אובדן האמון בעצמך

אחת העבודות הראשונות שלי, מייד אחרי בייביסיטר לשכנים,היתה למכור ורדים אדומים בחוף הים. ורדי אהבה של ערב, לזוגות שלובי ידיים, בטיילת. 

"אתה מוכר לגבר", אמרה לי הבוסית שלי, "והוא קונה לאשה. והרבה קונים, בסך הכל צריך לפנות". 

היא היתה איזו מישהי מהכיתה המקבילה, וכל ערב היא מכרה שלוש ארבע סלסלות מלאות. כמויות בלתי אפשריות של כסף. בקלות.

בערב הראשון מכרתי ורד אחד בארבע שעות.

לא היה ערב שני.

אחר כך היה סיפור דומה עם מכירת מנויים לידיעות אחרונות, בכל מיני שכונות וילות. ראש הצוות מכר יותר מעשרה מנויים בשעתיים, אני מכרתי לעצמי רעל ושנאה עצמית ותחושת חוסר מסוגלות.     

כמה פעמים איבדת אמון בעצמך, בשנה האחרונה?

היו לך סיבות טובות. אני יודע את זה, כי גם לי היו סיבות טובות.

הדרך מתקווה לייאוש – קצרה מאוד. 

אין לנו במה להתבייש כאן. אנחנו אנשים, אנחנו רגישים, כשצובטים אותנו אנחנו מצטבטים. קל מאוד לערער אותנו. וכשלי זה קורה, לפעמים מצטרף לעניין גם תיבול קטן של התקף חרדה, שבכלל יכול להוציא אותי מהמסלול לכמה שעות טובות.

בפעם הראשונה שזה קרה לי, הלכתי למיון – חשבתי שאני עובר התקף לב. היום אני כבר יודע שזה לא, ויש לי דרכים לצאת מזה, ועדיין – אלה כמה שעות של דופק מהיר, בטן מכווצת, ורצון להתחבא מתחת לשמיכה ולא לעשות כלום.

אבל עוד לפני זה, והרבה יותר מזה, יש את עניין איבוד האמון בעצמך. איבוד תחושת המסוגלות.

ליזמים, לבעלי עסקים, זה קורה כל הזמן. 

מספיק שיעברו שניים שלושה ימים בלי פניה חמה של ליד חדש. או שבוע בלי מכירה משמעותית. או מישהו אחד שמתנצל ומבטל משהו שהוא קנה. או מישהו אחר שכועס על משהו.

דחיפה קטנה ואנחנו מתפרקים כמו מגדל גביעי פלסטיק ריקים במסיבה. 

עזבו אתכם מכל מיני מנטורי פלדה ויזמי על שפוקדים עליכם להתגבר ולהצליח. לא כולם נולדו עם אופי כזה. לא כולם יכולים לנער מעליהם את הדיכאון הקיומי ולהסתער קדימה. האמת שהרוב בכלל לא.

אני מכיר אנשים חזקים, ממש חזקים, ומוצלחים ביותר, שמספיקות להם שתי שיחות רעות עם לקוח פחות מרוצה – וכבר הם חושבים פעמיים על מה שהם עושים. אולי הם לא ראויים? אולי הם לא טובים? אולי הם לא מספקים את הסחורה?

אני מכיר אנשים ממש מוכשרים, שמספיק שני אנשים שמחליטים, לגיטימית, שהם קונים במקום אחר – והם כבר מסיקים מזה שהם לא מספיק טובים.

וככל שיש לנו אחריות יותר גדולה, יותר פיות להאכיל, יותר שנים שבהן אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים, הסכנה יותר גדולה.

ובא לנו למות. ממש כך.

אנחנו כישלון. שום דבר שאנחנו עושים לא טוב. זה לא עבד לנו. זה בחיים לא יעבוד לנו. אנחנו מיותרים, אין תקווה. 

כאן הייתי אמור, לפי כללי הטקס, לתת כמה כלים שנותנים תקווה ומוטיבציה. אולי אפילו למכור איזה קורס תקווה ומוטיבציה, להציע דרך שבה מנתבים את כל האנרגיה השלילית הזו למשהו חיובי.

אבל אני לא אעשה את זה. 

לא כאן, לא עכשיו.

אני רק אגיד: אני מבין כל אחד ואחת שמאבדים את האמון בעצמם ואת התקווה בעתיד שלהם. 

אני מבין אותך. אני רואה אותך. אני כמוך.

זה לגיטימי ואנושי לאבד אמון בעצמך, מפעם לפעם, כשחרא לנו. לגיטימי לחשוב ככה. 

ואני מבטיח: זו רק תחושה, זה רק זמני, וזה חד משמעית לא אמיתי.

ופתאום תגיע איזו פניית וואטסאפ. איזו שיחה. איזה אימייל. סליקה ממקור מוזר. או שפשוט השמש תזרח, ויום חדש יגיע, והתחושה הזו תעבור. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.