חה!
זה היה כל כך הרבה יותר טוב ממה שהילדים האחרים ציירו. הוא ידע את זה. הוא הציץ בציורים של הילדים האחרים, והבחין, בזלזול משמח, שזה בדיוק מה שהם היו: ציורים של ילדים. בלי עומק, בלי מחשבה. סתם משיכות מכחול (תיקון טעות: שרבוטי צבע פנדה. לילדים האחרים לא היה מושג מה זה משיכות מכחול) ללא מחשבה.
ואילו הציור שלו? מלאכת מחשבת.
הוא היה גאה בו כל כך. כמו כל דבר אחר שהוא עשה, היה זה בשלוש רמות מעל למה שעשו הילדים האחרים בגן. היתה מאחוריו מחשבה. היה שם מסר. הילדים האחרים לא ידעו אפילו שאפשר להעביר מסרים בציורים. הם גם לא ידעו לקרוא – דבר שהוא עשה בקביעות כבר יותר משנה. והכל בזכות אמא. אמא שלו. שקנתה לו ספרים בלי סוף, והקדישה לו שעות על גבי שעות של לימוד.
הוא הביט שוב בציור, תיקן קו סורר שחרג ממסגרתו, וחייך שוב. זה לא היה סתם ציור: זה היה שיר הלל לאמא. מתנה ליום האם, מתנה אמיתית, מכל הלב. מכל הכישרון. אמירה אמיתית. מתוחכמת. עמוקה. אמירה שידעה להבדיל בין האימא שלו לבין כל האמהות האחרות, כמו שהוא עצמו היה שונה מכל הילדים האחרים.
והוא ידע שהוא שונה. באמת שונה. גם הבוחנים ידעו את זה, וזימנו אותו למבדקים נוספים אחרי הבחינה הראשונית שהם עשו לכל הילדים בגן, ובקרוב הוא ילך לחוגים מעניינים בערבים, על אסטרונומיה, וביולוגיה. הוא גם למד לנגן על אורגן, כשכולם עוד היו עסוקים בללמוד להקשיב.
הוא אהב לשקוע בספר אחרי ספר, כשכולם העדיפו לשקוע בארגז החול. ועכשיו הוא עמד לסיים את "רובינזון קרוזו", ספר שאמא שלו קנתה לו. הוא סיפר את זה לגננת – אבל היא לא ממש האמינה לו. טוב, מה היא מבינה – היא גם לא האמינה לדברים אחרים שהוא סיפר לה.
אבל מה היה אכפת לו? היא היתה רק הגננת, והציור לא היה מיועד לה. הוא היה מיועד לאמא, לאמא שלו. שתישאר איתו לתמיד, לכל החיים. וזה היה ציור מדהים, מלא אהבה והערכה, ציור הציורים, הכי יפה בגן. בזה הוא היה בטוח.
"טוב, ילדים, ציורים אלי!", קולה של הגננת קטע את מחשבותיו.
אחד אחד, מסרו לה הילדים את הציורים שלהם, והיא רשמה את שמם מאחורה. היא הביטה בהם: ציורים נאיביים של ילדים. של מלאכים קטנים, תמימים, טהורים. ואז עצרה למראה ציור אחד, שהיה שונה מהאחרים.
ציור של מפלצת מחודדת שיניים, צרת עיניים, עם ידיים גדולות במיוחד, אוחזות בחגורה.