טיפ הכתיבה השבועי: עריכה ספרותית

השבוע נתקלתי בשאלות שהדליקו אותי כעורך, וכמי שמלמד עריכה ספרותית. שאלו מה הופך עורך לעורך ומשם היה דיון מעניין מאוד ושהסתעף לכל מיני כיוונים. ובצדק: זה נושא חשוב מאוד, שרב בו הנסתר על הגלוי. הוא עולה המון כסף (לא תמיד יודעים למה) והוא יקבע, יותר מכל, את איכות הספרים שלכם.

אז נתחיל. וברשותכם, הפעם אכתוב את כל הטקסט בלשון נקבה. גם כי יש יותר עורכות מעורכים, וגם כי ככה בא לי. ונפתח בשאלת השאלות, "מיהי עורכת".

התשובה קצת מצחיקה. במציאות של היום, מקצוע ה"עורכת" דומה למקצוע ה"קואצ'רית". ומיהי קואצ'רית? ובכן, קואצ'רית היא אחת שאומרת על עצמה שהיא קואצ'רית.

זה נשמע מופרך, זה יכול לקומם, אבל ככה זה. פרט לכל מיני תארים שניים בעריכה ספרותית (שאם תעיינו בסילבוס שלהם תבינו שאין הרבה קשר בינם לבין המציאות), אין דרך בישראל לקבל תעודת "עורכת ספרותית מוסמכת". אז איך בכל זאת קיימים עורכים? ובכן, הם אומרים על עצמם שהם עורכים. ט-דאם.

גם אני כזה, שלא תטעו לרגע. יום אחד קמתי ואמרתי על עצמי שאני עורך. זה קרה אחרי הספר הראשון שערכתי, אליו נגררתי שלא מרצוני על ידי אחד מתלמידי הכתיבה שלי, שביקש עזרה. עד אז לא חשבתי בכלל על הכיוון. אבל כשזה קרה, כל כך נהניתי מהתהליך שלא הפסקתי עד היום.

מה שכן, לאחר זמן, וספרים שהעורכות ערכו, גם אחרים מתחילים לומר עליהן שהן עורכות. לניסיון ולפז"מ יש ערך עצום. וכשיותר ויותר אומרים על העורכת שהיא עורכת, ובתלות בגובה הלהבות, אפשר גם להאמין לתואר.

אבל אני לא חושב שזה מצב תקין במיוחד. עדיף שיהיו סטנדרטים, אמות מידה, משהו שידע להבדיל בין עורכת לעורכת. וזה, כמובן, מוביל אותנו לשאלה נוספת: מהי, לעזאזל, עריכה ספרותית? ולמה צריך אותה בכלל?

ובכן, בעולם מושלם לא צריך אותה. בעולם מושלם, הסופר יודע בדיוק על מה הוא כותב ועל מה הספר. הוא גם יודע את אומנות (לא אמנות. אומנות) הסיפור על בוריה, הוא מנוסה מאוד, יודע לכתוב מושלם, אובייקטיבי לחלוטין לגבי מה שכתב, וגם מצוייד באינסוף זמן לשכתובים.

ואללה, העולם שלנו לא מושלם.

בעולם שלנו, בדרך כלל הסופר לא באמת יודע על מה הוא באמת כותב ועל מה, באמת באמת, הספר שלו.

זה שווה התעכבות, המשפט הזה. כי הוא מקומם. לפחות, אני מקווה שהוא קומם אתכם, או חלק מכם. מה פתאום לא יודע? הרי כשאנחנו כותבים, אנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו כותבים ומה אנחנו רוצים לכתוב!

ובכן, מנסיוני (הדי רחב, כבר), לא. במיוחד בספרי ביכורים ובספרים הראשונים, יש לכותבים מושג כללי וקלוש על העלילה, הדמויות והתימה של הספר. ובספרי עיון ובאוטוביוגרפיות – זה אפילו יותר גרוע. שם לפעמים המצב הוא מזרח ומערב. ולראייה, כמעט בכל תהליך עריכה שעברתי, הספר קיבל תפנית אדירה לאחר שיחת העורך הראשונה או השנייה.

למעשה, זה קרה אפילו אתמול (27.5.2020). שיחה בת שעה, ובעקבותיה תפנית אדירה, שגרמה לשינוי טוטאלי בספר.

ולמה זה קרה?

כי שאלתי שאלות קשות.

וזה אחד מתפקידי העורכת. לשאול שאלות ממש קשות, כאלה שהכותב לא מעז, או לא יודע, לשאול את עצמו. יש סט שלם של שאלות כאלה, שמעמתות את הכותב עם הרצונות שלו, עם הדמיון שלו, עם הטקסט שלו. ובאמצעות השאלות האלה העורכת יודעת לעזור לסופר לגלות על מה באמת הוא כותב.

זה לא מובן מאליו, זה דורש כל מיני הבנות ותובנות, אבל כשזה קורה, יא רבנן. כאילו שמישהו הדליק אור בחדר חשוך. פתאום הכל ברור. והסופר מגרגר מאושר.

אבל זו רק ההתחלה.

כי בעולם הלא מושלם שלנו, לכותב יש רק מושג חלקי באומנות הסיפור. בטכניקות. בטח כשמדובר בסופר ביכורים, או בכזה שכתב מעט ספרים. ונכון – יכול להיות שהוא מפוצץ בכישרון, ויכול להיות שהוא יודע לסדר מילים היטב, יכול להיות שיש לו דמיון מדהים, יכול להיות שהוא המייקל ג'ורדן של הכתיבה.

כל זה, לבד, לא מספיק. כי גם מייקל ג'ורדן (הכפרה) היה צריך ללמוד צעד וחצי, או איך לשחרר את הכדור מהיד, או את התקפת המשולש, לפני שהתחיל לאגור אליפויות.

הטכניקות האלה (המתקדמות או הבסיסיות, לפעמים) חסרות לסופר. וזה בדיוק מה שהעורכת צריכה לתת לו. היא צריכה ללמד אותו טכניקות סיפוריות, היא צריכה להציע לו דרכים שונות לספר את הסיפור טוב יותר, והיא צריכה להפתיע אותו באלטרנטיבות עליהן הוא אפילו לא חלם.

למעשה, יש לה תפקיד של מנטורית. וכמעט אמרתי קואצ'רית, אבל הס! מנטורית זה תואר בו זוכים, לא שאת נותנת לעצמך.

והטכניקות האלה, שהסופר לא יודע מראש, הן בדיוק מה שיהפכו ספר בינוני לטוב, ספר טוב למצויין, וספר מצויין לנשגב. תמיד אפשר לשפר, תמיד אפשר ללטש. למה להסתפק בבינוניות, או במצויינות? למה לא לשאוף למושלם?

כמובן שבעולם הלא מושלם שלנו, הסופר חושב שהטקסט שלו מושלם כמו שהוא. זה מובן, כי הוא מאוהב בטקסט וטוב שכך. הוא לא אובייקטיבי לגביו. הוא לא יכול לראות את הפגמים שבו.

בשביל זה הוא מעסיק את העורכת. היא צריכה להוות ראי אובייקטיבי לגבי הכתוב (גם על ידי שאילת השאלות הנכונות). היא גם צריכה להיות אינטראקטיבית, ולספק לו את המענה האובייקטיבי והחכם לשאלות האלה.

וכדי לעשות את זה, העורכת צריכה להיות הקוראת האידיאלית של הספר. לא משנה אם מדובר בעריכת פרוזה או תוכן, היא צריכה להכיר את הז'אנר יותר טוב מהכותב. היא צריכה להתחזות עד כמה שניתן לקהל היעד של הספר (וכן, לספר יש קהל יעד. לכל ספר. גם העניין הזה צריך להגיע מהעורכת, כי הסופר בדרך כלל עיוור אליו) והיא צריכה להבין את הספר בדיוק כמו שהקורא האידיאלי יבין אותו.

והיא צריכה להציע פתרונות לבעיות, שיגיעו מזווית הראייה של אותו קורא.

כן. אם הסופר צריך לדעת לכתוב, אז העורכת צריכה לדעת לקרוא. וזו לא קריאה רגילה. זו קריאה חכמה.

אני תופס את תפקיד העורכת כנושאת האפיריון של הסופר. היא צריכה לגרום לסופר להיראות ממש ממש טוב (גם אם במקור זו לא המציאות), להשלים את מה שחלש אצלו, ולתת לו להשתמש בכישרון – ובניסיון – שלה. וכמו כל נושאת אפיריון טובה, היא צריכה להשאיר את הבמה, ואת הקרדיט, לסופר. שיריעו לו.

אז מה הופך עורכת לעורכת?

1. ידע עצום, הרבה יותר מהרגיל, בטכניקות כתיבה וסיפור.
2. ניסיון (וכדאי שיהיה ניסיון מוצלח) בעריכה. כמה שיותר, יותר טוב.
3. היכולת לקרוא את הספר כפי שהקורא האידיאלי יקרא אותו.
4. היכולת להיות מנטורית לסופר, ולהראות לו דרכים חדשות לספר את סיפורו.
5. היכולת לשאת את הסופר על האפיריון, כמה שיותר גבוה. ולהציג אותו כמדהים, בלי שהוא – או הקוראים – ירגישו שהיא קיימת בכלל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.