טיפ הכתיבה השבועי: גוף שלישי מוגבל

אם אתם כותבים בגוף שלישי, סביר להניח שאתם כותבים בגרסה המוגבלת שלו.

מה זה גוף שלישי מוגבל? זו כתיבה בגוף שלישי, ש'מוגבלת' לזווית הראייה של דמות אחת ויחידה בכל סצינה: דמות ה-POV (point of view, זווית הראייה). יש בה הבדלים מהותיים מגוף שלישי כל-יודע.

קצת רקע. בעוד שיטות הסיפור הוותיקות יותר דימו חווייה אישית או 'מספר סיפורים' מקצועי, הגוף השלישי המוגבל מנכס אליו ראייה חדשנית וקצת יותר קולנועית. סרט קולנוע, הרי, אינו מסופר על ידי אדם. הוא מובא מזווית ראייה של מצלמה. וכמו המצלמה, כך גם לגוף השלישי המוגבל אין אישיות משל עצמו.

בנוסף, הגוף השלישי המוגבל רואה, פחות או יותר, את מה שדמות ה-POV רואה. הוא חש רק מה שהיא חשה, והוא גם יכול 'לשמוע' רק את המחשבות שהיא חושבת.

עם זאת, הוא נהנה מחירויות יותר גדולות. בגוף שלישי מוגבל ניתן לתאר בפרוטרוט את מראה דמות ה-POV בלי להשתמש בטכניקות מאולצות כמו "הבטתי בראי". אין שם את המילה "אני" במינונים מעוררי בחילה, ובאמצעותו גם נוכל גם להסיט מעט את המצלמה ולראות דברים שלא בטוח שדמות ה-POV היתה רואה (אם כי זה תלוי בהחלטת הסופר).

והיתרון הגדול ביותר שלו על הגוף הראשון: המגוון. גוף שלישי מוגבל מאפשר לנו לכתוב אינספור זוויות ראיה של דמויות שונות, אפילו דמויות משנה, וכך לספק לקורא ספר הרבה יותר מגוון ורבגוני. כך הסיפור אינו ב'בעלותה' של הדמות הראשית, אלא של הסופר, והוא חופשי ליצור עולם הרבה יותר רחב מהעולם אותו רואים בגוף ראשון.

להמחשה: ב-6 הספרים שנכתבו בסדרת "משחקי הכס" (כן, אני יודע שזה ששאושק) של ג'ורג' ררררר מרטין הכפרה, יש 24 דמויות POV "גדולות". כולן כתובות בגוף שלישי מוגבל, ולכל אחת מהן סיפור מלא ומורכב משלה.

אה, ויש עוד הגבלה. אסור להכניס יותר מדמותPOV אחת באותה סצינה. למעשה, זו הטעות הגדולה ביותר שאני רואה בכתבי יד שמוגשים אליי בגוף שלישי מוגבל. זה לא עובד. זה צורם לקורא. אי אפשר לכתוב את מחשבותיו של משה, ואז לכתוב גם את מחשבותיה של דינה, שנמצאת מולו.

הרי איך משה יכול לדעת את מחשבותיה של דינה? איך הוא יכול לדעת ש"לדינה בא להקיא מדבריו"? הוא לא יכול לדעת. הוא הרי מוגבל.

מה עושים?

משה, אמנם, לא יכול לדעת בוודאות – אבל הוא בהחלט יכול לנחש. ניתן לכתוב ש"דינה נראתה כאילו בא לה להקיא", וזה יעבור מצויין אצל הקוראים. שימוש במילים כמו "אולי" או "כנראה" מרמזות על היסוסים של דמות ה-POV בפיענוח שפת הגוף של מי שמולו, ומרגיעות את הקורא הקפדן.

קיימת עוד אפשרות: להפריד את הפרק לכמה חלקים, וביניהם מפריד הסימן האהוב עליי ביותר בעולם: הכוכבית. ובין כל שתי כוכביות – דמות POV אחרת. זה, כמובן, דורש מאיתנו לעשות אוריינטציה לקורא, אבל זה אפשרי.

מבולבלים? בואו נסדר.

• המספר הכל-יודע 'מרחף' מעל הסצינה. יש לו אישיות משל עצמו, הוא יכול לדעת כל דבר בכל זמן, והוא גם יכול להאזין (מרחוק) למחשבות של כל הדמויות.
• המספר בגוף ראשון נמצא בתוך המוח של הדמות הראשית. יש לו את האישיות שלה, הוא חושב את המחשבות שלה, והוא יודע רק מה שהיא יודעת.
• הגוף השלישי המוגבל נמצא בין שתי הגישות האלה. הוא ממוקם 'קצת מאחורי הגב' של דמות ה-POV, אין לו אישיות, והוא מחובר בחוט למחשבות שלה.

הכתיבה בגוף שלישי מוגבל היא, לתחושתי לפחות, עדיין הפופולרית ביותר בעולם. עם זאת, אני אוהב יותר מכל וריאציה נוספת של גוף שלישי, לה אני קורא "גוף שלישי שמדמה גוף ראשון".

ונדבר עליה בפעם הבאה.

טיפ הכתיבה השבועי: גוף שלישי כל-יודע

טיפ שני לגוף שלישי.

אבל לא לגוף השלישי שרובנו כותבים בו, אלא לגרסה קצת יותר מאובקת וישנה: גרסת המספר הכל-יודע. שזה חתיכת מושג מבולבל ומבלבל. רבים חושבים שכל גוף שלישי הוא כל-יודע, והטעות הזו מונעת מהם לנצל את העוצמה של טכניקת הכתיבה הזו במלואה.

נתחיל בהבנה הבסיסית.

הכי קל להתייחס למספר הכל-יודע כאל בובנאי: זה שמושך בחוטים בתיאטרון הבובות. דמיינו את זה בראש: יש תיאטרון בובות, ומעליו נמצא בובנאי ששולט בכל דבר ובכל רגע.

והוא בא לתת שואו, אותו בובנאי. וואחד שואו. את התפאורה הוא צייר לפני שהסיפור התחיל, את הסיפור הוא מעביר בקולו הדרמטי, ואת הדמויות הוא מניע על חוטים מתי שבא לו ואיך שבא לו.

ומה קורה כשהן פותחות פה ומדברות? הוא מדובב אותן בקולו, ומדי פעם משתמש במבטאים שונים. ואיך אנחנו יודעים מה הן חושבות? מכיוון שמדובר במריונטות עץ לא ניתן לשמוע את המחשבות שלהן, ובמקום זאת הבובנאי מספר לנו בקולו על מה הן חושבות. לא "את מה" שהן חושבות, אלא "על מה". ואנחנו מאמינים לו, כמובן.

ואיך זה נשמע בפועל? גוף שלישי כל-יודע זה מה שיוצא לכם מהפה כשאתם באים לחבר'ה עם ברק בעיניים ואומרים להם, "צ'מעו סיפור".

המספר בגוף ראשון הוא סיפור מיד ראשונה. הוא "צ'מעו סיפור שקרה לי אישית". המספר בגוף שלישי כל-יודע הוא סיפור מיד שלישית. "צ'מעו סיפור שקרה למישהו אחר". למעשה, זו הגירסה הכי קרובה ל'מספר הסיפורים' הפופולרי של פעם. זו הדרך הכי טבעית בה אדם אחד מספר סיפור לאדם אחר.

אלא שהיום הדרך הזו כבר לא כל כך פופולרית. הסיבה: היא גוזלת מאיתנו משהו שכולנו רוצים היום.

את האמפתיה. ההזדהות.

כשאנחנו רואים במציאות אדם שקרה לו אסון, אנחנו חשים את הכאב שלו ומזדהים איתו. כשאנחנו רואים על הבמה שחקן שמשחק אדם שקרה לו אסון, אנחנו עדיין חשים את הכאב שלו – אבל מזדהים פחות. אנחנו הרי יודעים שזה שחקן, ובסוף ההצגה הדמות שהוא משחק מתפוגגת והוא יוצא לשתות עם שאר הצוות.

אבל אם מדובר בשחקן מעולה, אז הוא מצליח להשכיח מאיתנו לרגע שזה רק משחק. לדקות ספורות הוא גורם לנו להאמין שהכל ממש אמיתי, שזה ממש קורה עכשיו וזה ממש קורה לו. ואז אנחנו כן מרגישים את הכאב, לפחות חלקית. או את ההתאהבות, או את הפחד.

אבל… כשזה תיאטרון בובות? או כשזה "צ'מעו סיפור"?

הרבה פחות.

הדמויות לא מולנו. יש רק מישהו שמספר עליהן. זה סיפור מיד שלישית.

חשוב לומר: מספר הסיפורים ממש מוכשר כן מצליח להכניס, איכשהו, רגש בסיפור שלו. הוא מצליח להפחיד, הוא מצליח להצחיק, הוא מצליח לגרום לחמלה ולהניע רגשות אחרים. אבל כל הרגשות האלה הרבה פחות חזקים מאשר היו לו היו מובאים מיד ראשונה או אפילו שנייה.

ככל שהזמנים (וטכנולוגיות הסיפור) התקדמו, כך הקהל נחשף לגירויים יותר חזקים – ודרש מהכותבים גירויים יותר חזקים. המספר הכל-יודע, שפעם היה מלך מלכי הסיפור, הלך ואיבד מקומו לטובת טכניקות סיפור קרובות יותר וחזקות יותר.

זה לא אומר שאין לו מקום, כמובן. יש משהו מכשף במספר סיפורים שמושיב אותנו מסביב מדורה, משקה אותנו בתה צמחים ארומטי, מפיק כמה צלילים מסתוריים מהחליל שלו וממתיק באוזנינו סוד. זה יוצר אווירה, זה גורם לנו להרגיש מציצנים וחשובים, וזה גם מאפשר (שימו לב, כי זה חשוב) לאותו מספר כל-יודע לתמרן אותנו לאן שהוא רוצה.

וכאן העוצמה האדירה שלו.

מספר כל-יודע הוא קודם כל מספר תחמן. אי אפשר להגיד שהוא 'מספר לא אמין' במובן בו גוף ראשון יכול להיות לא אמין, אבל הוא ללא ספק מניפולטיבי וממזר.

בגלל שהוא יודע מראש את כל הסיפור לרבות הסוף, הוא יכול להחליט מה לספר לנו – ומה לא. הוא יכול לנהל אינסוף דמויות במקביל, לספר לנו דברים באופן שיטעה אותנו לחלוטין, לתת נימוקים שונים ומשונים להתנהגות הדמויות, ליצור פתרונות וסיבוכים מלאכותיים לגמרי, ולחשוף לנו בומבה עלילתית בדיוק ברגע הנכון.

ואם תקראו את הפסקה הקודמת יותר מפעם אחת, ואם אתם קרובים לקליקה הטלוויזיונית של היום, יכול להיות שהכל יישמע לכם מוכר פתאום. תנסו להיזכר מאיפה.

אה, נכון.

מתכניות טבע – ומריאליטי.

רואים את הברדלסית הזו שהולכת בסוואנה? "זו גומבה, שמתאבלת על בנה המת, אבל היא נחושה להמשיך הלאה למרות הכאב". ומה עם הברדלסית השניה, שהולכת באותה סוואנה בדיוק באותה צורה? "אחותה, סמבוסקה, יכולה להיות רגועה ושמחה לעת עתה. הבשר שהיא צדה יספיק לה לפחות לארבעת הימים הקרובים".

ה'כל-יודע' הוא אותו קריין שמלווה את התכנית (בעיקר אם זו תכנית טבע) בקולו ומפרשן לצופים את מה שהם רואים. המציאות היא מה שהוא אומר שהיא.

או שהוא יוצר בעצמו. כי הוא גם מה שקוראים היום "הפקה" בתכנית ריאליטי. הוא זה שיחליט שהיום דיירי הבית ילבשו תחפושות של חתולים, או שהמתמודדים על האי יחפשו פסלון חסינות. הוא גם יכול להחליט שפתאום כולם יקבלו מכתב מרגש, או שאחד מהם הוא מרגל שצריך לסדר את כל האחרים, או שהדמות הכי פחות צפויה – תודח.

למה? כי בא לו. הוא כל-יודע וכל-יכול.

הוא חופשי לנווט בין כל הדמויות, והסיפור הוא לא יותר מ"צ'מעו מה קרה היום באח הגדול".

זה הכוח האמיתי של המספר הכל-יודע. לספר סיפורים בהם אין היגיון מציאותי (ממש כמו עלילות האח הגדול), ועדיין להעביר את זה היטב לקוראים. הדמויות לא חייבות להיות אמינות ולא צריכות לשכנע את הקוראים בדבר – כי המספר הכל-יודע עושה את זה עבורן.

"משה נקרע מזעם לאחר שגילה את הבגידה של אשתו. לרגע הוא חשב על לרצוח אותה ואת המאהב, אבל אז נזכר בעצה שנתן לו הגורו שלו בהודו, והחליט לנקום בשניהם על ידי אכילה לא פרופורציונלית של ביסלי גריל. ולמה זו היתה נקמה? שמח ששאלתם. הכל התחיל לפני 15 שנה בפונה, בסיפור מוזר שעירב שתי הודיות בנות 19, שלוש שקיות ביסלי וטיגריס בנגלי רעב במיוחד".

ולמיטיבי הלכת: הקטע הזה אולי מסביר לכם למה טרי פראצ'ט (הכפרה) אהב לכתוב בגוף שלישי כל-יודע.

אז, נסכם טיפה.

גוף שלישי כל-יודע מרחיק את קהל הקוראים מן הדמויות, ומקהה את האמפתיה שאפשר להעביר דרך הסיפור. כפיצוי, הוא מאפשר לכם לנהל בקלות כמות מטורפת של דמויות בלי לעבוד קשה על האמינות שלהן, והאמת – גם בלי לנמק לקוראים כמעט שום דבר.

הוא גם מאפשר לכם להטעות את הקוראים, לשווק להם את דעותיכם, לדבר אליהם ישירות, "להיזכר" בדברים שהקוראים חייבים לדעת, ובקיצור – להוליך אותם באף לאן שבא לכם, בלי מאמץ מיותר.

אם אתם משתמשים בו: זכרו תמיד שאתם הבובנאים בתיאטרון הבובות. הקול שלכם חשוב, ואתם יכולים בקלות לתמרן את הקוראים בלי שמץ בושה. כל עוד אתם עושים את זה בחינניות.

האם אתם כותבים בגוף שלישי יודע-כל? כנראה שלא. סביר יותר להניח שאתם כותבים במה שנקרא "גוף שלישי מוגבל". ועליו נדבר בפעם הבאה.