מכירים את הסיפורים האלה, שפשוט אי אפשר להפסיק לקרוא? את הפרקים שחייבים לבלוע בבינג' אחד ארוך, שנגמר לפנות בוקר? את התחושה שכל סצנה מחוברת לסצנה הבאה בשרשרת טיטניום?
זה קורה רק אם הסיפור כתוב בשיטת הדומינו.
מה זה, בקצרה?
כמו שיוצרים "מפולת דומינו", בה כל אבן שנופלת גם מפילה את האבן הבאה בתור, כך יוצרים גם סיפור כזה. כל סצנה – מתחברת הרמטית אל הסצנה הבאה, ולא משנה אם היא תהיה בפרק אחר, במקום אחר, עם דמויות אחרות ועם נושא אחר לגמרי. יהיה חיבור – והקוראים מכורים לכאלה חיבורים.
מעבר לכתיבה בשיטת הדומינו הוא אחד השידרוגים הכי גדולים שאתם יכולים לעשות בכתיבה שלכם – ובהכי פחות מאמץ.
איך עושים את זה בדיוק? קחו כמה דקות והציצו בהדרכת הווידאו שנמצאת כאן בלינק.