טיפ הכתיבה השבועי: כתיבת סיפורי מסגרת

עידן סיפורי המסגרת נגמר.

טוב, שניה. לפני שנכסח את עניין כתיבת סיפורי המסגרת, ניקח כמה צעדים לאחור. לא רק עידן סיפורי המסגרת נגמר. כל העניין הזה של מסגרות, בכל תחומי החיים, נושם את נשימותיו האחרונות. זוכרים שפעם היתה מסגרת מסביב למכשיר הטלפון? היום כבר אין. זוכרים שפעם היתה מסגרת מסביב לטלוויזיה? השליכו מבט אל המכשיר שתלוי לכם בסלון. נסו להבחין בה.

זוכרים שפעם לתמונות היו מסגרות עץ מסוגננות ומגולפות? עדיין יש כאלה, אבל הרוב פשוטות ולבנות (או כסופות, או שחורות), ויותר ויותר יצירות פשוט תלויות שם, בד צבוע מתוח על מסגרת פנימית. ומה לגבי מראות? היום עדיפים אותן דבוקות לקיר, נטולות מסגרת. Seamless, קוראים לזה.

הלאה. זוכרים שפעם ימי העבודה היו ממוסגרים בנסיעה, טקסי בוקר, ואז טקסי ערב, ונסיעה חזרה? היום העבודה נמתחת לתוך הבית, והבית מתמוסס לתוך העבודה. פעם בן אדם היה ממסגר את עצמו בתוך תואר אקדמי, ומקצוע, ותפקיד ברור. היום? לא ממש. יותר ויותר אנשים פורצים את המסגרות האלה.

באייטיז, לכל תכנית טלוויזיה היתה מסגרת ארוכה של פתיח מוזיקלי וסגירה מוזיקלית. זוכרים דאלאס ושושלת? היום פשוט נכנסים פנימה, עמוק אל התוכן. וזה הולך ומקצין. רוצים לראות את העתיד? שימו לב איך הילדים שלכם רואים טיק טוק ואינסטה. ויוטיוב. לא רק שאין שם מסגרת, התוכן עצמו מתחיל, לעיתים קרובות, מהאמצע. ועוזבים אותו לפני שהוא נגמר.

למה לכתוב סיפורי מסגרת?

מהי, בכלל, מסגרת? מה התפקיד שלה?

יש כמה. קודם כל, היא מגדירה תחום. יש את העולם שמחוץ למסגרת, ויש את העולם שבתוכו. ביניהם חוצץ גבול חזק, חשוב. לחצייה שלו יש משמעות. הגבול הזה מצהיר על החשיבות! כאן – אתה על קיר לבן, וכאן – אתה בתוך העולם המצויר. פעם, כנראה, היה בזה היגיון.

האם היום אנשים באמת צריכים את השלט "ים" כדי לדעת שיש כאן ים? לא ממש. האם צריך להתלבש יפה ולנסוע שעה ולחנות כדי להתחיל לעבוד? ימי הקורונה הראו לנו אחרת. האם אנשים צריכים מסגרת כדי לדעת שתלוי פה ציור? עשו לי טובה. האם אנחנו צריכים פתיח מוזיקלי כדי לדעת שיש תכנית טלוויזיה?

האם אנחנו צריכים סיפור שיגיד לנו ש… הנה מתחיל סיפור?

ואללה, לא.

אבל יש למסגרות עוד תפקידים. המסגרת היא החלק החזק ששומר על החלק הפחות חזק. אלא שאם התוכן מספיק חזק וטוב, הוא לא צריך אותה.

מסגרת, במיוחד מסגרת מסוגננת, יכולה להיות יצירת אמנות בפני עצמה. היא מושכת תשומת לב, היא יפה. ואם הציור (או הסיפור) שבתוכה משעמם, אז באמת צריך אותה. ולכך אני אגיד: אל תכתבו סיפורים משעממים. אם אתם צריכים מסגרת כי אתם מרגישים שהסיפור שלכם משעמם, אתם בבעיה שאף מסגרת לא תוכל לפתור.

זוכרים את הסרט "טיטניק"? זהו סיפור מסגרת. אם אתם מתקשים לזכור את המסגרת (הזקנה שעולה על סיפון האניה שמצאה את הטיטניק השקועה, ואז בסוף משליכה את התכשיט לים), אתם צודקים. היא מיותרת.

אם המסגרת היא לא הרבה יותר "בן אדם שמספר דברים מהעבר", היא מיותרת לחלוטין.

אז למה, בכל זאת, כותבים עדיין סיפורי מסגרת?

סיבות לא טובות לכתוב סיפורי מסגרת

הסיבה המרכזית, כפי שאני רואה אותה מעשרות כתבי יד ממוסגרים, היא שמדובר בתהליך הכתיבה של המחבר. פעמים רבות, במוח שלו, אנחנו צריכים ליצור "מספר מלאכותי" כדי שנוכל ליצור את הסיפור. הוא לא נובע מאיתנו, אלא מ"מישהו אחר". זה פשוט יותר קל מחשבתית. גם אם אנחנו כותבים ביוגרפיה של מישהו, באופן טבעי אנחנו מהדהדים את התהליך שגרם לנו לכתוב את הביוגרפיה הזו.

העניין הזה אמור לרדת בתהליך העריכה, אבל פעמים רבות המחבר קצת מאוהב בכתיבה שלו ולא מוכן לזה. לפעמים גם העורכת לא מבינה לחלוטין על מה הסיפור באמת, ולא מתאמץ לקצץ.

סיבה נוספת: לפעמים אנחנו באמת חוששים שהסיפור האמיתי משעמם, אז אנחנו מקשטים אותו במסגרת.

ועוד סיבה: לפעמים אנחנו (חושבים שאנחנו) לא מספיק טובים כדי לכתוב את הסיפור האמיתי, אז אנחנו מנסים להאפיל עליו בסיפור מסגרת צדדי, זניח, שאנחנו כן בטוחים בכתיבה שלו.

ולסיום, וזה אולי הכי כואב: סיפור המסגרת באמת הרבה יותר חזק מהסיפור הפנימי. הוא זה שאנחנו באמת אמורים לספר! אבל בגלל שהרעיון המקורי הגיע מהסיפור הפנימי, אז אנחנו לא יכולים לוותר עליו. ואז נוצר שעטנז מאכזב של מסגרת טובה אך דקה, וסיפור פנימי עבה ופחות טוב.

הנה החדשות הטובות

קיימים שני סוגים של מסגרות, שאינן מיותרות.

הסוג הראשון: מסגרות שמגבירות את האפקט הרגשי של סיפור המסגרת. למשל, אם הסיפור הפנימי נועד ליצור אפקט של אימה (מגפה של זומבים), אז סיפור המסגרת יכול להעצים את גורם האימה (אדם שלאט לאט הופך לזומבי ומספר למישהו שאותו הוא עומד לאכול בסיום הסיפור). או, אם הסיפור המרכזי הוא סיפור אהבה מוחמץ (למשל, רומן בו הגבר מקריב את עצמו למען האשה), אז סיפור המסגרת יכול להעצים את ההחמצה הזו (הבת שנולדה מאותם יחסים כמהה לדמות אב, רק הוא יכול להציל אותה).

הסוג השני: מסגרות שתורמות לטוויסט משמעותי בהבנת הסיפור המרכזי. בגרסה הקולנועית של "חיי פיי" (לא אתן פה ספוילרים) סיפור המסגרת (הסופר שמראיין את פיי המבוגר) מדגיש את הסוד הנוראי שטמון בסיפור המרכזי, שהתרחש לפיי הילד. דוגמה אחרת: בסרט (הסיפור הוויזואלי) "החשוד המיידי", יש לסיפור המסגרת תרומה מכרעת לטוויסט העלילתי. בלעדיו – אין צידוק לסיפור, בכלל.

שני סוגי המסגרות האלה תורמים לסיפור המרכזי ערכים שקשה מאוד להשיג בדרך אחרת. שאר המסגרות? כנראה שמיותרות, והיצירה תהיה חזקה יותר בלעדיהן. כמובן שלמחברי היצירות עצמן קשה מאוד לראות את זה.

ומה לגבי סיפורי המסגרת שלך?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.