עשיתי סקר קטן לגבי "מה זו הצלחה בכתיבה". והופתעתי. הרוב הגדול של התשובות, בהפרש ניכר, לא הזכיר כסף, כוח וכבוד. גם לא ענייני מכירות. לא. רוב המחברים, לפחות מאלה שהגיבו, דיברו על "לגעת בקוראים". לרגש, לתקשר, לחבר אותם לעולם הפנימי של המחבר.
זה דבר כל כך טהור. ובאמת משקף את עשרות הספרים שאני מעורב בעריכתם כרגע. רובם המוחלט הוא סוג של זעקה באפלה. החל במחברת שזועקת את הפגיעה המינית שעברה בילדותה, דרך זו שמניחה על השולחן מערכת יחסים מדממת עם גבר מתעלל, זו שמדריכה נשים למצוא זוגיות שניה ובריאה יותר, וכלה במחבר (הקשוח, המצליחן ולמוד הקרבות) שנשבר והחל לבכות כשפיענחנו את ספר הפוסט-מלחמה שלו.
אנשים, לפחות בישראל, כותבים ספרים כדי שקולם יישמע בתוך אוקיינוס הבדידות ורעשי הרקע. יישמע – ויזכה לתגובה.
אז בואו נעזור לזה להצליח גם אצלנו.
והצעד הראשון: נכתוב לאדם אחד ספציפי.
לגעת בקוראים האידיאליים
סטיבן קינג (הכפרה) אמר את זה הרבה לפניי. למעשה, הוא אמר שהוא כותב את הספרים שלו לאדם אחד ספציפי: אשתו. היא ה"קוראת האידיאלית" שלו. היא מתה על הכתיבה שלו, וגם יודעת לשפוט אותה. היא יודעת להגיד לו מה עובד ומה לא, מה מרגש אותה ומה פחות, מה משאיר אותה ערה עד שלוש בלילה – ומה לא.
הספרים של מיסטר קינג נכתבים אישית למיסיס קינג. ונכון, יש מיליונים כמותה. קינג יודע, וכדאי שגם אנחנו נדע, שאם הוא יצליח לגעת בה – הוא יצליח לגעת בכולם. לכן הוא רואה את דמותה מול עיניו בזמן הכתיבה.
עצה נהדרת. באמת. אבל יש בה רובד נוסף, הרבה יותר עמוק.
בתהליך העריכה שלי אני שואל את הכותב מספר שאלות פשוטות וקשות ביותר. ואחת מהן היא "מי יבוא לחנות הספרים במיוחד, ויבקש מהמוכרים ספר 'כזה'".
קראו את המשפט הזה שוב. לא מדובר ב"מי יכול ליהנות מהספר", או "למי הספר יכול להתאים". אנחנו רוצים כאן משהו הרבה יותר חד.
מי יבוא, במיוחד.
ויבקש, במיוחד.
ספר בדיוק 'כזה'.
יש המשך לשאלה הזו, שלא אביא כאן, אבל הנקודה מאוד ברורה: חפשו את האדם הכי ספציפי אליו אתם כותבים. את זה שלא יכול לחיות בלי הספר שלכם. את זה שחיפש אותו כל חייו, ורק חיכה, שלא ביודעין, לרגע בו מילים כמו שלכם יתחילו להתנגן במוחו.
מיהו האדם הזה? אתרו אותו (או אותה. מטעמי נוחות, הפעם אכתוב בזכר) בתוך מיליוני האנשים שסביבכם. מצאו את העיניים שלו בקהל. דעו אותו, לא בהכרח במובן המקראי. מה גילו? מה הרקע שלו? מה הוא אוהב? מה הוא כואב? מה הוא קרא לפני הספר שלכם, ומה הוא יקרא אחריו?
זהו אותו, גלו אותו, וכתבו אליו אישית.
אבל זה רק צעד ראשון. כי אם אתם באמת רוצים לגעת בקוראים, ובמיוחד בקורא הזה, אתם תצטרכו (קחו נשימה עמוקה) להכניס אותו לתוך הסיפור שלכם.
כן, זה עליך
אנשים אוהבים לקרוא על עצמם. זה… ובכן, אנושי. אנחנו צבירי אגו רוטטים, שחושבים שהעולם מסתובב סביבנו. בגלל זה אנחנו חושים שהקורונה באה "כדי ללמד אותנו משהו", ובגלל זה הנהג ברמזור "עושה לנו בכוונה", ובגלל זה הדעה שקראנו בפייסבוק, זו של האידיוט שחושב אחרת מאיתנו, מקפיצה אותנו לפעולת תגמול נועזת בעורף הפוסט.
כי הכל הרי קשור בנו. ואין דבר שיפעים, יפעיל או יפעיץ (אין מילה כזו. ראוי שתהיה) את הקורא – יותר מלפגוש את עצמו במעבה הספר שלנו. "היי, תראו תראו! הנה אני! אתם אשכרה כותבים עליי! איך… איך ידעתם?"
מה זאת אומרת, איך ידענו? הרי איתרנו אותך בקהל כבר לפני ארבע פסקאות, טרונצ'ו! אנחנו יודעים מה גילך, מה הרקע שלך, מה אתה אוהב ומה אתה כואב. כתבנו את הספר עבורך. וקצת גם עליך.
עכשיו, למה אני מתכוון ב"להכניס אותו לסיפור"? יש הרבה דרכים. הדמות הראשית, למשל, יכולה להיות דומה לו מאוד, או כזו שרק חולקת איתו קווי אופי מסויימים, רצונות, כאבים, חששות. אבל לא מדובר רק בדמות הראשית. הקורא יכול לזהות את עצמו בספר גם כדמות משנה, כשילוב של דמויות, או אפילו כדעה של המחבר.
ברגע שהכנסתם את הקורא האידיאלי שלכם אל תוך הספר שלכם – גרמתם לו להזדהות עם הספר. ל-ה-ז-ד-ה-ו-ת. ועשיתם צעד אדיר בדרך לליבו. עכשיו הוא כבר יתקשה מאוד להוריד את העיניים מהטקסט. הרי מי יכול לעזוב ספר שכתוב על עצמו?
נמשיך.
אז גילינו את הקורא האידיאלי שלנו, ואז גם הכנסנו אותו לתוך הסיפור. זה נפלא. הוא, כמובן, לא כל כך ישמח לצעד הבא שנעשה. וזה לפגוע בו.
אהבה זה
כן. לפגוע בו. ממש ממש. כדי להעמיק את החיבור הרגשי, ולהפעיץ עוד יותר את הקורא, אנחנו חייבים לקשור אותו בחבל מאחורי המכונית שלנו ולשים גז. ובעדיפות: לעבור דרך שדה קוצים. כך מצליחים לגעת בקוראים.
כי זה מה גורם למעורבות העמוקה ביותר. אנחנו הרבה יותר כואבים מאשר אוהבים, והרבה יותר מרותקים לסיפורי כאב מאשר לסיפורי "הכל בסדר גיברת, אין מה לראות כאן". גיבורים הופכים להיות גיבורים כשקשה להם, לא כשקל להם. וסיפורים הופכים למעניינים – כשקשה לגיבורים.
במיוחד אם הגיבור הכואב הוא אחד שהקורא מזדהה איתו במאת האחוזים, כי, יו נואו, זהו הוא בעצמו.
ואז גם נציל אותו. זה הצעד האחרון.
כן, נציל אותו! נחלץ אותו מהצרות. ניתן לו תקווה. ניקח אותו, בסיפור שלנו, למקום בו הוא רוצה להיות במציאות האמיתית של חייו. נסגור לו את המעגל.
וזה המקום בו הקורא האידיאלי שלכם, יחד עם עוד כמה מאות או מיליונים כמותו, מושיט אליכם יד ונוגע בכם בחזרה. הוא מזיל דמעה, מעקם חיוך, מסדיר מחדש את הנשימה.
כי גיליתם אותו בקהל, כי הכנסתם אותו לספר, כי עשיתם לו חיים קשים… ובסוף נתתם לו תקווה בחיים האמיתיים שלו.
עכשיו הוא יכיר לכם תודה (לא יוקיר תודה. די עם העיוות הזה. יש יוקיר, ויש יכיר תודה. שני ביטויים לשני דברים שונים) ובסבירות גבוהה גם יוקיר אתכם כאחלה סופרים.
אז, מי הקורא האידיאלי של הספר שאתם כותבים עכשיו?
עריכה ספרותית פורצת דרך לספר שלך ניתן לקבל בבית העורכים
רוצה להשחיז את כישרון הכתיבה שלך ולהדהים את הקוראים בספרים נפלאים? אוצר הדרכות הכתיבה מחכה לך