הטיפ של היום נובע – כהרגלי – מכתבי יד שאני מקבל. ובמקרה הזה: במסגרת שיעור העריכה אונליין שהיה בשבוע החולף.
למי שלא יודע – בשבוע הראשון של כל חודש אני מקיים שיעורי עריכה אונליין, במסגרתם שולחים לי התלמידים טקסטים שהם כתבו ואני עורך אותם בשידור חי, תוך שאני מתלבט ומנמק ומסביר את השיקולים שלי.
ואחד מהקטעים אותם ערכתי בשבוע החולף היה כתוב בשפה גבוהה.
אבל ממש גבוהה.
ממש ממש גבוהה.
לא רק בנרטיב (תיאור ההתרחשויות) אלא גם בדיאלוגים.
למעשה, הגיבורים דיברו זה עם זו בשפה עגנונית למהדרין, למרות שהסצינה התרחשה, כביכול, בשנת 2019 ולגיבורים קראו (נגיד) לידור וקרין.
למה?
הכותבת אמרה שככה בא לה לכתוב, וזו האמנות שלה. זה מה שהיא אוהבת.
הכותבת אמרה שככה בא לה לכתוב, וזו האמנות שלה. זה מה שהיא אוהבת.
מייד עלתה השאלה, האם זה לגיטימי?
האם זה תקין?
האם לידור וקרין של 2019 יכולים לדבר כאילו הם היו הרשל-זלמן ורוזה-חיה של שנת 1952?
התשובה: ודאי שזה לגיטימי!
הרי זו אמנות.
זו האש שבלב של אותה כותבת, ואוי לנו אם נפסול משהו כזה רק בגלל שזה לא מתגלץ' לנו היטב בגרון. אבל… יש לבחירה הזו מחיר. כן. לכל בחירה יש השלכות ומחירים. ולבחירה בכתיבה מליצית, גבוהה, יש מחיר, ואפילו מחיר כבד.
תג המחיר הראשון מגיע ברמת האמינות.
הקורא, שאינו מצפה לשפה כזו, מבין שזו חידה. מבין שיש סיבה לכך שהגיבורים מדברים לא בשפה הצפויה. זה כמו שניסע לבייגי'נג, וזוג סינים יפנו אלינו שם בעברית צחה. זו חידה ענקית. מאיפה לכם העברית?
ובהשאלה, כאן: מאיפה העגנונית? מי לימד אתכם לדבר כך? למה בחרתם לעשות את זה? אם לא נספק לקורא תשובה טובה – סימן השאלה יישאר ויטריד ויוריד משמעותית מההנאה של הקריאה.
אז: אם זו הבחירה שלכם, כדאי לנמק אותה לקוראים.
זה אפילו יוסיף רובד מעניין לסיפור.
גם תג המחיר השני קשור לקוראים.
כשאנחנו בוחרים לכתוב בצרפתית – אנחנו בוחרים בקוראי צרפתית. כשאנחנו בוחרים לכתוב ביידיש – אנחנו בוחרים בקוראי יידיש. וכשאנחנו בוחרים לכתוב בשפה מליצית אנחנו בוחרים לפנות אך ורק לקוראים שאוהבים ויודעים לקרוא שפה כזו.
ויש ממש מעט כאלה היום.
כל השאר יביטו בטקסט בייאוש ויעברו לקרוא משהו אחר. קחו את זה בחשבון.
גם את תג המחיר השלישי, ואולי הכבד והקטלני מכולם, מציבים הקוראים.
וכאן מדובר במחיר השגיאות.
אודה ואתוודה: אני לא שולט בעברית מליצית. זו לא השפה עליה גדלתי. אני לא מדבר עגנונית ביום-יום שלי. וכפועל יוצא, אם אני אנסה לכתוב עברית גבוהה, כנראה שיפלו בטקסט שגיאות רבות. שגיאות בבחירת אוצר המילים, שגיאות תחביר, שגיאות כתיב, ושגיאות שאני אפילו לא יודע שהן שגיאות.
ואיך יקבלו את זה אותם קוראים מעטים שמתמוגגים משפה מליצית?
בבוז.
הם יראו בקלות שאני מתחזה. כי הם מאוד רגישים לזה. הם אוהבים את העברית המליצית! והם מאוד רגישים לשגיאות בה. וכשהשגיאות האלה כתובות על נייר – הן ממש צורמות.
אז: אם הבחירה שלכם היא לכתוב בשפה גבוהה – בדקו את עצמכם בשבע עיניים. כי אתם התחייבתם לסטנדרטים הגבוהים שמגיעים עם השפה הגבוהה.
ואפילו אם השגיאה זניחה, כמו השתרבבות של ביטוי יומיומי בתוכה, הקוראים יקפצו.
ויקצפו.