צבעים בטקסט. ביטוי מוזר, שמי שלא למדו אצלי כתיבה כנראה לא מכירים. מי שכן, לעומת זאת, כנראה שמעו אותו כל כך הרבה פעמים שזה יצא להם מהאף. אולי לא רק מהאף.
*
"אתה שומע אותי בכלל?"
"כן", הוא ענה לה. "אבל אני לא רואה את זה".
מה זה צבעים בטקסט?
כל מדיום טקסטואלי נראה קצת שונה על העמוד. טקסט של ספר פרוזה נראה, ויזואלית, שונה מטקסט של ספר עיון. טקסט של מחזה (והרי גם מחזות מודפסים לספרים. מי לא למד את מולייר בתיכון?) נראה שונה בתכלית. טקסט של תסריט נראה אחרת מכל מה שהזכרנו עד כה. ועוד לא הגעתי בכלל לטקסט של שירה, כתבה, או פוסט, או ציוץ.
כל אחד נראה אחרת, כל אחד צבוע בצבעים אחרים. כי כל אחד מיועד להפעיל חושים אחרים אצל הקוראים.
טקסט של מחזה, למשל, צבוע כולו בגוון הדיאלוגים. הוא אמר, היא אמרה, הוא אמר, היא אמרה. ולמה? כי זה כל מה שיש במחזה. אנשים עומדים על במה, עם תפאורה סמלית סביבם (אף אחד מהצופים במחזה לא משלה את עצמו שמה שיש על הבמה זה באמת חדר בית חולים, או חדר שינה), ו… מדברים.
*
"שמעת משהו חשוד?"
"כן. תתכונן לזנק".
ההבדלים בין מחזה, תסריט וספר
במחזה, חוש הקלט העיקרי של הצופים הוא חוש השמיעה. חוש הראייה כמעט ולא עובד במהלך קריאת מחזה. אין קלוז-אפים, אין הילוך איטי, אין מרדפי מכוניות ואין דקות ארוכות ללא דיבור. זו הסיבה לכך שכשאנחנו קוראים מחזה, אנחנו לא "רואים" איפה הדמויות נמצאות, אלא בעיקר "שומעים" בראש שלנו את הקולות שלהן.
זו גם הסיבה שכל כך קל להפוך מחזה לתסכית (מחזה שמושמע ברדיו). הכל שם דיבורים, ומחזה כתוב נראה כמו שרשרת ארוכה של דיאלוגים. הוא מפעיל בעיקר את חלק המוח ש"שומע" דברים, שקשור לאזניים.
לא כך הדבר בתסריטים. המדיום הקולנועי-טלוויזיוני מתבסס הרבה יותר על חוש הראייה, ואין בו הרבה דברים סמליים. בית החולים הוא ממש בית חולים, חדר השינה הוא באמת חדר שינה, וכוכב המוות של האימפריה הוא באמת מבנה הנדסי כדורי בגודל חצי ירח, שיכול לירות קרן אנרגיה אדומה שתפוצץ כוכב לרסיסים קטנים.
ראיתם את זה, נכון? את כוכב המוות יורה קרן אנרגיה אדומה וענקית, ואת הרסיסים מתפזרים לכל עבר. הסיבה: הטקסט הספציפי הזה היה משוח כולו בצבעי התיאורים. הוא גירה לכם במוח את האזור הוויזואלי, זה שחווה מראות, צבעים, צורות, תנועות.
מי שיודע איך נראה תסריט כתוב, יודע שלצד הקטעים בצבעי הדיאלוג (שנראים קצת שונה מהדרך בה הם כתובים במחזה) קיימות גם פסקאות רבות שצבועות בצבעי התיאור. כתוב בהן מה קורה, ויזואלית, על המסך. בזמן הווה, אגב. בסרט הכל קורה "עכשיו".
קל לזהות תסריטים מרחוק, כי הם צבועים בשני צבעים בלבד: דיאלוגים ותיאורים. הם גם מפעילים שני אזורים עיקריים במוח: את אזור ה"דיבור" ואת אזור ה"עיניים".
ומה חסר פה, שיש רק במדיום הספרותי?
*
"מכירה את הביטוי הזה באנגלית, א פני פור יור תו'טס?"
"אין לי מושג על מה אתה מדבר. תסביר?"
"עזבי, לא משנה".
צבעים בטקסט: הייתרון העצום (היחיד) של הטקסט הספרותי
מחשבות.
במחזה כתוב אין מחשבות. בתסריטים אין מחשבות. בגלל זה כל כך חשובה שם עבודת המשחק והבימוי. רק היא מסוגלת להעביר לצופים את העובדה שהגיבור קרוע מבפנים בין אהבתו לגיבורה לבין המחוייבות למולדת. רק היא יכולה להעביר שנאה מפעפעת, או חוסר ביטחון, או רגשות שוצפים מתחת למסכת פני פוקר.
אבל בספר? אין לנו שום בעיה לעשות את זה. אנחנו יכולים בקלות לחדור לעולם הפנימי של הדמויות ולהראות לקוראים את המחשבות, הרגשות והדחפים הכי אינטימיים שלהם. למעשה, בספר פרוזה טוב חלק גדול מהטקסט צבוע בצבעי המחשבות.
מבחינה טכנית, על הדף טקסט כזה נראה שונה מאוד מקטעי הדיאלוגים, אבל די דומה לקטעי התיאורים. מבחינה מוחית, לעומת זאת, הוא מפעיל תאים אפורים אחרים לגמרי. הוא מדליק את החלקים שמייצרים רגשות, את אלה שעוסקים באמפתיה, את אלה שמנהלים מחשבות מופשטות, שמתכננים ותוהים.
ובטקסט פרוזה כתוב היטב, כדאי מאוד ששלושת הצבעים האלה (דיאלוגים, תיאורים, מחשבות) ינכחו – וישתלבו אלה באלה באופן בלתי פוסק.
למה?
שתי סיבות.
הראשונה: העולם האמיתי שלנו מורכב משלושת הצבעים (העיקריים, יש הרי עוד) האלה. אנחנו שומעים, אנחנו רואים, אנחנו חושבים. אם נציג לקוראים טקסטים שמורכבים משלושת הצבעים האלה, נוכל להכניס אותם לעולם "אמיתי" יותר. לייצר להם חוויה אופפת.
השניה: כל אחד מהצבעים האלה מפעיל חלקים שונים במוח – ועל הדרך מכבה את החלקים האחרים. ומה קורה לחלק במוח שלא באמת עובד? את זה כל מילואימניק יודע: הוא נרדם. מהר מאוד.
טקסט חדגוני ארוך מדי גורם לחלקים גדולים מהמוח להירדם. יותר מארבע-חמש רפליקות דיאלוג, ללא הפסקה לפסקת תיאור, יגרמו לקוראים לאבד אוריינטציה. ואם אין שם גם פסקת מחשבות, אז נתחיל לאבד את החלק החושב והמרגיש של מוח הקוראים.
כך הדבר גם בפסקאות ארוכות מדי של תיאורים, ללא פסק זמן לדיאלוגים. במקרה כזה החלק ה"שומע" של המוח פשוט ילך לישון. שלא לדבר על מה שקורה למוח בעת קריאת עמודים שלמים של (החזיקו חזק) רצף התודעה.
תחשבו RGB – והוסיפו צבעים בטקסט
כמובן שמה שאני אומר כאן לא פוסל טקסטים הומוגניים. "מותר" לכתוב הכל, וקיימות יצירות מופת חדגוניות. הכל טוב. זו אמנות. ביטוי עצמי.
עם זאת, אם אתם רוצים לספק לקוראים שלכם חוויית "עולם אמיתי", ולשמור על המוחות שלהם ערניים? השתמשו בכל הצבעים בטקסט, וזגזגו ביניהם לעיתים קרובות.
ועכשיו: גשו לטקסט האחרון שכתבתם. בכמה צבעים השתמשתם? ואיך הם מעורבבים?