כתיבה בזמן הווה היא אמנות – ואומנות – מאוד עדינה. לא רבים משתמשים בה נכון, אבל תיכף נגיע לעניין הזה. קודם, קצת רקע.
בשנים האחרונות סגנון הכתיבה בזמן הווה פשוט מתפוצץ, עם גל אדיר של ספרים טובים (ופחות טובים) שכתובים כך. מה השתנה? למה פתאום? למה לא במאתיים השנים האחרונות? במילה אחת: קצב. בשלוש מילים: קצב החיים הנקראים.
פעם קצב החיים הנקראים היה איטי. קחו את העיתונות, למשל. עד לפני שנים מעטות, כל הדיווחים שקראנו היו על "דברים שהיו". פרצה מלחמה, החלה שביתה, מישהו התיישב מול הכנסת במחאה. קראנו עיתוני ערב כדי להבין מה קורה בעולם, ואם רצינו להיות יותר מעודכנים – השכמנו וקראנו עיתוני בוקר. ועדיין – היה טווח של לפחות כמה שעות בין מה שקרה לבין מה שנקרא.
כל הקריאה שלנו עוצבה לכיוון "מה שהיה בעבר הקרוב או הרחוק". כך התרגלנו לקרוא במשך מאתיים שנים, ואנשים כותבים את מה שהם התרגלו לקרוא.
כתיבה בזמן הווה עוקבת אחרי הקצב של היום
והיום? הכל מיידי. הפגנה פורצת. ראש הממשלה מכריז. יש כך וכך חולים. שמים אותי בחדר בלי חלון. הנה אני מעלה תמונה. הנה אני כותב סטטוס. והכל מיידי. הכל עכשיו. הכל בשידור ישיר, גם כשהשידור כתוב במילים.
כתיבה בזמן הווה היא שידור ישיר במילים. היא מיידית וקרובה. והיא עובדת טוב יותר בגוף ראשון (אני מפגין) מאשר בגוף שלישי (הוא מפגין), מכיוון שגוף ראשון הוא מיידי וקרוב יותר לקורא מגוף שלישי. גוף ראשון זה "אני חי עכשיו". גוף שלישי זה "מישהו מדווח". סרט טבע כזה.
כתיבה בזמן היא שידור ישיר במילים – אבל זה רק מה שנראה על פני השטח. היא יכולה להיות כל כך הרבה יותר מזה, וכשהיא נעשית היטב (מקרים נדירים מדי), בגוף ראשון היא מחוללת משהו הרבה יותר עמוק.
כתיבה בגוף ראשון הווה – משתלטת על האישיות של הקורא ומחליפה אותו.
הטלפתיה המושלמת
למעשה, היא הטלפתיה המושלמת. כשאנחנו קוראים גוף ראשון הווה, אנחנו (פוטנציאלית) עוזבים לחלוטין את המיקום, הזמן והאישיות שלנו – ומתחברים לזה של הדמות המספרת. זה כאילו שהשתילו לנו במוח איזה שבב שמאחד אותנו עם הדמות. שלוקח אותנו לאסקפיזם המושלם, אליה.
כמו בחלומות, שמתרחשים אגב רק בזמן הווה, בכתיבה כזו אנחנו רואים רק מה שהדמות רואה. אנחנו חושבים רק מה שהיא חושבת. אנחנו מרגישים את מה שהיא מרגישה. בסכנה, בהתפרצויות הרגש, בכשלונות ובנצחונות. אנחנו היא. אנחנו לגמרי היא.
אם זה נעשה נכון, כמובן.
אלא שלרוב זה לא נעשה נכון, מכיוון שהרוב המוחלט של הכותבים לא כותבים גוף ראשון הווה "אמיתי". הם מנסחים מעין עיבוד של גוף שלישי, שנאנס להיות ראשון, וכך לא מתניעים את אפקט ההשתלטות על הקוראים.
אמחיש.
אני נכנס למעלית, לוחץ על הכפתור וממתין בשקט. בקומת הקרקע הדלת נפתחת ואני רואה מבחוץ המולה. לרגע אני מהסס אם לבדוק, אבל אז אני מחליט שכן, אני צריך לבדוק בגלל שבועת היפוקרטס, ואני ממהר ויוצא מהמעלית. מולי אני רואה הרבה אנשים, ואני שומע מישהו צועק, "יש כאן רופא?" לרגע אחד אני לא בטוח שכדאי לי לענות, אבל אז אני עושה אחת ועוד שתיים ומבין שזו מלכודת. אני מעמיד פנים שלא שמעתי, וממשיך ללכת.
גוף ראשון הווה נחמד, נכון? אבל שימו לב איך הוא יכול היה להיות כתוב:
אני נכנס למעלית ולוחץ על הכפתור. שקט. סוף סוף. כשהדלת נפתחת שוב, בקומת הקרקע, הדממה הברוכה הזו נשברת בהמולה ובצעקות של המון אנשים שנמצאים בחוץ. שאבדוק מה קרה? כן, אני חייב, שבועת היפוקרטס וזה. אני ממהר ויוצא מהמעלית.
"יש כאן רופא?" מישהו צועק.
מממ… כן לענות? לא לענות? זו כנראה מלכודת, לעזאזל. שימותו. אני נושם עמוק וממשיך ללכת.
הבדל אדיר בין הגרסאות
ראיתם מה עשיתי כאן? בגרסה הראשונה הדמות "מדווחת" על מה שהיא עושה, מה שהיא רואה, מה שהיא שומעת. היא אפילו מדווחת על מה שהיא חושבת ("אני לא בטוח שכדאי לי לענות"). זה לצאת מתוך הגוף הראשון, ולספר על עצמך. זה בעצם גוף שלישי שנאנס להיות ראשון.
אבל בגרסה השניה… בגרסה השניה היא פשוט חיה בהווה שלה. היא לא מדווחת על מה שהיא רואה ("מולי אני רואה המון אנשים"), היא פשוט רואה ("המון אנשים נמצאים בחוץ"). היא לא מדווחת על כך שהיא ממתינה בשקט במעלית, היא פשוט משתלטת על המוח של הקורא ומכניסה את השקט אליו ("דממה. סוף סוף").
היא לא מספרת על ההתלבטות באמצעות הטקסט. היא פשוט מתלבטת בתוך הטקסט.
והתוצאה: היא לוקחת את הקוראים לתוך תוכה. אם נמשיך באותו סגנון, תוך מספר פסקאות ועמודים העולם שלנו, כקוראים, יתפוגג זמנית. הוא יוחלף לחלוטין בעולם של אותה דמות פיקטיבית. וזה קסם חזק, מאוד חזק.
כשכותבים בגוף ראשון הווה, כדאי מאוד לכתוב ברמה העמוקה ביותר של הסגנון הזה ולוותר על "דיווח עצמי". לא "אני רואה חתול כתום" אלא פשוט "חתול כתום". לא "אני מתחרפן מכעס" אלא פשוט "שתישרף זאתי! עכשיו!"
אז, איך כתיבת ההווה שלכם נראית?
