(בקבוקים וסודות: משהו שהסופרים הגדולים באמת מנצלים בלי בושה)
היא הביטה בבקבוק והבקבוק הביט בה בחזרה.
ליטרלי הביט בה בחזרה. זה לא היה בקבוק רגיל. עדן מצאה אותו שם, בתיבת העץ שאבא השאיר לה בחדר לפני שהוא נעלם לתמיד, באותו יום מקולל לפני חמש עשרה שנים בדיוק. היו שם כמה מגילות קלף מאוירות בדיו (לפחות, היא קיוותה שזו דיו) חלודה, כמה שיקויים בבקבוקי זכוכית ישנים, מקל מגולף היטב ואבקת פיות. סך כל ציוד סטנדרטי.
באבקת הפיות היא השתמשה כבר באותו יום. היא לא ידעה שאבא יעלם כאילו בלע אותו הפנטגרם שצויר על הרצפה בגיר משחק. היא חשבה שזה נורא נחמד לפזר אותה באוויר ולראות אותן מרקדות בחדר. "פיות ממש יפות, נכון?" אמר לה אז הבקבוק, והיא הופתעה לגלות שהיא לא הופתעה.
"אתה לא בקבוק רגיל, נכון?" היא שאלה אותו והוא משך בכתפיו.
"תלוי איך את מגדירה בקבוק רגיל", הוא אמר. "אני מרגיש די רגיל. האמת היא שאני מרגיש אפילו משעמם".
"אבל אתה בקבוק מדבר!"
"נו, ואת ילדה מדברת. במה זה שונה?"
במה זה באמת שונה?
לא היתה לה תשובה אז ולא היתה לה תשובה עכשיו. זה היה מזמן, והשאלה הפסיקה להעסיק אותה. בכלל. ובאמת, למה שילדות ידברו ובקבוקים לא? היא הכירה כמה וכמה ילדות שדווקא היו צריכות לסתום להן קצת את הפה. ואילו הבקבוק – ובכן, הבקבוק היה חבר. החבר היחיד.
באותו יום ארור, בו אבא נעלם, אמא מיהרה למחוק את הפנטגרם מהרצפה ולשים שטיח. היא עצמה נדרה שלא לצייר פנטגרם לעולם, או להתקרב לאחד. אף אחד לא התעניין במה שאבא השאיר לה בתיבת העץ, ואחרי כמה זמן, גם הפסיקו להתעניין במיוחד באבא עצמו.
"אני מתגעגעת אליו", היא אמרה לו, כפי שאמרה כבר אלפי פעמים.
"את יודעת שיש לזה פיתרון".
הם דשו בעניין הזה לא מעט. אם היא תפתח את הבקבוק ותשתה את תוכנו, כך הבטיח לה הבקבוק, היא כבר לא תתגעגע לאבא שלה. מה שנמצא בפנים, יהיה מה שיהיה, יגרום לה לשכוח. אלא שהיתה לזה תופעת לוואי: באותו רגע הבקבוק יפסיק לדבר.
"אני לא מוכנה לאבד אותך", היא התעקשה. מאז שאבא נעלם הבקבוק הפך לגורם המשמעותי ביותר בחייה. הוא תמיד היה שם בשבילה, הוא תמיד הקשיב, הוא אף פעם לא עשה לה רע, והוא היה המבוגר היחידי בו היא יכלה להתייעץ. אמא שלה קיבלה את ההיעלמות קשה, ונכנסה לעולם סגור של עבודה (מזכירה במשרד רואי חשבון, מי ישמע), קוקאין, וגברים שסיפקו לה את הקוקאין.
סיפקו לה… מה מה מה?
בגיל 12, עדן לא הבינה למה אמא לא הקדישה יותר מאמצים כדי למצוא את אבא. עכשיו היא כבר היתה חכמה יותר. מה כבר אמא יכלה לעשות? המשטרה חיפשה כמה שחיפשה, לא היו שום עקבות, שום חיובי כרטיסי אשראי, שום כלום. אמא היתה בטוחה שהוא החליט לברוח ממנה ולעבור לאשה ובית אחרים. עדן לא קנתה את זה. בינה לבין אבא היה משהו מיוחד, משהו שאי אפשר לברוח ממנו.
"יום אחד", הוא אמר לה לפני שנעלם, "אני אספר לך בדיוק מאיפה באת".
"מה זאת אומרת? אני לא הילדה שלכם? אני מאומצת?"
"את כן הילדה שלנו", הוא הרגיע אותה. האמת היא שלא היה ספק בכך. היו לה עיניים ירוקות ושיער אדמוני בדיוק כמו של אמא, אבל צורת הגבות, הפה והאף היו "קופי האבא שלך", כמו שסבתא נחמה היתה אומרת תמיד. עדיין, כל הנושא הזה לא היה ברור.
"בקבוק, אתה יודע מאיפה באתי?" היא שאלה אותו פתאום.
"המממ…" הוא היסס.
מבין כל הבקבוקים בתיבה הוא היה היחיד שידע לדבר. זה לא אומר שהבקבוקים האחרים היו חסרי תועלת. להיפך. הבקבוק עם המים הירוקים הפך אותה לבלתי נראית לכמה שעות, והבקבוק עם המים הסגולים גרם לה להיות ממש ממש חכמה. היא השתמשה בו לא מעט בשנים האחרונות, כשנמאס לה להתאמץ לתואר.
הבקבוק עם המים הצהובים הפך אותה לאדם הכי יפה ונחשק בסביבה. היא שתתה ממנו כמה פעמים, אבל תשומת הלב לא מצאה חן בעיניה. ואז, פעם אחת, כשהיא לקחה כמה טיפות מהנוזל הסגול, בא לה רעיון: להשתמש בירוק ובצהוב ביחד, ולראות מה קורה.
ומה שקרה פתח את מהדורות החדשות באותו יום.
מה בדיוק היה בחדשות?
"אז אתה כן יודע מאיפה באתי!" היא קפצה על המציאה.
הבקבוק משך שוב בכתפיו. "לצערי".
"ספר לי. וספר לי מייד".
הבקבוק עיקם אף, כיווץ שפתיים, נשם עמוק והחל לדבר.
עכשיו, אני יודע שאתם מאוד רוצים לדעת מה הבקבוק אמר לעדן. ובצדק, זה היה מאוד מאוד מעניין. אבל עוד לפני כן אני רוצה שתשימו לב לטכניקת יצירת המתח בה השתמשתי כדי לגרום לכם להגיע עד לכאן. ולטכניקה הזו הזו אני קורא…
האמת, אין לי שם עבורה. אני צריך להמציא אחד. בכל מקרה, העניין הוא כזה. אתם מתחילים לדבר על איזה נושא. זה לא משנה על מה, האמת, רק שפשוט צריך להגיע שם לאיזו נקודת מתח מסקרנת, לחידה ספציפית – שפשוט זועקת לפיתרון ולהעמקה. למשל, ממש בפתיחה, כשהזכרתי בקבוק עם תכונות מיוחדות.
אז יש חידה, ויש סקרנות של הקוראים, אבל פיתרון? חחח. לא.
אסור לספק את הפיתרון באופן ישיר ומיידי. לא, לא. אתם, כמו נבלים מנוולים, חייבים לפתוח עכשיו נושא אחר לגמרי. כמו, למשל, מה שהיה בתיבת העץ. וכדי להוסיף חטא על פשע, אתם מתגלעים כאדוני הרשע ומציגים חידה נוספת: מה קרה לאבא?! לאן הוא נעלם, ולמה?
חושבים שזה הסוף? הצחקתם. גם את החידה החדשה אתם לא פותרים מייד, וגם לא את הקודמת. אתם ממשיכים מיידית בנושא אחר וחדש, שיחת חולין בין הבקבוק לילדה, על געגועים. ובסיכומה: שיא ודרמה וחידה חדשה. האם הילדה תפתח את הבקבוק הדובר ותשים קץ לגעגועים?
כמה חידות כבר יש לקורא לפתור? לא זוכר, אבל כל פריט מידע שלא בא לפיענוחו המלא הוא סיבה טובה להמשיך לקרוא. אתם בהחלט יכולים להוסיף שם את החידה בענייני החיים האישיים של האמא, ומאיפה באה הילדה. זו כבר חידה עמוקה, עם המון משמעות. אולי היא תפתור חלק מהאחרות, יש סיכוי גדול.
ובדיוק כשהבקבוק עומד לספר לעדן את הסוד המרגש הזה, אנחנו עוצרים להפסקת לימוד. ולומדים את טכניקת בקבוקי הסוד (הנה, מצאתי לזה שם). בה אתם מציגים בקבוק עם איזשהו סיפור, לוגמים ממנו – עד שעוצרים ברגע מפתח, בחידה. ואז אתם ממשיכים לבקבוק אחר, לוגמים גם ממנו, עוצרים גם שם בחידה, וכן הלאה – כשמדי פעם אתם חוזרים אחורה, בודקים בקבוקים וסודות קודמים ומקדמים שם את הפיתרון.
בקבוקים וסודות
"וזהו", הבקבוק אמר. הוא נראה קצת תשוש, בכל זאת דיבר רבע שעה בלי להפסיק.
"אני לא יודעת אם לשנוא אותך או לאהוב אותך", עדן לחשה.
"תצטרכי לגלות את זה, במוקדם או במאוחר", הבקבוק אמר במבט חד מדי.
"אולי לא. אתה הרי יודע שאני עקשנית".
"אני יודע".
עדן היססה לרגע. היא לא באמת היתה כזו עקשנית, אבל מה שהבקבוק אמר לה עכשיו פשוט גרם לה לרצות לשבור אותה על הרצפה, לא לפתוח אותו לאט.
"הרסיסים יהיו מאוד חדים", הוא אמר ביובש.
"אתה קורא את המחשבות שלי?"
"מאז שנולדת".
טוב. עדן עשתה החלטה, ובכל גופה הרועד היא קיוותה שזו תהיה הנכונה. היא תפסה את הבקבוק בגרון, התעלמה מצלילי החירחור (מגיע לו!), והחלה לסובב את פקק השעם הגדול.
"אתה לא תשפריץ עליי כמו שמפניה, נכון?" היא שאלה, והבקבוק הצייתן הנהן בתשובה. עוד סיבוב אחד, קצת הפעלת כוח באצבעות, ובכתפיים גם, ו…
פופס, הפקק נותר בכף ידה.
מפיית הבקבוק החל לעלות עשן שחור, והיא מיהרה להניח אותו בזהירות ליד התיבה. העשן המשיך לפרוץ בכמויות אדירות, ממלא את החדר, ואז החל להתכווץ עוד עוד, משנה צבעים ומירקם. מחוויר ומתרכך. תופס צורת אדם.
"חמש עשרה שנים אני כבר לכוד בתוך החרא הזה" אבא שלה אמר, כולו זעף. בגדיו היו רטובים. "חמש עשרה שנים שאני רומז לך לפתוח אותו! או לצייר את הפנטגרם מחדש. וכל פעם כשאת כמעט כמעט…" ואז הביט בה וחייך באהבה. "לא משנה", הוסיף. "את – – – "
עדן סתמה לו את הפה בחיבוק. והם עמדו ככה יחד חמש דקות, אולי עשר. מי ספר.
"התגעגעתי אלייך", היא אמרה. "וצדקת. עכשיו אני כבר לא מתגעגעת".
"חמש עשרה שנים החזקת אותי במתח", הוא ענה. "וכל פעם, כשכמעט… כשכמעט…"
"ששש…" היא אמרה. "רוצה קפה?"
