איך להשתמש בעוצמת הפשטות כדי לכתוב טוב יותר? טיפה הכתיבה השבועי

במשחק השחמט יש שישה סוגים של כלים לכל צד, וכל כלי מתנהג אחרת. במשחק הגו יש רק סוג אחד של כלי ושל התנהגות. איזה משחק יותר מסובך, לדעתכם?

ובכן, גו. עם הידיים הבלתי נראות שלו קשורות מאחורי הגב.

במשחק השחמט קיימים 20 צעדים ראשונים אפשריים. במשחק הגו – 361. אני לא אסבך אתכם באפשרויות של הצעד השני, והשלישי. גו, המשחק הסופר פשוט הזה, הוא המשחק המורכב והיצירתי ביותר הקיים.

והשבוע למדנו על הנוסחה ההוליוודית.

צירוף מילים גרוע, אני יודע.

צירוף של המילה "נוסחה", שמופיעה בחלומות הביעותים של רוב האנשים שלא באמת מבינים מהי יצירתיות, ושל המילה "הוליווד", שבכלל מעלה לתודעה אפקטים ופיצוצים ורדידות כללית. ובכן, הנוסחה הוליוודית רחוקה שנות אור גם מזה וגם מזה, אבל היא קשורה מאוד לגו.

כי היא מאוד מאוד פשוטה. ויש בה פוטנציאל לאינספור אפשרויות.

יש בנוסחה ההוליוודית בסך הכל שלושה מרכיבים, מאוד ברורים (ועם זאת מאוד קשים להבנה): גיבור, מתנגד, ודמות ייחוס. הגיבור רוצה משהו, המתנגד מתנגד לרצונו, ודמות הייחוס רומזת לגיבור מה הוא צריך לעשות (וזה לא מה שהוא רוצה לעשות).

כל כך פשוט, שמרוב פשטות לא רואים את הפוטנציאל.

וכשאני מנסה ללמד את הנוסחה ההוליוודית, המוח האנושי נודד לכל הזדמנות אפשרית בניסיון לסבך אותה. האם הגיבור חייב להיות אחד או שהוא יכול להתפצל לשלושה גיבורים, האם הגיבור והמתנגד יכולים להתחלף פתאום, האם דמות הייחוס יכולה להיות כזו שהגיבור לא מכיר, האם שיא הסיפור יכול להיות בהתחלה או באמצע ואחרי זה יהיה עוד שיא…

כל השאלות האלה לגיטימיות לחלוטין ומעידות על מחשבה מעמיקה.

אנחנו חיים בעולם כל כך מסובך, עד שאיבדנו את האמון בדברים הפשוטים. אנחנו מחזיקים ביד מכשיר סלולרי עם מיליוני אפשרויות ללחיצה ולהחלקה, שחלקנו כבר לא יודעים להשתמש בעיפרון ונייר. הפייק ניוז הוא אמת, והאמת היא ספין. שום דבר אינו כמו שהוא נראה, ושום דבר כבר לא פשוט יותר.

וזה יכול לבלבל.

בעבר הייתי סניטר בבבית החולים איכילוב. באגף המרפאות הישן (הענק) היו מספר קומות, ובכל קומה היו אגפים רבים, ועשרות רבות של דלתות שהובילו למרפאות שונות. בין כל אגף לאגף היתה דלת שהובילה לחדר מדרגות, וכדי להבדיל את הדלתות האלה מהאחרות – צבעו אותן בצהוב. פשוט, נכון?

ממש לא. כשאנשים שאלו איך להגיע לקומה השניה, ההנחיות היו "נכנסים בכל דלת צהובה ועולים קומה אחת למעלה". וזהו – כאן הם הסתבכו. רובנו רגילים לבניינים "עומדים", בהם יש גרם מדרגות אחד ויחיד שמגיע לכל הקומות. אבל אגף המרפאות היה בניין "שוכב", בו גרמי מדרגות רבים מגיעים לאותה קומה.

זה שיבוש של המציאות. זה לא הגיוני. והשאלות היו בהתאם. בכל דלת צהובה? איך זה יכול להיות? רגע, איזו דלת צהובה בדיוק? הקרובה? הרחוקה? איזה צבע צהוב? בטוחים שזו דלת צהובה? היא נראית לי סגורה. היא באמת סגורה? ואם אני עולה בה, אני מגיע לקומה השניה? בטוח?

אלף ואחת דרכים לסבך הבנה פשוטה: יש דלת צהובה, נכנסים ועולים!

כי שום דבר לא פשוט יותר.
מרוב שהעולם מסובך, קשה לנו לקבל דברים פשוטים. אנחנו כבר לא מאמינים לפשוט. אנחנו לא מאמינים שהוא יכול לעבוד, ואנחנו בורחים, כברירת מחדל, למסובך. ולכן, כל סיפור עלילה טוב (ופשוט) אנחנו חייבים לסבך בסיפורי מסגרת שונים ומשונים, ובפלאשבקים "חיוניים" ובמישלבים מתוחכמים, ובנקודות מבט מרובות מדי ובקפיצות של זמנים, ובגיבורים שאינם גיבורי הספר כי לא פוגשים אותם בכלל אבל הם בעצם כן כי זה מאגניב, ודמויות שמשנות את דמותן אבל בעצם לא…

אני מקבל אליי כל כך הרבה כתבי יד מסובכים להפליא, בגלל שהכותבים לא מצליחים להביא את עצמם לכתוב פשוט. הם איבדו אמונה בסיפור שלהם עצמם, בחומר הגלם הבסיסי.

אלא שברוב המוחלט של המקרים, ככל שהסיפור מסובך יותר הוא יצירתי פחות. וככל שהוא מתאמץ יותר הוא מרגש פחות. וככל שהוא מתוחכם יותר, הוא חכם פחות.

ביסודו של דבר, סיפור טוב הוא עניין פשוט וצלול. יש אדם, הוא רוצה משהו, לא קל לו להשיג את זה, אז הוא מתאמץ. זה ממש כמו גו: אבן משחק אחת, כלל התנהגות אחד…

ואינספור צירופים וסיפורים של יצירתיות ותעוזה. כאלה שקשורים בדמויות, ברגשות, במה שבאמת קורה.

אל תפחדו מהפשטות. את כל מה שאתם כותבים, נסו לבחון אובייקטיבית תחת משקפת הצלילות. האם הטוויסט העלילתי הזה באמת נחוץ? האם באמת יש צורך בעושר דמויות כל כך גדול? האם סיפור המסגרת הכרחי? מה תורמות לקורא (ולסיפור) נקודות המבט המרובות?

אם התשובה לא ממש טובה, העדיפו את הפשטות.

ואם בא לכם לפתח סיפור טוב בקלות ובפשטות, לחצו כאן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

%d בלוגרים אהבו את זה: