טיפ הכתיבה השבועי: בקבוקים וסודות

(בקבוקים וסודות: משהו שהסופרים הגדולים באמת מנצלים בלי בושה)

היא הביטה בבקבוק והבקבוק הביט בה בחזרה.

ליטרלי הביט בה בחזרה. זה לא היה בקבוק רגיל. עדן מצאה אותו שם, בתיבת העץ שאבא השאיר לה בחדר לפני שהוא נעלם לתמיד, באותו יום מקולל לפני חמש עשרה שנים בדיוק. היו שם כמה מגילות קלף מאוירות בדיו (לפחות, היא קיוותה שזו דיו) חלודה, כמה שיקויים בבקבוקי זכוכית ישנים, מקל מגולף היטב ואבקת פיות. סך כל ציוד סטנדרטי.

באבקת הפיות היא השתמשה כבר באותו יום. היא לא ידעה שאבא יעלם כאילו בלע אותו הפנטגרם שצויר על הרצפה בגיר משחק. היא חשבה שזה נורא נחמד לפזר אותה באוויר ולראות אותן מרקדות בחדר. "פיות ממש יפות, נכון?" אמר לה אז הבקבוק, והיא הופתעה לגלות שהיא לא הופתעה.

"אתה לא בקבוק רגיל, נכון?" היא שאלה אותו והוא משך בכתפיו.

"תלוי איך את מגדירה בקבוק רגיל", הוא אמר. "אני מרגיש די רגיל. האמת היא שאני מרגיש אפילו משעמם".

"אבל אתה בקבוק מדבר!"

"נו, ואת ילדה מדברת. במה זה שונה?"

במה זה באמת שונה?

לא היתה לה תשובה אז ולא היתה לה תשובה עכשיו. זה היה מזמן, והשאלה הפסיקה להעסיק אותה. בכלל. ובאמת, למה שילדות ידברו ובקבוקים לא? היא הכירה כמה וכמה ילדות שדווקא היו צריכות לסתום להן קצת את הפה. ואילו הבקבוק – ובכן, הבקבוק היה חבר. החבר היחיד.

באותו יום ארור, בו אבא נעלם, אמא מיהרה למחוק את הפנטגרם מהרצפה ולשים שטיח. היא עצמה נדרה שלא לצייר פנטגרם לעולם, או להתקרב לאחד. אף אחד לא התעניין במה שאבא השאיר לה בתיבת העץ, ואחרי כמה זמן, גם הפסיקו להתעניין במיוחד באבא עצמו.

"אני מתגעגעת אליו", היא אמרה לו, כפי שאמרה כבר אלפי פעמים.

"את יודעת שיש לזה פיתרון".

הם דשו בעניין הזה לא מעט. אם היא תפתח את הבקבוק ותשתה את תוכנו, כך הבטיח לה הבקבוק, היא כבר לא תתגעגע לאבא שלה. מה שנמצא בפנים, יהיה מה שיהיה, יגרום לה לשכוח. אלא שהיתה לזה תופעת לוואי: באותו רגע הבקבוק יפסיק לדבר.

"אני לא מוכנה לאבד אותך", היא התעקשה. מאז שאבא נעלם הבקבוק הפך לגורם המשמעותי ביותר בחייה. הוא תמיד היה שם בשבילה, הוא תמיד הקשיב, הוא אף פעם לא עשה לה רע, והוא היה המבוגר היחידי בו היא יכלה להתייעץ. אמא שלה קיבלה את ההיעלמות קשה, ונכנסה לעולם סגור של עבודה (מזכירה במשרד רואי חשבון, מי ישמע), קוקאין, וגברים שסיפקו לה את הקוקאין.

סיפקו לה… מה מה מה?

בגיל 12, עדן לא הבינה למה אמא לא הקדישה יותר מאמצים כדי למצוא את אבא. עכשיו היא כבר היתה חכמה יותר. מה כבר אמא יכלה לעשות? המשטרה חיפשה כמה שחיפשה, לא היו שום עקבות, שום חיובי כרטיסי אשראי, שום כלום. אמא היתה בטוחה שהוא החליט לברוח ממנה ולעבור לאשה ובית אחרים. עדן לא קנתה את זה. בינה לבין אבא היה משהו מיוחד, משהו שאי אפשר לברוח ממנו.

"יום אחד", הוא אמר לה לפני שנעלם, "אני אספר לך בדיוק מאיפה באת".

"מה זאת אומרת? אני לא הילדה שלכם? אני מאומצת?"

"את כן הילדה שלנו", הוא הרגיע אותה. האמת היא שלא היה ספק בכך. היו לה עיניים ירוקות ושיער אדמוני בדיוק כמו של אמא, אבל צורת הגבות, הפה והאף היו "קופי האבא שלך", כמו שסבתא נחמה היתה אומרת תמיד. עדיין, כל הנושא הזה לא היה ברור.

"בקבוק, אתה יודע מאיפה באתי?" היא שאלה אותו פתאום.

"המממ…" הוא היסס.

מבין כל הבקבוקים בתיבה הוא היה היחיד שידע לדבר. זה לא אומר שהבקבוקים האחרים היו חסרי תועלת. להיפך. הבקבוק עם המים הירוקים הפך אותה לבלתי נראית לכמה שעות, והבקבוק עם המים הסגולים גרם לה להיות ממש ממש חכמה. היא השתמשה בו לא מעט בשנים האחרונות, כשנמאס לה להתאמץ לתואר.

הבקבוק עם המים הצהובים הפך אותה לאדם הכי יפה ונחשק בסביבה. היא שתתה ממנו כמה פעמים, אבל תשומת הלב לא מצאה חן בעיניה. ואז, פעם אחת, כשהיא לקחה כמה טיפות מהנוזל הסגול, בא לה רעיון: להשתמש בירוק ובצהוב ביחד, ולראות מה קורה.

ומה שקרה פתח את מהדורות החדשות באותו יום. 

מה בדיוק היה בחדשות?

"אז אתה כן יודע מאיפה באתי!" היא קפצה על המציאה.

הבקבוק משך שוב בכתפיו. "לצערי".

"ספר לי. וספר לי מייד".

הבקבוק עיקם אף, כיווץ שפתיים, נשם עמוק והחל לדבר.

עכשיו, אני יודע שאתם מאוד רוצים לדעת מה הבקבוק אמר לעדן. ובצדק, זה היה מאוד מאוד מעניין. אבל עוד לפני כן אני רוצה שתשימו לב לטכניקת יצירת המתח בה השתמשתי כדי לגרום לכם להגיע עד לכאן. ולטכניקה הזו הזו אני קורא…

האמת, אין לי שם עבורה. אני צריך להמציא אחד. בכל מקרה, העניין הוא כזה. אתם מתחילים לדבר על איזה נושא. זה לא משנה על מה, האמת, רק שפשוט צריך להגיע שם לאיזו נקודת מתח מסקרנת, לחידה ספציפית – שפשוט זועקת לפיתרון ולהעמקה. למשל, ממש בפתיחה, כשהזכרתי בקבוק עם תכונות מיוחדות.

אז יש חידה, ויש סקרנות של הקוראים, אבל פיתרון? חחח. לא.

אסור לספק את הפיתרון באופן ישיר ומיידי. לא, לא. אתם, כמו נבלים מנוולים, חייבים לפתוח עכשיו נושא אחר לגמרי. כמו, למשל, מה שהיה בתיבת העץ. וכדי להוסיף חטא על פשע, אתם מתגלעים כאדוני הרשע ומציגים חידה נוספת: מה קרה לאבא?! לאן הוא נעלם, ולמה?

חושבים שזה הסוף? הצחקתם. גם את החידה החדשה אתם לא פותרים מייד, וגם לא את הקודמת. אתם ממשיכים מיידית בנושא אחר וחדש, שיחת חולין בין הבקבוק לילדה, על געגועים. ובסיכומה: שיא ודרמה וחידה חדשה. האם הילדה תפתח את הבקבוק הדובר ותשים קץ לגעגועים?

כמה חידות כבר יש לקורא לפתור? לא זוכר, אבל כל פריט מידע שלא בא לפיענוחו המלא הוא סיבה טובה להמשיך לקרוא. אתם בהחלט יכולים להוסיף שם את החידה בענייני החיים האישיים של האמא, ומאיפה באה הילדה. זו כבר חידה עמוקה, עם המון משמעות. אולי היא תפתור חלק מהאחרות, יש סיכוי גדול.

ובדיוק כשהבקבוק עומד לספר לעדן את הסוד המרגש הזה, אנחנו עוצרים להפסקת לימוד. ולומדים את טכניקת בקבוקי הסוד (הנה, מצאתי לזה שם). בה אתם מציגים בקבוק עם איזשהו סיפור, לוגמים ממנו – עד שעוצרים ברגע מפתח, בחידה. ואז אתם ממשיכים לבקבוק אחר, לוגמים גם ממנו, עוצרים גם שם בחידה, וכן הלאה – כשמדי פעם אתם חוזרים אחורה, בודקים בקבוקים וסודות קודמים ומקדמים שם את הפיתרון.

בקבוקים וסודות

"וזהו", הבקבוק אמר. הוא נראה קצת תשוש, בכל זאת דיבר רבע שעה בלי להפסיק.

"אני לא יודעת אם לשנוא אותך או לאהוב אותך", עדן לחשה.

"תצטרכי לגלות את זה, במוקדם או במאוחר", הבקבוק אמר במבט חד מדי.

"אולי לא. אתה הרי יודע שאני עקשנית".

"אני יודע".

עדן היססה לרגע. היא לא באמת היתה כזו עקשנית, אבל מה שהבקבוק אמר לה עכשיו פשוט גרם לה לרצות לשבור אותה על הרצפה, לא לפתוח אותו לאט.

"הרסיסים יהיו מאוד חדים", הוא אמר ביובש.

"אתה קורא את המחשבות שלי?"

"מאז שנולדת".

טוב. עדן עשתה החלטה, ובכל גופה הרועד היא קיוותה שזו תהיה הנכונה. היא תפסה את הבקבוק בגרון, התעלמה מצלילי החירחור (מגיע לו!), והחלה לסובב את פקק השעם הגדול.

"אתה לא תשפריץ עליי כמו שמפניה, נכון?" היא שאלה, והבקבוק הצייתן הנהן בתשובה.  עוד סיבוב אחד, קצת הפעלת כוח באצבעות, ובכתפיים גם, ו…

פופס, הפקק נותר בכף ידה.

מפיית הבקבוק החל לעלות עשן שחור, והיא מיהרה להניח אותו בזהירות ליד התיבה. העשן המשיך לפרוץ בכמויות אדירות, ממלא את החדר, ואז החל להתכווץ עוד עוד, משנה צבעים ומירקם. מחוויר ומתרכך. תופס צורת אדם.

"חמש עשרה שנים אני כבר לכוד בתוך החרא הזה" אבא שלה אמר, כולו זעף. בגדיו היו רטובים. "חמש עשרה שנים שאני רומז לך לפתוח אותו! או לצייר את הפנטגרם מחדש. וכל פעם כשאת כמעט כמעט…" ואז הביט בה וחייך באהבה. "לא משנה", הוסיף. "את – – – "

עדן סתמה לו את הפה בחיבוק. והם עמדו ככה יחד חמש דקות, אולי עשר. מי ספר.

"התגעגעתי אלייך", היא אמרה. "וצדקת. עכשיו אני כבר לא מתגעגעת".

"חמש עשרה שנים החזקת אותי במתח", הוא ענה. "וכל פעם, כשכמעט… כשכמעט…"

"ששש…" היא אמרה. "רוצה קפה?"


כתיבה ברצפים בשיטת הדומינו

מכירים את הסיפורים האלה, שפשוט אי אפשר להפסיק לקרוא? את הפרקים שחייבים לבלוע בבינג' אחד ארוך, שנגמר לפנות בוקר? את התחושה שכל סצנה מחוברת לסצנה הבאה בשרשרת טיטניום?

זה קורה רק אם הסיפור כתוב בשיטת הדומינו.

מה זה, בקצרה?

כמו שיוצרים "מפולת דומינו", בה כל אבן שנופלת גם מפילה את האבן הבאה בתור, כך יוצרים גם סיפור כזה. כל סצנה – מתחברת הרמטית אל הסצנה הבאה, ולא משנה אם היא תהיה בפרק אחר, במקום אחר, עם דמויות אחרות ועם נושא אחר לגמרי. יהיה חיבור – והקוראים מכורים לכאלה חיבורים.

מעבר לכתיבה בשיטת הדומינו הוא אחד השידרוגים הכי גדולים שאתם יכולים לעשות בכתיבה שלכם – ובהכי פחות מאמץ.

איך עושים את זה בדיוק? קחו כמה דקות והציצו בהדרכת הווידאו שנמצאת כאן בלינק.

טיפ הכתיבה השבועי: הטכניקה הבסיסית הזו שידרגה אתמול טקסט טוב – למצויין

Photo by Samuel Zeller on Unsplash

 


אז אתמול היה שיעור עריכה אונליין, כמו בכל שבוע ראשון של חודש.

מה זה אומר? 
שהתלמידים שולחים לי טקסטים שלהם, ואני עורך אותם אונליין, מול כולם, בדיוק כפי שאני עורך ספרים "אמיתיים". כולל כל ההתלבטויות שלי בדרך, עם כל השיקולים שלא תמיד אפשר להעביר בשיעור ממוקד טכניקה.
 
כי טקסטים הם כמו בני אדם, לכל אחד יש גיל, רקע, אופי ואישיות משלו. אתמול העניין הזה הודגש מאוד, 
כי הגישו לעריכה שני טקסטים שונים בתכלית. 

אחד מהם היה סיפור קצר ונוצץ שיכול היה להיות מוגש לתחרות של "הארץ" (ואולי גם לזכות), והשני היה טקסט פתיחה לספר ארוך, שנאבק באתגרים שיש לכל כותב בתחילת דרכו. 

מה שיפה היה לראות, שהשיעור תרם לשניהם. כמובן שלא באותו אופן אבל כמעט באותה מידה.
 
זה מה שקיבלתי באימייל אחרי השיעור, מאחת מתלמידות הכתיבה שנכחו בו: 

יהההה… איזה שיעור מצוין היה היום.
השכלתי, ורצתי ליישם. וגם, אולי הצלחתי 
לשפר טיפ טיפה את הביטחון העצמי שלי, 
כשזיהיתי שיש גם דברים שאני יודעת, 
או עושה באופן אינטואיטיבי. 
ביטחון עצמי, זה לדעתי הדבר הכי בסיסי 
(שאולי הכי חסר לי), בשביל להפוך 
את החלום הזה למציאות…
 
והאמת שהיה די וואו.
 
הטיפ של היום קשור דווקא בטקסט של הסיפור הקצר, זה שיכול היה להיות מוגש לתחרות סיפורים כמו שהוא, בלי התערבות בכלל. סיפור טוב מאוד, שכתוב טוב מאוד, ועם זאת, ההתערבות כן שיפרה
מספר אלמנטים ברבדים שונים. מתוכם אני בוחר להביא לכם עניין אחד בלבד: עניין החלוקה לפסקאות.
 
כל כך הרבה נופלים בזה, וחבל.
 
יש לפסקאות השפעה דרמטית על הקריאות של הטקסט. כל פסקה פותחת במוחו ובדמיונו של הקורא
"מגירה חדשה", לה נושא ייחודי משלה. 

אפשר לחשוב על זה כמו ארון בגדים עמוס. יש מדפים לחולצות, מדפים למכנסיים, מתלים לשמלות, מגירות לגרביים, לעניבות, לחגורות, ולנעליים. מה יקרה אם הארון לא יהיה מחולק ל"פסקאות" האלה? 
אם כולו יהיה ערימה גדולה אחת ומבולבלת של פריטים?
 
ומה יקרה אם הארון כן יהיה מחולק, אבל במגירת הגרביים יהיו גם חולצות, ולצד הנעליים יהיו גם חלק מהשמלות ואולי קצת מכנסיים?
 
בקיצור: תנו תשומת לב מיוחדת לפסקאות בטקסט שלכם. כדאי שהן יהיו ברורות, לא ארוכות מדי, 
לא "כלבו" של רעיונות ונושאים, עם חלוקה הגיונית, ומובילות זו לזו. 
 
יש שיעור מפתח בנושא הזה באוצר, בשם "פסקאות ומעברים". צפו בו.
 
והנה מה ששלחה לי, במפתיע, כותבת הסיפור הקצר בעקבות השיעור:
 
קודם כל ואווווו. 
אני מרגישה שעד שלא טיפלת בטקסט שלי 
לא הבנתי את המשמעויות העמוקות 
של העריכה שלך.
זה קצת כמו לעשות קסם לטקסט 
והקסם משפר אותו. 

ואני אומר: זה לא קסם, זו טכניקה.

איך נוצר קורס הכתיבה היקר בישראל?

סדנת כתיבה יוצרת
אוצר הדרכות הכתיבה של לירון פיין

זה דווקא סיפור מעניין.

לפני לא מעט שנים, כשרק עלה לי הרעיון של בניית קורס קטנצ'יק לכתיבה יוצרת, לא דמיינתי שהוא יתפתח לאוצר נוצץ שיגרום לכל תכניות הכתיבה האקדמיות בישראל להיראות רדודות ושטחיות לידו (את זה אומרים מי שהיו בהן,  לא אני). לא תכננתי שהוא ישלב בתוכו יותר מעשר סדנאות כתיבה יוצרת. לא שיערתי שהוא יאצור יותר תוכן,  טכניקות וקסמי טקסט מכל מה שקיים היום בכל הסדנאות בישראל – גם יחד.

ממש לא.

בסך הכל רציתי לפתח את עצמי ככותב.

באותם ימים ערכתי וניהלתי קריאייטיב במשרד פרסום מוערך שהתמחה בטקסטים ארוכים. כבר הייתי אחרי כתיבת שתי סדרות טלוויזיה ואפילו הוצאתי ספר בהוצאה מסורתית. הספר קיבל ביקורות טובות אבל לא עשה רושם בקופות (לימים הוא יהפוך למפתח לאוצר – אבל זה כבר סיפור אחר,  למחר).

ועדיין, עם כל זה שהייתי גדול ומוכשר ומוצלח, עם קריירת כתיבה עשירה ומפרנסת, בלב ידעתי שאני בסך הכל. . .  גור כתיבה צעיר.

כל מה שהיה לי זה מה שיש לכולם: קצת כישרון, קצת ניסיון, הרבה קריאה (הרבה קריאה!) וגם קצת למידה מהאנשים המוכשרים שעבדו לצידי.

אבל!

ידעתי שבחו"ל יש תכניות אקדמיות מקיפות ומעמיקות לכתיבה יוצרת – שאותן לא עברתי. ובטוח שיש בהן משהו. וידעתי שיש בחוץ אוצר עצום של ידע וטכניקות כתיבה ועריכה, שפותח ונצבר במשך עשרות שנים על ידי טובי הסופרים והעורכים בעולם – שאין לי.  ואני צריך שיהיה לי.

וקראתי קצת על זה, ורציתי את זה, והסתערתי על זה.

והייתי בטוח שבישראל, מדינתו השאננה של עם הספר, מקום בו יש יותר כותבים מקוראים – אני אמצא את האוצר הזה בקלות.

אתונות, מצאתי. אתונות.

בישראל, למרבה הבושה, לא היתה שום תכנית אקדמית רצינית לכתיבה.

מה כן היה? מה שיש גם היום: סדנאות כתיבה.

את הסדנאות האלה מעבירים, בדרך כלל, סלבריטאי כתיבה. סופרים ידועים שזכו להצלחה – ועכשיו צריכים השלמת הכנסה. אז בדקתי,  נרשמתי,  והלכתי.

והאמת? מאוד נהניתי.

יש משהו מאוד כיפי בסדנאות האלה. קודם כל, כי סופרים מפורסמים הם אנשים מרתקים. הם מוכשרים בטרוף, יש להם רעיונות מעניינים, הם מתנסחים נפלא, יש להם סודות פרטיים שהם גם נהנים לחשוף, הם מהווים השראה ומודל חיקוי, ו… בלי להתבייש אגיד שיש משהו מאוד קוסם בלהתחכך באבק כוכבים.

לחלוק אותו מזגן עם סופר מפורסם? לשתות יחדיו בהפסקה את אותו קפה נמס עלית עם חלב עמיד? הוליווד בישראל.

אז נהניתי, אבל בכל פעם שחזרתי הביתה שאלתי את עצמי אותה שאלה: "מה אני יודע עכשיושלא ידעתי קודם?"

והתשובה היתה מבאסת.

ולמה? כי אדם יכול ללמד רק את מה שיש לו.

ולאותם סופרים היה (ויש) כישרון. המון כישרון.  

אבל,  לעזאזל,  אי אפשר ללמד כישרון!

אף אחד לא יכול לכתוב כמו אשכול נבו, או דודו בוסי, או גבי ניצן, או יהודית קציר. הם ייחודיים.  הם מדהימים. אי אפשר ללמוד לכתוב כמותם כי… אי אפשר ללמד כישרון.

מה כן אפשר ללמד?

מה שרציתי מלכתחילה: טכניקות כתיבה.

וכן, בחלק מהסדנאות האלה העבירו גם טכניקות כתיבה, אלא שהן היו בסיסיות ורדודות מאוד. ולמה? גם בגלל שאדם שמתפוצץ מכישרון, מראש לא צריך לדעת המון טכניקה (ולכן גם לא יעביר אותה), גם בגלל שלקבוצת כתיבה בסדנה מגיעים אנשים עם רקע מגוון בכתיבה, כך שצריך לדבר אל המכנה המשותף הרדוד ביותר, וגם בגלל שיש גבול למה שניתן להעבירבסדנה קצרה של 12 מפגשים. (באוצר,  למשל,  יש בערך 20 שיעורים ותירגולים שונים רק בנושא של דיאלוגים! ואני עדיין מרגיש שזה חלקי).

אז מה עשיתי? הבנתי שמישראל לא תבוא הישועה, ולכן חזרתי ופניתי לחו"ל.

והתחלתי ללמוד. ללמוד ברצינות. כדי לפתח את עצמי הוצאתי עשרות אלפי ש"ח על קורסים ותכניות שונות – באנגלית. שילבתי פנימה את כל הידע הקיים שלי בכתיבה מולטידיסציפלינרית (גם תסריטאות, גם קופירייטינג). תרגמתי לעצמי את החומרים. התאמתי אותם לישראל, לעברית. פיתחתי חומרים חדשים. והכל לעצמי.

בעבודה קשה, הפכתי מגור כתיבה זעיר לחת'כת דרקון רושף טקסט שיושב על אוצר בלום של טכניקות כתיבה שונות.

ולא

נתתי

לאף

אחד

להתקרב אליו.

ואז,  לפני כחמש שנים,  התרחשה רעידת אדמה איומה שפתחה את הסדק הראשון למערת האוצר.

מחר אספר לכם על זה.