טיפ הכתיבה השבועי: הטכניקה הבסיסית הזו שידרגה אתמול טקסט טוב – למצויין

Photo by Samuel Zeller on Unsplash

 


אז אתמול היה שיעור עריכה אונליין, כמו בכל שבוע ראשון של חודש.

מה זה אומר? 
שהתלמידים שולחים לי טקסטים שלהם, ואני עורך אותם אונליין, מול כולם, בדיוק כפי שאני עורך ספרים "אמיתיים". כולל כל ההתלבטויות שלי בדרך, עם כל השיקולים שלא תמיד אפשר להעביר בשיעור ממוקד טכניקה.
 
כי טקסטים הם כמו בני אדם, לכל אחד יש גיל, רקע, אופי ואישיות משלו. אתמול העניין הזה הודגש מאוד, 
כי הגישו לעריכה שני טקסטים שונים בתכלית. 

אחד מהם היה סיפור קצר ונוצץ שיכול היה להיות מוגש לתחרות של "הארץ" (ואולי גם לזכות), והשני היה טקסט פתיחה לספר ארוך, שנאבק באתגרים שיש לכל כותב בתחילת דרכו. 

מה שיפה היה לראות, שהשיעור תרם לשניהם. כמובן שלא באותו אופן אבל כמעט באותה מידה.
 
זה מה שקיבלתי באימייל אחרי השיעור, מאחת מתלמידות הכתיבה שנכחו בו: 

יהההה… איזה שיעור מצוין היה היום.
השכלתי, ורצתי ליישם. וגם, אולי הצלחתי 
לשפר טיפ טיפה את הביטחון העצמי שלי, 
כשזיהיתי שיש גם דברים שאני יודעת, 
או עושה באופן אינטואיטיבי. 
ביטחון עצמי, זה לדעתי הדבר הכי בסיסי 
(שאולי הכי חסר לי), בשביל להפוך 
את החלום הזה למציאות…
 
והאמת שהיה די וואו.
 
הטיפ של היום קשור דווקא בטקסט של הסיפור הקצר, זה שיכול היה להיות מוגש לתחרות סיפורים כמו שהוא, בלי התערבות בכלל. סיפור טוב מאוד, שכתוב טוב מאוד, ועם זאת, ההתערבות כן שיפרה
מספר אלמנטים ברבדים שונים. מתוכם אני בוחר להביא לכם עניין אחד בלבד: עניין החלוקה לפסקאות.
 
כל כך הרבה נופלים בזה, וחבל.
 
יש לפסקאות השפעה דרמטית על הקריאות של הטקסט. כל פסקה פותחת במוחו ובדמיונו של הקורא
"מגירה חדשה", לה נושא ייחודי משלה. 

אפשר לחשוב על זה כמו ארון בגדים עמוס. יש מדפים לחולצות, מדפים למכנסיים, מתלים לשמלות, מגירות לגרביים, לעניבות, לחגורות, ולנעליים. מה יקרה אם הארון לא יהיה מחולק ל"פסקאות" האלה? 
אם כולו יהיה ערימה גדולה אחת ומבולבלת של פריטים?
 
ומה יקרה אם הארון כן יהיה מחולק, אבל במגירת הגרביים יהיו גם חולצות, ולצד הנעליים יהיו גם חלק מהשמלות ואולי קצת מכנסיים?
 
בקיצור: תנו תשומת לב מיוחדת לפסקאות בטקסט שלכם. כדאי שהן יהיו ברורות, לא ארוכות מדי, 
לא "כלבו" של רעיונות ונושאים, עם חלוקה הגיונית, ומובילות זו לזו. 
 
יש שיעור מפתח בנושא הזה באוצר, בשם "פסקאות ומעברים". צפו בו.
 
והנה מה ששלחה לי, במפתיע, כותבת הסיפור הקצר בעקבות השיעור:
 
קודם כל ואווווו. 
אני מרגישה שעד שלא טיפלת בטקסט שלי 
לא הבנתי את המשמעויות העמוקות 
של העריכה שלך.
זה קצת כמו לעשות קסם לטקסט 
והקסם משפר אותו. 

ואני אומר: זה לא קסם, זו טכניקה.

איך נוצר קורס הכתיבה היקר בישראל?

סדנת כתיבה יוצרת
אוצר הדרכות הכתיבה של לירון פיין

זה דווקא סיפור מעניין.

לפני לא מעט שנים, כשרק עלה לי הרעיון של בניית קורס קטנצ'יק לכתיבה יוצרת, לא דמיינתי שהוא יתפתח לאוצר נוצץ שיגרום לכל תכניות הכתיבה האקדמיות בישראל להיראות רדודות ושטחיות לידו (את זה אומרים מי שהיו בהן,  לא אני). לא תכננתי שהוא ישלב בתוכו יותר מעשר סדנאות כתיבה יוצרת. לא שיערתי שהוא יאצור יותר תוכן,  טכניקות וקסמי טקסט מכל מה שקיים היום בכל הסדנאות בישראל – גם יחד.

ממש לא.

בסך הכל רציתי לפתח את עצמי ככותב.

באותם ימים ערכתי וניהלתי קריאייטיב במשרד פרסום מוערך שהתמחה בטקסטים ארוכים. כבר הייתי אחרי כתיבת שתי סדרות טלוויזיה ואפילו הוצאתי ספר בהוצאה מסורתית. הספר קיבל ביקורות טובות אבל לא עשה רושם בקופות (לימים הוא יהפוך למפתח לאוצר – אבל זה כבר סיפור אחר,  למחר).

ועדיין, עם כל זה שהייתי גדול ומוכשר ומוצלח, עם קריירת כתיבה עשירה ומפרנסת, בלב ידעתי שאני בסך הכל. . .  גור כתיבה צעיר.

כל מה שהיה לי זה מה שיש לכולם: קצת כישרון, קצת ניסיון, הרבה קריאה (הרבה קריאה!) וגם קצת למידה מהאנשים המוכשרים שעבדו לצידי.

אבל!

ידעתי שבחו"ל יש תכניות אקדמיות מקיפות ומעמיקות לכתיבה יוצרת – שאותן לא עברתי. ובטוח שיש בהן משהו. וידעתי שיש בחוץ אוצר עצום של ידע וטכניקות כתיבה ועריכה, שפותח ונצבר במשך עשרות שנים על ידי טובי הסופרים והעורכים בעולם – שאין לי.  ואני צריך שיהיה לי.

וקראתי קצת על זה, ורציתי את זה, והסתערתי על זה.

והייתי בטוח שבישראל, מדינתו השאננה של עם הספר, מקום בו יש יותר כותבים מקוראים – אני אמצא את האוצר הזה בקלות.

אתונות, מצאתי. אתונות.

בישראל, למרבה הבושה, לא היתה שום תכנית אקדמית רצינית לכתיבה.

מה כן היה? מה שיש גם היום: סדנאות כתיבה.

את הסדנאות האלה מעבירים, בדרך כלל, סלבריטאי כתיבה. סופרים ידועים שזכו להצלחה – ועכשיו צריכים השלמת הכנסה. אז בדקתי,  נרשמתי,  והלכתי.

והאמת? מאוד נהניתי.

יש משהו מאוד כיפי בסדנאות האלה. קודם כל, כי סופרים מפורסמים הם אנשים מרתקים. הם מוכשרים בטרוף, יש להם רעיונות מעניינים, הם מתנסחים נפלא, יש להם סודות פרטיים שהם גם נהנים לחשוף, הם מהווים השראה ומודל חיקוי, ו… בלי להתבייש אגיד שיש משהו מאוד קוסם בלהתחכך באבק כוכבים.

לחלוק אותו מזגן עם סופר מפורסם? לשתות יחדיו בהפסקה את אותו קפה נמס עלית עם חלב עמיד? הוליווד בישראל.

אז נהניתי, אבל בכל פעם שחזרתי הביתה שאלתי את עצמי אותה שאלה: "מה אני יודע עכשיושלא ידעתי קודם?"

והתשובה היתה מבאסת.

ולמה? כי אדם יכול ללמד רק את מה שיש לו.

ולאותם סופרים היה (ויש) כישרון. המון כישרון.  

אבל,  לעזאזל,  אי אפשר ללמד כישרון!

אף אחד לא יכול לכתוב כמו אשכול נבו, או דודו בוסי, או גבי ניצן, או יהודית קציר. הם ייחודיים.  הם מדהימים. אי אפשר ללמוד לכתוב כמותם כי… אי אפשר ללמד כישרון.

מה כן אפשר ללמד?

מה שרציתי מלכתחילה: טכניקות כתיבה.

וכן, בחלק מהסדנאות האלה העבירו גם טכניקות כתיבה, אלא שהן היו בסיסיות ורדודות מאוד. ולמה? גם בגלל שאדם שמתפוצץ מכישרון, מראש לא צריך לדעת המון טכניקה (ולכן גם לא יעביר אותה), גם בגלל שלקבוצת כתיבה בסדנה מגיעים אנשים עם רקע מגוון בכתיבה, כך שצריך לדבר אל המכנה המשותף הרדוד ביותר, וגם בגלל שיש גבול למה שניתן להעבירבסדנה קצרה של 12 מפגשים. (באוצר,  למשל,  יש בערך 20 שיעורים ותירגולים שונים רק בנושא של דיאלוגים! ואני עדיין מרגיש שזה חלקי).

אז מה עשיתי? הבנתי שמישראל לא תבוא הישועה, ולכן חזרתי ופניתי לחו"ל.

והתחלתי ללמוד. ללמוד ברצינות. כדי לפתח את עצמי הוצאתי עשרות אלפי ש"ח על קורסים ותכניות שונות – באנגלית. שילבתי פנימה את כל הידע הקיים שלי בכתיבה מולטידיסציפלינרית (גם תסריטאות, גם קופירייטינג). תרגמתי לעצמי את החומרים. התאמתי אותם לישראל, לעברית. פיתחתי חומרים חדשים. והכל לעצמי.

בעבודה קשה, הפכתי מגור כתיבה זעיר לחת'כת דרקון רושף טקסט שיושב על אוצר בלום של טכניקות כתיבה שונות.

ולא

נתתי

לאף

אחד

להתקרב אליו.

ואז,  לפני כחמש שנים,  התרחשה רעידת אדמה איומה שפתחה את הסדק הראשון למערת האוצר.

מחר אספר לכם על זה.