האם הכתיבה שלך שקופה?
אז אתמול, כמו בכל יום שלישי, היה תירגול חי. המשכנו בצלילת העומק שלנו לשיפור סגנון הכתיבה – ואולי, בעצם, להגמשתו ופיתוח אופקים חדשים. למעשה, חקרנו את הכתיבה האישית, האוטומטית שלנו, וראינו איך אפשר להפוך אותה לפחות אוטומטית.
תירגלנו כתיבה שקופה – ולא שקופה.
אסביר.
כתיבה שקופה היא כתיבה שאינה מושכת תשומת לב לעצמה. כמו חלון שקוף, היא מעניקה לקורא מבט צלול אל העלילה, הדמויות, העולם שהכותב יוצר. בכתיבה שקופה אידיאלית – לא מרגישים בכלל שיש חלון. הקוראים נשאבים מייד אל תוך עולם הספר וחווים אותו (את העולם, לא את הספר) במלוא עוצמתו.
חלון כזה מחייב נוף יפה. אם העלילה והדמויות לא חזקים במיוחד, הסיפור יהיה משעמם.
ומהי כתיבה לא שקופה?
חשבו על ויטראז' בכנסיה. גם הוא חלון, אבל חלון מסוג אחר לגמרי. חלון מסוגנן מאוד. לא באמת חשוב מה נמצא מאחוריו ולאיזו עלילה הוא משקיף, כי החלון עצמו – הרבה יותר חשוב מהנוף. מבחינת כותב הוויטראז' – העלילה והדמויות הן רק תירוץ להפגנת להטוטיו הלשוניים והסגנוניים, ומבחינתו שהעלילה תהיה מעניינת כמו טיח מתקלף על קיר. במילא אף אחד לא ישים אליה לב.
קיימות כמה וכמה טכניקות שעוזרות לנו "להשקיף" (או להצליל? בחרו מה שבא לכם) את הכתיבה, וכמובן – גם טכניקות שעוזרות לנו לסגנן אותה, לצבוע בכל מיני להטוטים לשוניים וניסוחיים, ולהפוך אותה לוויטראז'ית.
אבל איזה סגנון יותר נכון?
זו שאלה מאוד אישית, שקשורה גם בכותב וגם בקוראים.
כתיבה לשם הכתיבה בלבד, כזו שמקדשת את האסתטיקה של המילים, מזכירה לי טיול לחנות ממתקים. השפה העברית היא דבר נפלא, ואפשר לצייר במכחוליה תמונות נהדרות. כיף לכתוב באופן לא שקוף. בנוסף, כתיבה כזו אהובה במיוחד על שומרי הסף של הספרות העברית: לקטורים ושופטים בתחרויות כתיבה ישראליות.
אם אין לכם סיפור מדהים בראש, אם אין לכם דמויות קורעות לב ועלילה פנומנלית, סגנון כתיבה כזה יחביא את הפגמים בעלילה. הוא גם מתאים לקטעים קצרים, יחסית, בהם אין בכלל אפשרות לפתח עלילה, וכישרון הכתיבה נמדד אך ורק בנצנוצי המילים עצמן.
כתיבה צבעונית, מסוגננת ומרתקת, היא "כתיבה לכותבים".
ומנגד, הרוב המוחלט של הקוראים (להבדיל משומרי הסף הישראלים) לא פותחים ספר כדי ליהנות מפיוטים ומליצות. מבחינתם זו הפלצה. הם אפילו לא מבינים חלק מהמילים בהן הכותב הלא שקוף משתמש.
למה הם כן פותחים ספר? בדיוק מהסיבות שרובנו פותחים חלון: לראות את הנוף בחוץ. לנשום את ניחוחות הים, לשמוע את ציוץ הציפורים, לברוח למציאות שונה ממה שנמצאת סביבם. רוב הקוראים רוצים עלילה חזקה, דמויות פתייניות ודיאלוגים ריאליסטיים, בלי להרגיש שהם "מתאמצים לפענח מילים". הם פשוט רוצים להיות בעולם של הסיפור. להרגיש אותו בעצמות – ולא להרגיש את הסופר שמספר לנו אותו.
אז שוב, מה יותר נכון?
אתמול תירגלנו את זה, וראינו שלחלק מהכותבים ברירת המחדל היא כתיבה שקופה, ולחלק אחר – הפוך. הכרחנו את עצמנו לכתוב אותו קטע בסגנונות שונים, ובלי שנשים לב – כמעט כל המשתתפים בשיעור הגיעו לתובנות מדהימות למדי לגבי עצמם והכתיבה שלהם.
ובסופו של יום, הכל עניין של מינונים ותכנון.
כאשר אנחנו מודעים להשפעה שיש לשקיפות הכתיבה שלנו על הקוראים, אנחנו יכולים גם לשחק בה. להחביא חלקים חלשים בספר מתחת לשכבת לכה בוהקת, ולהבליט את החלקים האחרים על ידי חתירה לשקיפות מקסימלית.
מעבר לכך (וכן, זה נשמע ציני. העולם עצמו הוא ציני) אם אנחנו כותבים סיפור לתחרות כתיבה – להתחשב במה שהשופטים רוצים, ואם אנחנו כותבים לקוראים – להתחשב במה שמקובל ונכון בז'אנר.
ועכשיו אני מאתגר אתכם. למרות שרובכם לא הייתם בשיעור, יש לכם מושג כללי על איך שולטים בשקיפות הכתיבה, ולכן אתם יכולים לעשות לעצמכם את התרגיל שעשינו אתמול: לכתוב אותו קטע בדיוק בשני סגנונות שונים. האחד שקוף ככל האפשר, והשני – מוכתם ומסוגנן.