הפלצות קופירייטריות

אני שונא הפלצות קופירייטריות.

הפלצות קופירייטריות יכולות להרוס לך את אפקטיביות הפרסום.

מה זה הדבר מלא הניחוח הזו?

זה שם, סלוגן, כותרת, קונספט, קמפיין, שנראה (ומריח) מאוד יצירתי – אבל אין בו מהות. הוא לא באמת עוזר לשכנע את הלקוחות הפוטנציאליים. 

מסוג הדברים שכששומעים אותם, האפקט הוא של "אז הוא אמר". סו וואט. לא מאמינים לזה. 

לא מאמינים להפלצות קופירייטריות

למשל, שלשום, באחד מטיולי הגשם שלי עם הכלב המטומטם, נתתי יעוץ טלפוני ללקוח שרוצה מיתוג לאיזה משהו בחברה שבה הוא עובד. הם עברו תהליך, נזרקו כמה שמות, היתה חשיבה, והתוצאה הסופית היתה של "אנחנו נותנים את השירות הזה יותר טוב מאחרים". 

ושמה היו כל מיני הפלצות קופירייטריות, חלקן יפות יותר, חלקן פחות.

המשותף לכולן: כששומעים אותן, לא מאמינים להן. לא ברמה של "אתם משקרים", אלא ברמה של "אין מהות". שכרתם קופירייטר וזה מה שהוא הפליץ. זה לא באמת קשור אליכם, וכמו כל דבר בלי מהות זה לא באמת משכנע.

ומהי מהות?

מהות היא עובדה. היא יכולה להיות מבוססת על תכונה מוצרית כלשהי, שעליה מדביקים פרשנות ואז יש כאן משהו משכנע. היא יכולה להיות מבוססת גם על תובנה צרכנית, שאם מחברים אותה למוצר – גם כאן מגיעים למשהו משכנע. 

פרסום (או מיתוג) הופך לשכנוע כשמי שרואה את המודעה אומר לעצמו, "ואללה יש בזה משהו". והוא מבין גם למה.

זה, אגב, גם סטוריטלינג.

סטוריטליג והפלצות

דוגמה קלאסית שעליה עברנו פעם: אוויס "מתאמצים יותר", כי הם בסך הכל מספר שתיים ורוצים להיות מספר אחת.

המשימה שלך להיום: למצוא את התכונה המוצרית, או את התובנה הצרכנית, שעליה אפשר לבסס טענה משכנעת שוואללה יש בזה משהו. לפחות קצת.