יצירת הזדהות: טיפ הכתיבה השבועי

יצירת הזדהות היא אחת מהטכניקות הכי חשובות לכתיבת יצירה נוגעת, מרגשת, שאנשים ירצו לקרוא. כך עושים זאת – גם במקרים בעייתיים.

לאחרונה אני בצוות עריכה של ספר בו הגיבורה היא אדם נורא ואיום (כן, גיברת אופירי, אם את תוהה – זה שלך). ועם זאת, משהו בה גורם לנו לא באמת להסתייג ממנה, בטח לא כמו שהיינו מסתייגים ממנה במציאות. משהו בה גורם לנו דווקא להזדהות איתה. ואז לרצות שהיא תשתנה לטוב. להאמין בה.

הזדהות היא כוח חזק.

למעשה, בספרות הישראלית – ההזדהות היא הכוח החזק ביותר. אם בארצות הברית רוב הספרים המצליחים מדברים על "אנשים אחרים", שלא לדבר על עולמות אחרים, בישראל רוב ספרי המקור המצליחים מדברים על אנשים כמונו. או על הורינו, או על השכנים. סיפורים על (ומאת) נשים שמשקמות את עצמן, סיפורי משפחות מפורקות, צבא, קיבוץ, עליה, מתח עדתי, ילדות שאבדה, שואה. סיפורי "תסתכלו עליהם ותראו אותנו".

אני לא אומר שזה טוב או רע. זה פשוט קיים. במקומות אחרים בעולם הספרות (והכתיבה) משמשת בעיקר לאסקפיזם, ולכן נמצא בהם רוב גדול לקומדיות רומנטיות, מתח ואקשן, מד"ב, פנטזיה, וגיבורים גיבוריים שטובלים בעלילות דמיוניות שבשום אופן לא היו מתרחשות לנו.

יצירת הזדהות עם השכן ממול

בישראל, לעומת זאת, הגיבור הוא השכן ממול, שלא לומר בן המשפחה שלנו. אנטי גיבור קלאסי. העלילה שלו היא בדיוק מה שאנחנו עוברים ממש עכשיו, או שעברנו לפני זמן מה, או ש(חס וחלילה) כנראה שנעבור בעתיד הנראה לעין.

היצירה הישראלית נכתבת על ידי אנשים שצורחים את כאביהם ומחפשים הזדהות, ונקראת על ידי אנשים שמחפשים לשמוע את כאביהם נצרחים על ידי אחרים, להתנחם בכך שהם לא לבד. ואולי לקבל השראה.

כדי להצליח בישראל צריך לפרוט היטב על מיתר ההזדהות.

ורגע, אל תקפצו. זה שיווק! נכון, אבל שיווק הוא חלק בלתי נפרד מהיצירה עצמה. בכל פעם שאתם כותבים משהו שאינו מיועד רק לעצמכם, צר לי לבשר לכם: אתם כותבים שיווק. אלא שכמו "מצויינות", גם המילה "שיווק" אינה גסה, היא פשוט עוסקת בחלק מאתגר במיוחד של המציאות. חלק קצת מפחיד.

הבשורה היותר טובה: הדרך המוצלחת ביותר לשווק כל מוצר הדרך היא ליצור הזדהות בינו לבין הלקוחות שלו. זו גם הדרך הטובה ביותר לשווק את הספר שלכם, והיא פשוט תלויה ביכולות הכתיבה שלכם. בשני רבדים.

הרובד העליון נמצא ברמת ה"על מה ומי הסיפור". כאן גם המקום להתבוננות הנוקבת הראשונה שאתם צריכים לעשות על הטקסט או הרעיון שלכם. על מי הוא באמת? על מי מהאנשים שאתם מכירים? מי הם האנשים שיקראו אותו וימצאו את עצמם?

מי האנשים שימצאו את עצמם בספר שלכם?

אם אין לכם תשובה ממש ברורה לשאלה הזו, אתם בבעיה. והתשובה "כולם" אינה נכונה, אגב. החברה הישראלית מורכבת מאלפי רסיסים אנושיים, חלקם מנוגדים אלה לאלה. אין "כולם", יש "מי בדיוק". וברגע שתמצאו "מי בדיוק" יקראו את הספר ויחשבו שהוא נכתב עליהם, אתם בדרך הנכונה. כמובן שאז גם כדאי להדגיש את זה ולהעמיק את ההזדהות.

הרובד השני הוא ברמת הדמויות עצמן. איך ליצור הזדהות אנושית בינן לבין הקוראים, גם אם הדמות המדוברת היא פשוט אדם נאלח ובלתי נסבל. ואיך עושים את זה?

קיימות שתי טכניקות מרכזיות – ומנוגדות זו לזו. כל אחת מהן מנגנת על מוטיבציה אישית שונה, כל אחת מהן עובדת יפה, אבל כשמשלבים אותן מקבלים כוח רגשי בעוצמה חסרת מעצורים.

הטכניקה הראשונה היא להפוך את הדמות לממש טובה ברמה המקצועית. אם מדובר ברופא בלתי נסבל – נעשה אותו ד"ר האוס, גאון מטורף בכל קנה מידה. אם מדובר ברוצח סדרתי – נעשה אותו חניבעל לקטר, או דקסטר מורגן. אם מדובר בעורך דין – ובכן, הבנתם את הפואנטה.

רישיון ל… יצירת הזדהות

אנחנו נוטים לסלוח לאנשים בלתי נסלחים, רק בזכות המצויינות שלהם. זה בגלל שאנחנו רוצים להיות כמוהם. אנחנו רוצים את הרישיון להרוג. אנחנו רוצים את היכולת לדרוס ולהתנהג ממש חרא לאנשים, ואנחנו גם רוצים להיות הכי טובים בעולם. אנחנו אפילו חושבים שיש קשר בין הדברים, ואולי באמת יש. מייקל ג'ורדן היה אדם וחבר קבוצה בלתי נסבל – אבל הוא היה הכי טוב בעולם ולכן מושא להערצה. ולחיקוי.

הטכניקה השניה היא לתת לגיבור רקע של כאב עמוק, של שריטה חזקה, של עוול קדום שאי אפשר לתקן – ושהוא גם לא באחריותם. ד"ר האוס, מה לעשות, כואבת לו הרגל. מאוד. 24/7. בגלל טעות רפואית שלא הוא עשה. והוא שונא את עצמו, והוא חי מתוך כאב ובתוך כאב, והוא גם כל כך דתי ורציונלי שהוא לא יכול להתנחם באלוהים. דקסטר? היה ילד קטן כשאימו נרצחה, ומצאו אותה בשלולית של דם.

לא שופטים אדם בעת כאבו, חיזלו חז"לינו, אז אנחנו לא שופטים. מותר להם.

אז, מצד אחד יש מצויינות, מצד שני יש כאב. ואם תביטו בדמויות החזקות באמת, תגלו שם שילוב מעניין של השניים. שילוב שמייצר הזדהות גם עם דמויות נאלחות.

באיזה מהטכניקות האלה משתמשת גיברת אופירי? אתם תצטרכו לקרוא כדי לדעת. ועד אז, הביטו בדמויות שלכם. כמה קל להזדהות איתם? ומה תעשו, כבר היום או מחר, כדי שיזדהו איתן יותר?

 


10 תגובות בנושא “יצירת הזדהות: טיפ הכתיבה השבועי”

  1. לדעתי, מאד מוזרה האבחנה על הסגנון שהישראלים אוהבים. האם באמת פופולארי כל כך אצלנו לקרוא עלילות על גיבורים יומיומיים, בנאליים???

    1. כן. לא צריך לסמוך עליי בעניין הזה. פשוט צריך ללכת לאחד מאתרי הספרים, ולראות במה עוסקת הספרות העברית העכשווית. זה כמעט תמיד – בשכן ממול.

  2. טיפ חכם,
    אבל כמו הרבה טיפים ששיכים לשיווק ולא לאומנות אמיתית,
    מעודדים עולם רע יותר.
    עולם בו אפשר להסיר אחריות בגלל כאב שחווינו.
    עולם שמקשר בין רוע למצוינות.

    ואגב חז"לנו אמרו שלא דנים אדם בשעה של צער, לא בחיים שלמים של צער המבוססים על אותה שעה טראומתית. חז"ל מכוונים אותנו ללא הפוגה לבחירה אמיתית שלוקחת אחריות אישית, מתנערת מתוך הכאב ובוחרת בטוב. כך שלהשתמש בחז"ל בשביל הטיפ הזה, הרי זה שימוש הנובע מחוסר – ידע [בתקווה שלא סרוס מכוון…]

  3. ממש לא דיבר אלי, למעט מילה אחת "חיזלו", כל הכבוד לירון, נשמע לי מקורי מאד אם לא גנבת ממישהו אחר…
    מכל מקום, עכשיו אני מבינה למה ספרות ישראלית בקושי מדברת אלי, מתוך אלף ספרים אולי אבחר אחד, לפעמים גם אחרי זה אני תוהה אם לא בזבזתי את הזמן… פה ושם אפשר למצוא משהו מקורי, השכנים שלי לא מעניינים אותי, אני בקושי מחליפה עמם מילה…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.