טיפ הכתיבה השבועי: ספציפיות

ספציפיות תציל אתכם.

באמת. אני כותב על זה עכשיו כי השבוע ראיתי יותר מכתב יד אחד שנתקע בגלל חוסר ספציפיות. רכיבים סיפוריים אחרים היו בתוכם בשפע: סגנון הכתיבה היה טוב (יחסית לדראפט ראשון), הדמיון חגג שם, היו רמזים מטרימים, תיאורים סבבה, הכל. מה לא היה שם? ספציפיות.

ובכתבי היד האלה הספציפיות נעדרה מהמקום הכי חשוב: הדמות הראשית. וזה זעק. בשני מקרים לגיבור אפילו לא היה שם. המחברים השאירו את בחירת השם לאחר כך. גם פרטים נוספים חסרו, לרבות הרמ"ה של הדמות (רצון, מטרה, הפרעה. כתבתי על זה בטיפ קודם) והמראה החיצוני שלה. פרטי מפתח.

על ספציפיות ועל ביקורת

ועכשיו הפסקה מתודית קצרה על ביקורת. זה שווה טיפ בפני עצמו, והוא עוד ייכתב, אבל הנה מצטיירת כאן ביקורת על טקסטים, אז חשוב לי להסביר את פילוסופיית הביקורת שלי. אז תישארו איתי כמה שורות.

נתחיל בזה שהמונח "ביקורת" הוא אסון טרמינולוגי. משתמשים בו גם כדי להעליב ולהחריב נפשות, וגם כשמדברים על תהליך חיובי של… אינספקציה, של בקרה. יותר מזה: ביקורת, כידוע, מותחים! כמו שמותחים קשת כדי לירות ממנה חץ משונן ורעיל. שונא, שונא את המילה הזו.

ובכלל, במציאות הישראלית בה השפלת הזולת הופכת במהירות לנורמת השיחה, קל מאוד לאמץ את המשמעויות השליליות של מונח הביקורת. "ביקורת בונה?" פחחח. אף אחד כבר לא מאמין למילים האלה יותר. ביקורת נתפסת תמיד כקרדום לחצוב בו, כמסור חשמלי לערוף בו ראשים. שיפוטיות במובן של גזר דין וגרדום.

אז לא, לא כך אצלי.

ביקורת, אצלי, מגיעה מהמילה "בקרה". חשבו על לוח מחוונים ענק, בו מהבהבות נוריות ירוקות ואדומות, ומולו יושבים בנחת ובוחנים את האדומות. ברור שכדי שהסיפור יעבוד היטב – הנוריות האלה צריכות לנצנץ בירוק. איזה מזל ששתלנו חיישנים במקומות הנכונים, שידווחו לנו על כל מיני דברים שצריך לתקן.

אין מה להתרעם, או לדאוג, או להיפגע מנורית אדומה. כי הרי הכל נמצא בתהליך, ואת הנוריות האדומות אפשר בהחלט להפוך לירוקות. ויותר מזה, כשהתחלנו לכתוב, כשהטקסט עוד היה רק דף לבן שמחכה למילים – הרי לוח המחוונים כולו נצנץ בצבע אדום אחיד. הנורית האדומה אינה דבר רע. והעובדה שמצביעים עליה – היא דבר מצויין.

הו מיי גוד. הנה מילה נכונה, ספציפית, לתהליך שאני עושה: בקרה!

שלושה תפקידים ספציפיים

תראו כמה שספציפיות יכולה לעזור. "ביקורת" זה לא דבר שקל לעכל או אפילו לקבל. אבל בקרה? מצויין אפילו. איזה מחבר לא ירצה בקרה על תהליך הכתיבה שלו?

ובתהליך הבקרה שלי, אליו המחברים האלה נכנסו ברצון, נדלקה באדום נורית האפיון הספציפי של הדמות הראשית. וזה דבר שסופר-חשוב עבורנו להפוך לנורית ירוקה, כי הספציפיות מהווה נקודת מפתח לכל כך הרבה דברים.

קודם כל, הספציפיות חיונית לתהליך היצירה עצמו. בתהליך כתיבת הסיפור אנחנו יוצרים יש מאין, וזה תהליך בניה לכל דבר. עובדה אחת משמשת בסיס לעובדה אחרת, פרט נשען על פרט, ואלמנטים סיפוריים שמוצאים בתהליך חייבים בסיס כדי לא ליפול במהירות למערבולת היצירה הקוצפת של המחברים.

ככל שנקבע בתפיסה שלנו יותר פרטים ויותר מהר – כך נוכל ליצור את הסיפור יותר מהר ויותר עמוק. אם לא, אז נסבול מתסמונת ה"לא מצליחים להגיע לעמוד השני". כלומר: לסיפור תקוע.

וזו, באמת, אחת הדרכים החשובות ביותר לחלץ מחברים מבוץ יצירתי. הסיפור שכם נתקע? היו קצת יותר ספציפיים בפרטים הקיימים (המציאו אותם, בקיצור), ותראו איך הוא מניע מחדש. פלאי פלאים.

לא פחות חשוב: אמת ואמינות

עניין שני: הספציפיות יוצרת אמת. אם גובה הגיבור הוא 158 ס"מ, הוא לא יוכל להגיע בקלות למדף הגבוה, ותהיה לו תפיסת עולם של "מסתירים לי". אם גובה הגיבור הוא 198 ס"מ, לעומת זאת, הוא יבלוט בתוך קהל – ויפתח תפיסת עולם של "אני צריך להתכופף כדי לא לקבל מכה בראש מהמשקוף".

רואים את זה? הסנטימטרים המדוייקים הכניסו אמיתות חדשות לעולמות של שני הגיבורים האלה. פתאום יש להם תפיסות עולם שונות. פתאום אנחנו יודעים איך הם מתנהגים כשהם מגיעים למעלית, או כשהם נמצאים בתוך קרון רכבת תחתית צפוף. בברוקלין. בחורף.

הספציפיות מאפשרת לנו לגדל עולם חי ונושם. עולם אמין, שמלא בהזדמנויות עלילתיות ותיאוריות. הסיפור שלכם נראה קצת דל? היו ספציפיים בפרטים, ותראו איך פתאום הנייר הפשוט הופך לרובוטריק אוריגמי קופצני.

אבל הספציפיות קשורה גם לתקשורת עם הקוראים. הרי באמצעות הכתיבה אנחנו מעבירים לדמיון של הקוראים שלנו את מה שאנחנו עצמנו דמיינו. ו… אם אנחנו לא מכירים לעומק את הדמות הראשית, איך נוכל לגרום להם לדמיין אותה? כך גם בכל דבר אחר. הנה, תביטו לרחוב – סליחה, לרחוב ביאליק ברמת גן. תראו מה חולפת בו עכשיו.

מכונית. סליחה, מכונית צהובה. סליחה, אופל קורסה צהובה וחייכנית.

ומי נמצא בתוכה, מתופף על ההגה לצלילי "אנג'י" של הסטונז?
עורך אחד, די נמוך, עם שפם מוזר וכובע.

 

---