט שנים, כשרק עלה לי הרעיון של בניית קורס קטנצ'יק לכתיבה יוצרת, לא דמיינתי שהוא יתפתח לאוצר נוצץ שיגרום לכל תכניות הכתיבה האקדמיות בישראל להיראות רדודות ושטחיות לידו (את זה אומרים מי שהיו בהן,  לא אני). לא תכננתי שהוא ישלב בתוכו יותר מעשר סדנאות כתיבה יוצרת. לא שיערתי שהוא יאצור יותר תוכן,  טכניקות וקסמי טקסט מכל מה שקיים היום בכל הסדנאות בישראל – גם יחד.

ממש לא.

בסך הכל רציתי לפתח את עצמי ככותב.

באותם ימים ערכתי וניהלתי קריאייטיב במשרד פרסום מוערך שהתמחה בטקסטים ארוכים. כבר הייתי אחרי כתיבת שתי סדרות טלוויזיה ואפילו הוצאתי ספר בהוצאה מסורתית. הספר קיבל ביקורות טובות אבל לא עשה רושם בקופות (לימים הוא יהפוך למפתח לאוצר – אבל זה כבר סיפור אחר,  למחר).

ועדיין, עם כל זה שהייתי גדול ומוכשר ומוצלח, עם קריירת כתיבה עשירה ומפרנסת, בלב ידעתי שאני בסך הכל. . .  גור כתיבה צעיר.

כל מה שהיה לי זה מה שיש לכולם: קצת כישרון, קצת ניסיון, הרבה קריאה (הרבה קריאה!) וגם קצת למידה מהאנשים המוכשרים שעבדו לצידי.

אבל!

ידעתי שבחו"ל יש תכניות אקדמיות מקיפות ומעמיקות לכתיבה יוצרת – שאותן לא עברתי. ובטוח שיש בהן משהו. וידעתי שיש בחוץ אוצר עצום של ידע וטכניקות כתיבה ועריכה, שפותח ונצבר במשך עשרות שנים על ידי טובי הסופרים והעורכים בעולם – שאין לי.  ואני צריך שיהיה לי.

וקראתי קצת על זה, ורציתי את זה, והסתערתי על זה.

והייתי בטוח שבישראל, מדינתו השאננה של עם הספר, מקום בו יש יותר כותבים מקוראים – אני אמצא את האוצר הזה בקלות.

אתונות, מצאתי. אתונות.

בישראל, למרבה הבושה, לא היתה שום תכנית אקדמית רצינית לכתיבה.

מה כן היה? מה שיש גם היום: סדנאות כתיבה.

את הסדנאות האלה מעבירים, בדרך כלל, סלבריטאי כתיבה. סופרים ידועים שזכו להצלחה – ועכשיו צריכים השלמת הכנסה. אז בדקתי,  נרשמתי,  והלכתי.

והאמת? מאוד נהניתי.

יש משהו מאוד כיפי בסדנאות האלה. קודם כל, כי סופרים מפורסמים הם אנשים מרתקים. הם מוכשרים בטרוף, יש להם רעיונות מעניינים, הם מתנסחים נפלא, יש להם סודות פרטיים שהם גם נהנים לחשוף, הם מהווים השראה ומודל חיקוי, ו… בלי להתבייש אגיד שיש משהו מאוד קוסם בלהתחכך באבק כוכבים.

לחלוק אותו מזגן עם סופר מפורסם? לשתות יחדיו בהפסקה את אותו קפה נמס עלית עם חלב עמיד? הוליווד בישראל.

אז נהניתי, אבל בכל פעם שחזרתי הביתה שאלתי את עצמי אותה שאלה: "מה אני יודע עכשיושלא ידעתי קודם?"

והתשובה היתה מבאסת.

ולמה? כי אדם יכול ללמד רק את מה שיש לו.

ולאותם סופרים היה (ויש) כישרון. המון כישרון.  

אבל,  לעזאזל,  אי אפשר ללמד כישרון!

אף אחד לא יכול לכתוב כמו אשכול נבו, או דודו בוסי, או גבי ניצן, או יהודית קציר. הם ייחודיים.  הם מדהימים. אי אפשר ללמוד לכתוב כמותם כי… אי אפשר ללמד כישרון.

מה כן אפשר ללמד?

מה שרציתי מלכתחילה: טכניקות כתיבה.

וכן, בחלק מהסדנאות האלה העבירו גם טכניקות כתיבה, אלא שהן היו בסיסיות ורדודות מאוד. ולמה? גם בגלל שאדם שמתפוצץ מכישרון, מראש לא צריך לדעת המון טכניקה (ולכן גם לא יעביר אותה), גם בגלל שלקבוצת כתיבה בסדנה מגיעים אנשים עם רקע מגוון בכתיבה, כך שצריך לדבר אל המכנה המשותף הרדוד ביותר, וגם בגלל שיש גבול למה שניתן להעבירבסדנה קצרה של 12 מפגשים. (באוצר,  למשל,  יש בערך 20 שיעורים ותירגולים שונים רק בנושא של דיאלוגים! ואני עדיין מרגיש שזה חלקי).

אז מה עשיתי? הבנתי שמישראל לא תבוא הישועה, ולכן חזרתי ופניתי לחו"ל.

והתחלתי ללמוד. ללמוד ברצינות. כדי לפתח את עצמי הוצאתי עשרות אלפי ש"ח על קורסים ותכניות שונות – באנגלית. שילבתי פנימה את כל הידע הקיים שלי בכתיבה מולטידיסציפלינרית (גם תסריטאות, גם קופירייטינג). תרגמתי לעצמי את החומרים. התאמתי אותם לישראל, לעברית. פיתחתי חומרים חדשים. והכל לעצמי.

בעבודה קשה, הפכתי מגור כתיבה זעיר לחת'כת דרקון רושף טקסט שיושב על אוצר בלום של טכניקות כתיבה שונות.

ולא

נתתי

לאף

אחד

להתקרב אליו.

ואז,  לפני כחמש שנים,  התרחשה רעידת אדמה איומה שפתחה את הסדק הראשון למערת האוצר.

מחר אספר לכם על זה.

אתמול העברתי שיעור עריכה אונליין. למי שלא יודע, זה שיעור כתיבה בו אני עורך סגנונית טקסטים שנשלחו אליי, מתלבט בקול רם על שינויים וטכניקות, משתף את הנוכחים בשיעור, ומציע אלטרנטיבות.

זה טוב במיוחד למי ששלחו את הטקסטים – כי הם מקבלים זווית עריכתית חדשה – אבל זה טוב גם לאחרים, שלומדים מ… לא טעויות, אלה לא טעויות, מ… אתגרים של אחרים.

ואתמול היו שני טקסטים מיוחדים. האחד מהם היה של מישהו שכותב בסגנון די דומה לשלי, סגנון עכשווי וישיר. השני היה טקסט שגובל בשירה, למרות שבשורה התחתונה הוא פרוזה.

לכל טקסט היו מטרות שונות ואתגרים שונים. בכל טקסט הורגשה טביעת אצבעות מובהקת של הכותב או הכותבת, ובכל טקסט היו גם טעויות (כן, הפעם אני משתמש במילה זו) שקל לתקן, ואפשרויות לטכניקות כתיבה שונות שקל לאמץ.

אבל זו לא הנקודה החשובה שאני רוצה להעביר כאן.

הנקודה החשובה היא שלכל טקסט כזה יש מקום, ומקום של כבוד. נכון, אחד ידבר לשבעה מכל עשרה קוראים, והאחר ידבר לשבעה מתוך מאה קוראים. נכון, אחד היה יותר פופולרי והאחר יותר אישי. נכון, אחד היה יותר מובן והשני יותר, הממ, מורגש. ונכון, אחד לא ירשים את השופטים בתחרות הכתיבה של הארץ והאחר אולי יזכה בה.

אבל לכל אחד היה מקום.

ולרגע עלו תהיות בשיעור, "האם אני צריך, או צריכה, לשנות סגנון כתיבה".

והתשובה שלי, שממש נזעקה מתוכי ויצאה באותו רגע, היתה "ממש לא!"

לכל סגנון כתיבה יש מקום וקהל. יש מי שיכולים לכתוב במספר סגנונות, יש מי שיכולים לכתוב רק באחד. בעריכה, המטרה שלי היא לא לשנות את סגנון הכתיבה של הטקסט – אלא לזרום איתו ולסייע לו להיות יותר "הוא". מקסימום לגרום לו להיות קצת יותר מובן, קצת יותר ידידותי לקורא, אבל עדיין – לא לשנות. אולי לשדרג.

ואת זה כבר יותר קשה לי להעביר כאן, אבל אני בכל זאת מנסה. כשאתם עוברים מדראפט ראשון לשני – שימו לב לסגנון שלכם, ונסו להעמיק אותו, להתמזג בתוכו, לשדרג אותו.

ואם עורך אומר לכם שהסגנון לא טוב, החליפו אותו.

את העורך, כלומר.