מפתח לא מוכר חדר אל המנעול.
שני סיבובים ולחיצה קלה, והיא היתה בפנים.
גישוש בחשיכה אחר מתג האור, ומבוכה קלה. למה שיזיזו אותו ממקומו? ואז, בהבנה, היא ליטפה את הקיר כלפי מטה, ונתקלה בריבוע הפלסטיק המוכר. לחיצה, ויהי אור.
מוזר. זו היתה התחושה. האור שנדלק במסדרון חשף קירות עירומים מרהיטים, מתמונות, ממגע. מה שהיה פעם טפט על הקיר, הוחלף בצבע בז'. לא רע, בסך הכל.
מבט שמאלה, והמטבח-סלון הביט בה בחזרה. ימינה? היא עדיין לא הביטה ימינה, במעלה המסדרון. עוד יהיה לזה זמן.
צעד קדימה. היא סגרה מאחוריה את הדלת, וסוף סוף הרשתה לעצמה להוריד את בקבוקי האקונומיקה הכבדים מידה. הם באמת היו כבדים.
ופתאום היא שמה לב היכן היא היתה, ומי היא היתה. ופתאום לחץ לה משהו על בית החזה, והיא נשמה נשימה כבדה אחת. לבד.
היא היתה כאן לבד, והיא היתה כאן ברשות, והיא היתה כאן עם אקונומיקה.
לעבודה.
כמו שבעל הבית אמר, הדיירים הקודמים באמת השאירו במטבח דלי שחור, כזה של עבודת בניין. היא החלה למלא אותו במים, נותנת לזרם לסחוף אותה למקומות אפלים. ואז, בניעור, יצאה מהם וחזרה למטבח המואר של היום. מה פתאום מים, היא חשבה לעצמה. כאן צריך אקונומיקה טהורה.
והיה קנתה יותר ממספיק. כפפות הגומי הוורודות היו עליה כבר מהחניה, ומה שנותר לה היה רק להתחיל לנקות. והיא התחילה בסלון. התזות כבדות, רצופות, של אקונומיקה נשפכו על הרצפה, מעט גם על הקירות.
ריח סטרילי, חומצתי, החל למלא את הדירה. אקונומיקה זה טוב, היא חשבה לעצמה. מנקה היטב.
המטבח קיבל טיפול דומה. ריכוזים גבוהים של חומר חיטוי משובח, שחלחלו לכל חריץ ולכל זיכרון. הנה – זה הארון של הכוסות. ולשם היא טיפסה כדי להגיע לממתקים החבויים. ומאחורי המקרר, הנה, לשם היו הג'ולות מתגלגלות תמיד. הכל זכה לחיטוי. הכל הוצף במי האש.
והמסדרון. גם לו הגיע טיפול דומה. והחדר הראשון משמאל, של הקטן. מעניין מה הוא היה אומר לו היה רואה אותי עכשיו, היא חשבה לעצמה. האם הוא היה גאה בה? היא קיוותה שכן.
המסדרון התארך, ודמה החל להדהד. זה בגלל האקונומיקה, היא שיקרה לעצמה. האדים ממסטלים אותי. שפריץ לפה, שפריץ לשם. לקח לה הרבה מאוד זמן כדי להגיע למקום הזה. אבל היתה לה סבלנות, ודירות – כמו כל דבר בעולם – מחליפות בעלים מפעם לפעם. גם אם זה לוקח את העשרים ושלוש שנה.
והנה הגיעו החדרים החשובים ממש. הנה, משמאל, החדר שלה, ומקדימה – החדר של המפלצת. תנועותיה הפכו להיות איטיות יותר, ונמלים זחלו על ידיה. זו האקונומיקה, היא המשיכה לשכנע את עצמה. אלה האדים.
והאם הגרגור המרושע ברקות היה רק שאון הדם שלה? והאם העיניים האדומות, שזרחו באפלה היו רק תגובות טבעיות למבט ממושך אל תוך הנורה החשמלית? היא כבר רצתה לצאת משם.
מפלצות יש רק באגדות. או בזכרונות המחוללים של ילדה בת שמונה.
היתה לה עדיין כמות מכובדת ביותר של אקונומיקה, והיא השתמשה בה בנדיבות, בעקביות. אם בעל הבית היה יודע באיזו יסודיות אני מנקה כאן, גיחכה לעצמה, היה מכפיל לי את המשכורת. אבל, הרי, הוא לעולם לא ידע לאן לשלוח אותה. או, אפילו, לפקודת איזה שם לרשום את הצ'ק.
שפריץ שפרץ, הזמן רץ. רצפה, קירות. יכול לקרות?
הראיה שלה כבר החלה להיטשטש, והיא מיהרה לצאת.
דלת, מפתח, וחדר מדרגות.
האוויר היה מתוק לפתע. דבשי לנשימה. והיא לגמה ממנו עמוק, מתעלמת מהצריבה בריאותיה. גם זה יעבור, היא חשבה. הכל עובר.
היא שלפה מכיסה חפיסת סיגריות.
אחרונה, אולי?
היא הרי הבטיחה לעצמה. היום היא גומרת לעשן. הופכים דף.
הדליקה אותה במצית. הביטה בה מאדימה. מתעשנת.
צריך לנקות את הבית הזה, היא חשבה לעצמה. וגם ידעה, שסתם אקונומיקה, טהורה ככל שתהיה, לעולם לא תצליח למחוק כתמי זכרונות.
*
ולכן פתחה מעט את הדלת, וזרקה את הסיגריה הבוערת פנימה.