איזו אמירה מטומטמת זו, "להאמין לטקסט". יש פה מישהו שלא מאמין לטקסט? ועם זאת, אחת הבעיות הכי נפוצות בטקסטים שאני עורך היא שהמחבר לא מאמין למה שהוא בעצמו כתב. תתפלאו.
אסביר.
ספר, אם הוא נכתב כמו שצריך, פותח לנו חלון לעולם חי. עולם חי אמיתי. ובעולם הזה לכל דבר יש תוצאה, וכל דבר נובע מסיבה, והדמויות בו – אמיתיות. וכשהן שמחות הן מחייכות. וכשהן עצובות הן בוכות. וכשצובטים אותן הן מצטבטות.
וכל זה אמור להיות מומחש בספר באופן הכי אותנטי, להפעיל את הדמיון של הקוראים, ולהתנהל בהיגיון ובעקביות של עולם אמיתי. זה לא קורה אם לא מאמינים לטקסט.
להאמין לטקסט שכתבתם
הנה דוגמה ראשונה, שלקוחה מאחד משיעורי העריכה אונליין שהעברתי השבוע. הדמות המרכזית בקטע נמצאת ליד דלת המשרד שלה, בקומה החמישית, בדרכה החוצה. היא נסערת, וכדי להירגע לפני שהיא יוצאת לדרך היא משקיפה דרך החלון על הרחוב השקט בו הבניין נמצא, נושמת עמוק, ויוצאת.
עד כאן הכל טוב, נכון?
אלא שהמשרד הזה ממוקם בקומה החמישית. ואין שום דרך פיזיקלית או אדריכלית בעולם (שאני מכיר, לפחות), בה הזוויות האלה מסתדרות. אם מישהו נמצא ליד הדלת הפנימית שמובילה למסדרון הבניין, והוא מביט בחלון שקבוע בקיר הנגדי, מרחק 2-3 מטר מינימום ממנו, והוא נמצא בקומה החמישית? הוא לא יכול לראות את הרחוב בו הבניין נמצא.
הוא כנראה יראה את מרפסות הבניין שממול. אולי הוא יראה את האופק. אולי רחובות שנמצאים במרחק קילומטר. אופס.
בנקודה הזו, בדיוק, חלק מהקוראים חשים באי נוחות. המחבר לא ציית לחוקי העולם שהוא עצמו חיבר. הדמות שלו לא "באמת הביטה" דרך החלון. המחבר לא האמין לטקסט של עצמו. ואם הוא לא האמין, אין סיבה שהקוראים יאמינו.
מוקשים כאלה מופיעים בטקסט כל הזמן.
להאמין למה שקורה לדמויות
הנה עוד דוגמה, מאותו שיעור בדיוק. הפעם הדמות היא רופאה צעירה, זוטרה מאוד, האחרונה בשרשרת המזון האכזרית של בית החולים. היא מסופרת בגוף שלישי קרוב מאוד, ממש שומעים את מחשבותיה כל הזמן. מאוד אכפת לה מאחד המטופלים שלה, ובאמצע הלילה הטלפון מצלצל ומעיר אותה. מסתבר שהמטופל נמצא על הגג ומאיים בהתאבדות.
היא, כמובן, טסה מהמיטה כדי להציל אותו. ובכניסה לגג היא פוגשת את מנהל המחלקה שלה, ששמח שהיא הגיעה, כי "אסור שהעיתונות תדע על זה". היא ממשיכה לגג ויוצאת להושיע את המטופל האובדני.
הכל טוב, נכון?
אלא שלא ייתכן שאמירה כה צינית וחסרת מוסר לא תסחט תגובה מהרופאה הצעירה. זה פשוט לא יכול לעבור. מישהו הולך למות, ואותך מעניינת העיתונות? בושה.
אז נכון, הדמות לא אמורה להשפריץ תגובה מילולית בוטה, בכל זאת היא הסרדין הכי קטן בבריכת הכרישים הממסדית הזו. אבל איזושהי התרעמות מחשבתית? הרמת גבה? נשיפה בלתי מרוצה? משהו?
גם במקרה הזה חלק מהקוראים יחושו באי נוחות. גם כאן המחבר לא האמין לכתיבה של עצמו. הדמות שלו לא "באמת שמעה" את האמירה של מנהל המחלקה.
איך מטפלים בזה?
בעיקרון, הבעיה הזו נפוצה מאוד בכתיבת הדראפט הראשון. כל המשאבים של המחבר עסוקים בבניית הסיפור (זה לא פשוט בכלל) ולכן אף מחשבה לא מוקדשת לפרטים הקטנים יותר, ל"לחיות את העולם". כל דראפט ראשון משובץ באינספור באגים כאלה, וזה בסדר גמור.
אבל אז מגיע הדראפט השני, ואחריו השלישי. וכאן, בשני אלה, המשימה הגדולה ביותר של המחבר (וצוות העורכים שמלווים אותו) היא "לחיות את העולם". אבל באמת לחיות אותו. לא רק לשחק את הדמויות, אלא להיות הדמויות. לעשות מה שהן עושות, במקום ובזמן שהן עושות את זה. להתנהג אותן. ולהקשיב למה שאומרים להן.
והמחבר, וצוות העורכים שלו, חייבים להאמין לכל מילה שכתובה בטקסט. לכל מילה. אם מישהו מטיח בדמות ה-POV משפטים מאשימים – אז היא באמת שומעת את זה ונפגעת. ואולי גם פוגעת. אם היא מסתובבת בבני ברק, בקיץ, בבגדים "תל אביביים", היא תקבל תגובות בהתאם. אם אין לה כושר, היא תתנשף במדרגות לקומה השניה.
לא קל להאמין לטקסט של עצמך. פעמים רבות, כשהמחבר קורא את הטקסט של עצמו, הוא חוזר על נתיבים מחשבתיים שכבר נחרשו. הוא לא קורא אותו כמי שפוגש אותו בפעם הראשונה, מה אומר שהוא לא באמת קורא אותו – אלא יותר מתמוגג ממנו. גם אני חוטא בזה. הרי יצרתי משהו, זה נפלא! ואני הרי מאמין בעצמי ולעצמי. מי בכלל צריך להאמין לטקסט?
מסתבר שצריך.
ואני מפציר בכם, עשו מאמץ – ולפחות בדראפט 2, התחילו להאמין לטקסט שאתם כותבים. כי הוא אמיתי. והעולם שיצרתם – קיים אי שם. הדמויות? חיות ונושמות. ושמחות, ונעלבות, ומצטבטות.
האמינו להן והאמינו למה שכתבתם. שנו את ההמשך בהתאם, ופתאום יתרחש קסם: מה שכתבתם באמת יתחיל להפוך לאמיתי.
חיכיתי לקרוא את זה מבלי שידעתי שאני רוצה
(לא ידעתי כמה אני רוצה לקרוא את מה שכתבת עד שקראתי)
תוגה רבה 🙏