כתיבה טלפתית (טיפ הכתיבה השבועי)

כתיבה טלפתית: מה זה בכלל? האמת, אני לא כל כך יודע אם הטכניקה הזו מתאימה לשורות טיפ הכתיבה השבועי, כי זה למתקדמים. ואני מתכוון ממש למתקדמים. למעשה, רוב מי שיקראו את השורות הבאות לא ידעו מה לעשות איתן. חלק אפילו לא יבינו על מה אני מדבר. אחרים יתרגזו, יגידו שזו מניפולציה. אבל לאותם מעטים שמחזיקים בכישרון קריאה מספיק צלול כדי לראות את הטכניקה, ובכישרון כתיבה מספיק חזק כדי לאלף אותה – נו, בשבילם זה יהיה וואו.

ולכם אני כותב כאן.

כתיבה טלפתית: להשתלט על המוח של הקוראים

כי כתיבה היא טלפתיה. אם בשבוע שעבר דיברנו על לגעת בקוראים, כאן אנחנו מדברים על ניסיון השתלטות על המוח של הקוראים, על הדמיון שלהם, על המחשבות והרגשות, הגלויים והנסתרים. על המוח – ואז גם על הגוף. על הסרעפת שמכווצת את בית החזה, על הדמעות שמבצבצות בזוויות העיניים, על שרירי המצח שחורשים ערוגות מחשבות על הפנים, על בלוטת האדרנלין, על הריר בפה, ועל החמימות שפושה מתחת לבטן.

כתיבה היא טלפתיה. ואם משתמשים היטב בטכניקות השליטה המחשבתית הנכונות, האפקט שנוצר הוא וואו. הרבה יותר חזק מזה של כתיבה שגרתית טובה.

נתחיל בדברים הפשוטים. פצצות תאורה קטנות שמשוגרות ישר אל הדמיון.

כמו חול ים דק של סוף הקיץ, חמים ולח, שמתגרגר בעדינות בין אצבעות הידיים. כזה שספוג במגעים חטופים, בשמן מבהיק על רגליים, ידיים, צווארים ובטנים. חלקלקות מחוספסת, נעימה כל כך למגע. מזמינה כל כך להישאר לשקיעה, לקולות התופים הרחוקים, לאורות העיר המנצנצים.

או תינוק רזה מדי, חולה מדי, כחול מרוב בכי, חלש מכדי להמשיך לצרוח, זרוק על רצפה ומחכה בייאוש לארוחה שלא תגיע לעולם מאמא שכבר לא תחזור והזמן שנותר לו לנשום הולך ואוזל והולך ונעלם…

או ניחוח גז. חריף. מתכתי על הלשון. כבד על הריאות. שקט כמוות עצמו. ממתין לניצוץ הכי קטן. לזיק קטן ממנוע המקרר המתעורר, מהתלקחות הגפרו –

*

שלושה רגעים, שלושה חושים שונים, שלוש התייחסויות שונות לזמן החולף. ושלוש טכניקות טלפתיה בכתיבה.

מה בדיוק קרה כאן הרגע?

בתמונה הראשונה כתבתי גלים נינוחים של ים תל אביבי. איך?

קודם כל, באמצעות שליטה על נשימות הקוראים. לכל משפט מזגתי בין שניים לארבעה גלי טקסט, מופרדים בפסיקים נוחים. תספרו. זה יוצר אפקט נשימה מחזורי, כמו הגלים, אבל גם לא מונוטוני. ובעיקר נינוח.

בנוסף, התמקדתי בחוש המישוש. זה החוש המרכזי שפועל בשפת הים (בניגוד למקומות אחרים, שם הוא ממוסך על ידי ביגוד), והשימוש בו זורק אותנו ישר לחוף. אולי הייתי יכול לשפר את האפקט אם הייתי מתייחס גם לריחות. ניחוח הים הייחודי, המזמין, ולצידו המתקתקות החושנית של קרם ההגנה.

עוד עניין: כתיבת הזמן. כשאדם נינוח, הוא חי בתמהיל מוזר של עבר, עתיד והווה. אין לחץ. גם לגלים שעל החוף אין לוחות זמנים לוחצים, ולכן שילבתי בטקסט הזה רמיזות לעבר (החול ספוג בדברים מהעבר) ולעתיד (ציפייה ללילה). הציפייה הזו גם יוצרת תחושת נוסטלגיה.

התמונה השנייה קשה יותר, וקשה מאוד.

לנשום ולהיחנק באמצעות כתיבה טלפתית

גם בה רציתי לשלוט בקצב הנשימה של הקוראים. והמטרה: להותיר אותם חנוקים. ממש כמו התינוק שמתואר שם.

ואיך חונקים קוראים? פשוט לא נותנים להם פסקי זמן לנשימה. כל נקודה וכל פסיק מהווים הזדמנות לנשום, ולכן אין בתיאור התינוק אף נקודה, ומעט מאוד פסיקים.

למעשה, יצרתי שם הטעייה מתוחכמת. בתחילת המשפט עוד נתתי לקוראים לנשום. ואז, בהדרגה, הגדלתי את מספר המילים שנמצאות בין כל נשימה. מאמצע המשפט אין בכלל פסיקים. בהיעדר עצירות לנשימה, הטקסט, כמו זמנו האוזל של התינוק, מידרדר במהירות קדימה. הוא לא מאפשר לקוראים לנשום ולעכל ובעצם הופך אותם לחסרי אונים.

ומה לגבי החושים?

ראייה. תינוק רזה, תינוק כחול. זרוק על הרצפה. מקסימום מידע מרוחק, בידיעה מוחלטת שהקוראים לא יכולים לגעת ולהשפיע, רק לראות את הזוועה מרחוק. בנוסף, כדי להרעיד אותם עוד, שתלתי פרשנויות שליליות במוח של הקוראים: רזה מדי. חולה מדי. חלש מדי. פרשנויות הן דבר נפלא, הן מאפשרות לנו לגרום לקורא לחשוב ולשפוט. ולחרוץ את הדין שאנחנו רוצים שיחרוץ.

אה, ויש גם את עניין שלוש הנקודות. זה סימן פיסוק חזק מאוד, שמרמז על משהו גווע. אמירה שנתלית באוויר. משהו שהולך ודועך. כמו התינוק.

זה לא סימן הפיסוק בו השתמשתי בתמונה השלישית. אבל תיכף נגיע לזה.

תחושת סכנה בטלפתיה

בתמונה השלישית, תמונת הגז שעומד להתפוצץ, רציתי ליצור מתח וקצב. ודחיפות. ולכן הפעלתי על הקוראים טכניקת נשימה שיוצרת היפרוונטילציה. נשימות קצרות וקצובות שמביאות במהירות לעומס חמצן על המוח, לערנות מוגברת – ותחושת סכנה.

איך עשיתי את זה? על ידי רצף של משפטים קצרים ביותר, שתיים שלוש מילים בכל משפט. ספרינט – עצירה. ספרינט – עצירה. כתיבה טלפתית אגרסיבית.

בנוסף, פניתי לחוש אינטימי מאוד, חבוי מאוד, שמיועד אבולוציונית כדי לזהות סכנה בלתי נראית: חוש הריח. זה החוש שמזהיר מפני טורף מסתתר בעשב, או מפני מזון מקולקל ורעיל. דברים שהעין לא יכולה לקלוט. ועובדתית, כמובן, כל מי שהריח דליפת גז בישול לא ישכח אותו לעולם.

ומה קורה כשמתקרבים מדי אל הטורף המסתתר בעשב? הוא מזנק.

והכל נקטע.

כדי להשתלט טלפאתית על המחשבות של הקוראים, ולתת להם לחוש את הפיצוץ ואת הדף הגז באופן הכי בלתי אמצעי, בלי להגיד מילה, פשוט קטע-

כן, קטעתי את המשפט באמצע. באמצעות סימן פיסוק אחד קטן, שיוצר אפקט פסיכולוגי ענק.

*

כמובן שזה רק קצה המזלג של כתיבה טלפתית. קיים עולם שלם של טכניקות טלפתיות כאלה, והשילוב שלהן בטקסט (לא רק ספרותי) מחייב ידע עצום, ניסיון תואם, ולא מעט כישרון. וכשזה קורה? כמו שאמרתי: וואו.

אז, מה לקחתם מהטיפ הזה?

 

4 תגובות בנושא “כתיבה טלפתית (טיפ הכתיבה השבועי)”

  1. נפלא. התיאורים פונים לחוש הראייה. לחוש המישוש. גרגרי החול. המקצב שמשתנה. ומהפנטים את הקורא. אותי לפחות. כמו החלילן מהמליין אנחנו נשאבים לסיפור לנינוחות של חוף הים, לסכנה. למראה המבעית של התינוק.

  2. לדעתי,כאשר אני קשובה לקצב הנשימות שלי,
    קשובה ונוכחת למה שאוזניי שומעות
    חשה את מגע גרגרי החול..ומרשהלעצמי את החושים יחדיו למהול..הקשב הזה יעבור לקורא..ורק אני אדע לדייק אותו..
    הטכניקות השונות , יש בהם כדי להוסיף אך גם לפגום בכתיבה הייצרית האישית והאוטנתית. וגם להתרחק מהחוויה שהוא חווה ומעביר אותה תוך כדי כתיבתו..

  3. הטיפ – מחדש ומעשיר!
    ההסברים והדוגמאות – מרתקים!!
    התגובה שלי ("יהללך זר ולא פיך"…) – וואו!!!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.