תיאורים הם צרה צרורה. באמת. התפקיד ההיסטורי שלהם השתנה לאורך השנים, והיום נדמה שאי אפשר לכתוב אותם 'נכון'. או שהם ארוכים וטרחניים מדי, או שהם תמציתיים מדי, או שהם חושפים יותר מדי, או שהם פשוט משעממים. צריך אותם? לא צריך אותם? אי אפשר לדעת. צרה צרורה, אמרתי לכם.
וגם אמרתי משהו על התפקיד ההיסטורי שלהם.
זה דווקא מעניין. עד לאמצע המאה העשרים, ותנועת התיירות המטורפת שהגיעה עם המטוסים ואוניות הענק, האדם הממוצע לא התרחק יותר מדי מהמקום בו הוא נולד. לא היתה לו סיבה לעשות את זה, לא היה לו כסף לעשות את זה, ולכן הוא באמת לא עשה את זה. מעט הנסיעות שלו היו, במקסימום, לעיר השכנה, או ליריד העונתי בכפר הסמוך.
ולמרות שהוא שמע על מקומות אחרים, הוא לא באמת ידע איך הם נראים. לא היתה טלוויזיה, לא היה קולנוע, והתמונות הבודדות היו בשחור לבן. לגבר ניו-יורקי בן המאה ה-18 לא היה מושג איך נראה המערב הפרוע. עלמה פריזאית בת המאה ה-19 לא יכלה לדמיין בכלל איך נראה אי טרופי. ומי בכלל ידע איך נראית ארץ הקודש, אפופת סיפורי המקרא והברית החדשה? אף אחד.
אבל כולם יכלו לקרוא ספרים.
וכך, דרך העיניים של מארק טוויין, הם למדו איך נראית ארץ הקודש (לא מציאה גדולה, אגב), שלא לדבר על נופי מיסיסיפי ומיזורי. ודרך הכתבים של קארל מאי הם למדו על מרחבי הערבה האדירים של המערב הפרוע, ועל איך נראו בוקרים ואינדיאנים. דניאל דפו הציג לעולם את חופי השנהב של הקאריביים. אגאתה כריסטי – את הנילוס. אונורה דה בלזק תיאר את פריז. וז'ול וורן… ובכן, ז'ול וורן כתב נופים שהוא אפילו לא ראה בעצמו.
באותם ימים, ספרים היו הדרך היחידה בה האדם יכול היה לנדוד. והמילה הכתובה היתה הדרך היחידה בה האדם יכול היה לראות.
כל זה שונה לחלוטין היום, כמובן. אנחנו יודעים בדיוק איך נראים הקאריביים גם בלי לבקר שם. אנחנו יודעים איך נראה המערב הפרוע כאילו היינו בו אתמול, למרות שהוא כבר לא קיים… כמה, מאתיים שנה? אנחנו יודעים איך נראה הירח. ומאדים. שלא לדבר על כך שאנחנו יודעים איך נראה מעלה מלך. ות'אנוס, יימח שמו וזכרו.
פעם היה צורך אמיתי בתיאורים ארוכים ומלאי פרטים. אנשים היו רעבים להם. הם היו החלקים הכי מעניינים בספר, הכי מגרים את הדמיון, הכי מרתקים.
והיום? כבר לא.
אף אחד כבר לא צריך שיספרו לו על החופים הלבנים של גיניאה החדשה, על גוון האזמרגד של האוקיינוס, על הגובה של עצי הקוקוס. רבים מאיתנו כבר היו שם, ומי שלא – ראו תמונות באינסטה. או בסרטים, או בטלוויזיה. לא צריך לספר לנו על גורדי השחקים של ניו יורק, על הדיונות של הסהרה. כבר היינו, כבר ראינו. דפדפו הלאה.
אז… האם התיאורים באמת מיותרים היום?
לא בדיוק. הם כן נחוצים, אבל לא כדי לתאר בפרוטרוט את הסביבה בה מתרחש הסיפור. זה הופך להיות התפקיד המשני שלהם. אנחנו כן צריכים אותם כדי לתת לקוראים מושג מסויים על סביבת העבודה של הסיפור, ולהפנות את תשומת הלב לפרטים ספציפיים אותם דמות ה-POV רו –
אה. דמות ה- POV. הדמות דרכה, בסגנון הסיפור המודרני, אנחנו רואים את העולם. זו הדמות שמספרת בגוף ראשון את חוויותיה (בעבר או בהווה), או הדמות אותה אנחנו מלווים בגוף שלישי מוגבל. התיאורים של היום כבר לא מגיעים ממספר-על יודע-כל, שרוצה שנכיר מקומות רחוקים. התיאורים של היום מגיעים מתוך הגיבורים עצמם. הם סובייקטיביים.
וזה התפקיד שלהם. להראות את העולם, דרך העיניים של הדמויות. התיאורים של היום, אם הם נכתבים בתשומת לב, מצליחים להיכנס ללבבות של הקוראים – ולהכניס אותם לראשים של הדמויות.
ולשם כך הם צריכים לרכב על נקודת המבט האנושית של הדמויות. ככה, למשל:
"היא נשפה קלות ועברה בדלת. ספת העור הכחולה עוד היתה שם, מזדקנת בנינוחות אהובה. מימין, מהמטבח, המקרר נהם כאילו לא קרה דבר. פינת האוכל שאמא הזמינה במיוחד מצרפת, מרופדת באותו עור של הספות, כאילו חיכתה לסרוויס שייערך עליה, ולנכדים הצוחקים. מעל הוויטרינה עדיין כיכב האגרטל הכחול, ומסביבו אוצר התמונות המשפחתיות. היא העבירה אצבע רוטטת על המדפים, מסמנת שביל בשכבת האבק הדקיקה. שכבת אבק שעצם קיומה היה בלתי אפשרי, בכלל, כשאמא עוד היתה בחיים".
ואפשר גם ככה:
"היא פתחה את הדלת בלי הרבה ציפיות. ובצדק. הסלון היה כמעט קריקטורה של שנות השבעים עם ספות עור מיושנות, ויטרינות זכוכית שפשוט היו חייבות לעוף משם בדחיפות, תמונות משפחתיות ישנות וכמה אגרטלים מוגזמים למראה. פינת האוכל נראתה סבירה, יחסית. אולי אפשר היה למכור אותה בשביל כמה שקלים. מצד ימין, מהמטבח, חירחר מקרר עתיק. באוויר היה ריח של אבק. לא העבירו סמרטוט בבית הזה אולי חודשיים. זה לא שינה דבר. מחר יבואו המובילים וייקחו את הכל".
שתי נשים שונות שנכנסות לאותו מקום. שני תיאורים שונים לחלוטין.
התיאורים שלנו, כדי שיהיו עדכניים ויעניקו לטקסט שלנו ערך מוסף, צריכים לעקוב אחרי עיני המתבונן. הם פחות מתארים את הסביבה – ויותר מתארים את היחס של דמות ה-POV לסביבה. ואם נהפוך אותם לכאלה, נוכל לתת לספרים שלנו רובד נוסף, עמוק, מרגש ובלתי נשכח.
נסו את זה. בטוח תיהנו.