האלכימיה של המילים

(עריכה: רסל דיקשטיין / איירה: אורית עריף)

 

רק דבר אחד גרוע יותר מלקבל בינואר שלולית חומה לפרצוף: לקבל אותה באוגוסט. בינואר עוד יכולת לקוות שאלו מי גשם, או לפחות מהולים בגשם. באוגוסט, לעומת זאת, ועוד באלנבי, ידעת בוודאות שלמים האלה מקור שונה לגמרי. וגם אם היית מספיק מטומטם כדי להאמין שזה גשם, בא הריח ולימד אותך אחרת.

מיקי יכול היה רק לקלל אחרי האוטובוס שמיהר לדהור משם, מרגיש כמו נמלה שמאחלת גיהינום לילדים ששפכו מים רותחים לתוך הקן שלה. ובאמת שהמים האלה היו חמים. מה גרם לשלולית כזו גדולה של טינופת נוזלית להצטבר בשולי כביש לוהט, בתל אביב באוגוסט? כדי לא להקיא הוא פשוט החליט לא לנחש. היו לו דברים חשובים יותר לעשות. כמו למשל, להחליף בגדים.
לפחות בזה אלנבי עזר לו. זה, ובהפרש ניכר, הרחוב הכי מעניין בתל אביב. בין סנדלרייה ישישה, חנות ספרים מאובקת וסלון כלות עמוס באבני סברובסקי, הוא מצא גם חנות בגדים משומשים, שרק השטן יודע מי לבש אותם קודם.

"אתה לא יכול להיכנס כאן", עצרה אותו כבר בכניסה המוכרת, אישה מחומצנת באוברול מנומר.

"אתה מריח ג'ורה".

"אבל בדיוק בגלל זה אני צריך להיכנס", הוא אמר.

האישה כמובן עיקמה את האף ולא הסכימה. ובאמת, למה שתכניס לשם גבר בן 35, מובטל, שבור לב ומרוח במי ג'יפה מתייבשים? האוטובוס שטינף אותו בסך הכול חתם רשמית על תאונת הרכבת המפוארת שערכו החיים שלו לאחרונה.

"בבקשה?" ניסה שוב. אם היא לא תיתן לו להיכנס, האפשרות היחידה שלו תהיה כנראה לחתוך לכיוון הים ואיכשהו לנסות להתנקות שם. הריח באמת בלתי נסבל. יכול להיות שהוא ראה ביובית עובדת, אי-שם במוגרבי? כן, הוא היה די בטוח שראה. ואולי הפתרון הכי פשוט הוא לחתוך לתוך אוטובוס דוהר אחר ולסגור את העניין סופית, בלי מאמצים נוספים. נדרס על ידי אוטובוס ברחוב אלנבי, יגידו בחדשות, לאחר שנדרס על ידי החיים בכל רחוב אחר.

"יש לי מאתיים שקל", הוא אמר לה. מאתיים השקלים האחרונים שלו. הוא הוציא אותם לפני שהכספומט בלע לו את הכרטיס. "תני לי להחליף פה בגדים, ואני קונה פה במאה שקל".

"מאתיים", היא אמרה.

"מאה חמישים. אני צריך להגיע הביתה אחר כך".

המחומצנת שקלה את דבריו בכובד ראש, ולבסוף הנהנה קלות והצביעה על הצד האחורי של החנות. "מאחורה יש חצר ברז. אתה שם לשטוף ג'ורה".

באנחת רווחה הוא מיהר פנימה, מטפטף נוזל חום וצמיגי על הרצפה. "סליחה", אמר ומיהר לצאת מהדלת האחורית של החנות, לפני שהמחומצנת תתחרט.

*
תל אביב, כמו החיים עצמם, לא נבנתה מראש להיות מפלצת של אספלט, אוטובוסים וביוב. הבתים הראשונים באלנבי תוכננו דווקא במחשבה פסטורלית, ולחלקם היו חצרות אחוריות מקסימות שבהן שתלו ראשוני המתיישבים עצים וירקות. הפינות הקסומות האלה נעלמו עם השנים. חלקן הפכו למשתנות, חלקן לגינות פרא שניזונו ממיץ מזגנים. חלקן סתם נהרסו.
אבל הגינונת שמאחורי חנות הבגדים הייתה שונה. לצד הברז המובטח צמחו בה שני עצי תפוזים, שבחורף ודאי הניבו פרי יפה, ולצידם עץ מנגו שפשוט דרש קטיף. מובייל קטן, כסוף, התבדר ברוח מתחת לענפים, ושני תוכים צייצו זה לזה מילים שבטח אמרו המון בציפורית. קולות הרחוב, לעומת זאת, לא נשמעו כלל. לאן נעלמו האוטובוסים?

החצר הזו דרשה מבט נוסף, ללא ספק, אבל קודם כול הוא צריך מקלחת.

הברז לפחות שיתף פעולה והניב זרם יציב ושוטף של מים. מיקי הסיר את החולצה שלו, מרחיב את הצווארון כדי שהחלק הרטוב לא ייגע בפרצופו. הוא לא הצליח, ולכן מיהר לקבור את קרחתו מתחת לזרם הצונן, ולאחר מכן התפתל כדי שהמים ישטפו את כל פלג גופו העליון. משהרגיש פחות מטונף הוא הזרים מים גם למכנסיו, ואז הוריד אותם לגמרי והניח בצד. את התחתונים השאיר עליו, כמו גם את הכפכפים. יש גבול למה שהוא יכול לפשוט בציבור.

"נראה שהחיים שלך חרא". קול חורק נשמע מהצד השני של החצר.

מיקי גיחך בעצב והרים את עיניו. החרקן היה גבר כבן שישים, כסוף רעמה, לבוש בחולצת פסים דקים ושלייקעס. מאיפה הוא צץ?

"אני עובד פה, ליד", הפתיע החרקן בתשובה והצביע על דלת קטנה בצד האחר של החצר.

האלכימיה של המילים, הצהיר שלט קטן ומוזהב שהיה קבוע על הדלת. "לא הרבה מגיעים לכאן", הוא הוסיף.

"כן… אתה קצת מוחבא כאן, מאחורה".

"זה לא נורא. מי שצריך להגיע אליי – מגיע".

מיקי הזדקף וסגר את הברז. הוא היה נקי עכשיו, נכון, אבל רטוב לגמרי. איך בדיוק הוא יתנגב? הוא ממש לא רצה לחזור ולטפטף על הרצפה בחנות. המחומצנת עוד תזרוק אותו החוצה לרחוב, ככה, בתחתונים. לשמחתו, אוגוסט דווקא נחמד לאנשים רטובים. עם הרוח הנעימה שנשבה בחצר הוא יכול פשוט להתייבש ככה, בעמידה.

"מה… מה בדיוק אתה מוכר פה?" הוא שאל את החרקן.

"אני לא מוכר. אני יותר… הופך דברים".

"הופך דברים?"

"כן. למשל, אני הופך חרא לזהב".

מיקי כמעט נחנק. "חרא-חרא?"

"כן, כמו שלך. האמת, אתה דוגמה מצוינת".

מיקי הביט בערימת הבגדים הרטובים שלו שהניח ליד הברז. דוגמה מצוינת לדברים שאותם הוא לא ילבש יותר בחיים. מעניין אם אחרי שהוא ילך משם, המחומצנת תיקח את הדברים שלו, תכבס ותמכור הלאה. האמת שכנראה סימן השאלה היחיד צמוד לעניין של ה"תכבס". דברים מוזרים מאלו כבר קרו באלנבי, והנה, הם כנראה קורים גם עכשיו.

"איך בדיוק אתה יכול להפוך את החרא שלי לזהב? כי, שתבין, אני עמוק-עמוק בתוכו".

"מילים", נשמעה החריקה. "פשוט מילים".

"שטויות. מילים לא הופכות שום דבר לשום דבר. הן רק דופקות אותך יותר".

הזקן צחקק. "כן, ידעתי שתגיד את זה. גם טורייה לא יכולה להפוך גינה לפורחת אם לא יודעים להשתמש בה. בשביל מי שלא יודע להרים טורייה, היא בסך הכול חתיכת עץ ומתכת וכאבי גב".
מיקי נזכר ברס"ר שלו, בסדיר, אלי אפוטה. הוא ידע להרים טורייה כמו פלאח מקצוען. הרס"ר לא ממש אהב אותו בהתחלה, והיה מעביד אותו קשה מאוד, עד שמיקי הבין את השיטה: לבקש ממנו להמחיש לך איך עושים את זה נכון. אפוטה כאילו רק חיכה לבקשות האלה, והיה מדגים ומדגים ומדגים עד שהיה מסיים את כל העבודה במקומך. סוג של קסם.

"אז איך משתמשים במילים?" שאל כמעט נגד רצונו.

"בשביל זה, איש צעיר, תצטרך להיכנס אליי".

*
המשרד של החרקן, ששמו – כך גילה מיקי – היה בעצם אלכסנדר זרחי, היה לא יותר מחלל אחד גדול ולבן, שבמרכזו שולחן אחד שחור ושני כיסאות מתכת אדומים. מבלי להחליף מילה התיישב זרחי על כיסא אחד ומיקי על השני, הברזל קשה וקר מתחת לתחתוניו הספוגים. הוא כבר לא טפטף, כמעט, אבל עורו עדיין היה לח. זרחי לא הציע לו מגבת. מאיפה שתהיה לו מגבת בכלל, במקום הזה.

"הדבר הראשון שאתה צריך לדעת באלכימיה של המילים", פתח זרחי ואמר, "זה-"

"רגע, רגע", הפסיק אותו מיקי. "כמה זה יעלה לי?"

"כמה אתה רוצה שזה יעלה לך?"

"כמה שפחות. חינם".

"באמת? כמה יהיה שווה לך החינם הזה?"

מיקי חשב לרגע. "לא הרבה", הוא הודה. "כלום, בעצם".

"אז כמה אתה רוצה שזה יעלה לך?" זרחי שאל שוב.

"הרבה. אבל אין לי כסף עכשיו".

"יהיה לך בעתיד. הרי אני אלמד אותך להפוך-"

"חרא לזהב. כן, כן. אז מה הדבר הראשון שאני צריך לדעת?"

"אתה צריך לדעת למי אתה אומר את המילים".

"למי אני אומר את המילים?"

"כן. הנה, תראה", אמר הזקן ונפנף בידו, מאלץ את מיקי למצמץ.

החדר הלבן נעלם. גם השולחן והכיסאות. מיקי מצא את עצמו, יחד עם זרחי, בסלון הדירה הקטנה שאותה חלק – עד לפני יומיים לפחות – עם חברתו. חברתו לשעבר, כלומר. היא ישבה על הספה הישנה בבגדים תחתונים בלבד וחיטטה באף.

"מי זאת?" שאל אותו הזקן.

"אורית. איך עשית את הטריק הזה?"

"אני אלכימאי". זרחי דיבר כאילו שהתשובה הזו טבעית ומספקת לגמרי. "אורית זה השם שלה, נכון, אבל מי היא?"

"האקסית שלי", פלט מיקי בקול מריר.

"היא לא 'שלך' בשום דרך שהיא". זרחי כמעט נזף בו. "לא חברה ולא אקסית. העולם לא סובב סביבך ולא שייך לך. היא אולי אוהבת אותך. אולי היא רוצה אותך. אבל מי היא? מה הרצונות שלה? ממה היא מפחדת, ומה היא רוצה? כדי שתוכל להיות אלכימאי של מילים תצטרך לדעת את כל זה".

לפתע נשמע צליל מפתח בדלת הכניסה, ואורית הוציאה במהירות את האצבע מהאף ותפסה עיתון שהיה על הרצפה. מייד אחר כך נכנס מישהו אל הדירה, מישהו מוכר. מיקי בעצמו, לבוש בבגדים ארוכים מדי לאוגוסט.

"אני זוכר את זה", לחש מיקי שבתחתונים, "זה היה שלשום".

"למה אתה לוחש?"

"כדי שהם לא ישמעו אותנו".

"אתה שמעת אותנו שלשום?"

"לא", אמר מיקי לעצמו ונרגע. האם מה שקורה עכשיו בכלל קורה? יכול להיות שהאוטובוס לא זרק עליו בוץ חום – טוב, ביוב – אלא דרס אותו, וכל זה בכלל לא קורה? הוא לא הרגיש דרוס במיוחד.

מיקי הלבוש, זה של שלשום, גלש בינתיים לוויכוח סוער עם החברה שלו. זה היה ויכוח טיפשי ומטומטם, שהתחיל בנושא של כסף וקניות של בגדים, המשיך לשטיפת הכלים והסתיים בכמה הערות מטופשות במיוחד שהוא זרק לעבר אורית, מה שגרם לה להגיב כמעט באלימות. לבסוף מיקי הלבוש יצא מהדירה וטרק את הדלת מאחוריו.

אורית התחילה לבכות.

"מי זו?" שאל זרחי שוב. עכשיו מיקי ידע את התשובה. אורית הייתה אישה מדהימה. היא הייתה חכמה – בטח יותר חכמה ממנו, יפה, בת זקונים למשפחה מאוד מסורתית, עם אבא מעצבן במיוחד. מיקי ביקר כמה פעמים אצלם בבית, וראה בעיניו את הדינמיקה בין ההורים שלה.
"היא בטח לא רכוש", מלמל מיקי. איכשהו, הוויכוח בין מיקי הלבוש לאורית הזכיר לו יותר מדי את חילופי הדברים בין ההורים שלה. אבא שלה, אריה, כן התייחס אל אימא שלה כאל רכוש. רכוש טיפש אפילו. ונכון שמיקי אף פעם לא הרגיש ככה כלפי אורית, אבל איך שהוא דיבר אליה…
זרחי נפנף בידו והם חזרו אל חדר העבודה שלו.

"כשאתה רוצה לעבוד עם מישהו, לעשות עליו אלכימיה, אתה חייב לדעת מי הוא. לא מי אתה, את זה אתה הרי כבר יודע. אלא מי הוא. או היא. אותן מילים יעבדו אחרת על אנשים שונים, ואפילו על אותו בן אדם בזמנים שונים. אם לא תדע מי הוא באמת – כנראה שאתה תהפוך זהב לחרא, ולא להפך".

זה, כך מיקי הבין לפתע, היה בדיוק מה שקרה עם אורית. היא הייתה בחורה מדהימה, הוא היה בטוח שהם יישארו יחד לתמיד. איך הוא פספס אותה ככה? הוא אפילו לא ידע שהיא מחטטת באף כשהוא לא בסביבה. מעניין מה אבא שלה היה עושה אם היה תופס אותה ככה.

"מה אני עושה איתה עכשיו?"

"שאלה טובה. למעשה, זה הדבר השני החשוב באלכימיה של המילים".

זרחי שוב נפנף בידו, ומיקי מצמץ בלי שהתכוון.

*

כשפקח עיניים נשטף באכזבה. הוא חשב שיגיע שוב אל הבית שלו, אל אורית, אבל במקום זה הוא מצא את עצמו במקום שאותו הוא הכי שנא בעולם: מחוץ לדלת של אופיר, מנהל הצוות שלו.
אופיר היה, איך אפשר לומר בעדינות, אידיוט רשע. שילוב קטלני של אמביציה בלתי נגמרת, תואר שני באיזו מכללה לעשירים חסרי מוח, ויכולת בלתי נתפסת לראות בכל אחד אויב. האמת, זה פשוט בלתי ייאמן, ככל שמיקי התאמץ יותר – כך אופיר שנא אותו יותר. ככל שהוא הצליח יותר – כך אופיר ירד עליו יותר. וככל שהוא הביא יותר הצעות לשינוי…

"הוא הרגיש שאני מנסה להראות למנהלים שלו שהוא אידיוט", אמר מיקי כמעט לעצמו.

"וזה נכון?"

מיקי משך בכתפיו. ברור שזה נכון. לא משנה כמה הוא היה מנסה להכחיש את זה, הוא לא היה מצליח. למעשה, הבין, אופיר נתן לו את היחס המדויק שמיקי הזמין. האמת היא שזה היה די מטומטם מצידו להזמין יחס כזה. אופיר היה יכול לקדם אותו, והיה יכול גם לפטר אותו. מה זה "היה יכול"? הרי אתמול זה קרה בפועל! הוא ערך לו שימוע מייד אחרי המריבה עם אורית. על זה אורית רבה איתו הרי. גם על זה, לפחות.

"כשאתה רוצה לעשות אלכימיה עם מילים, אתה צריך לדעת בדיוק מה אתה רוצה ממי שמולך", אמר זרחי אחרי כמה שניות.

אז מה הוא רצה מאופיר? האמת, הוא בעצמו לא ידע לגמרי. דבר אחד היה ברור – הוא כבר לא רצה להציג אותו כאידיוט. זה היה רצון ילדותי לגמרי שלא הוביל אותו לשום מקום.
אל המסדרון נכנס, בצעדים מהירים, מיקי משלשום – זה שהיה לבוש בבגדים ארוכים מדי לאוגוסט. עכשיו הוא גם מזיע. מיקי שבתחתונים, שכמעט התייבש לגמרי, זכר את הרגעים האלה טוב מדי. הוא איחר לשימוע בגלל המריבה עם אורית, וחצי השעה שהוקצבה לו הפכה לעשר דקות של צעקות.

"אולי רציתי שהוא יעביר אותי לצוות אחר", הוא ניסה לנחש. "הוא ואני לא הסתדרנו, אבל הוא לא פיטר אותי עד עכשיו כי הבאתי תוצאות".

"גם לזה יש גבול", אמר זרחי. "אבל יש לך עוד הזדמנות לערער, נכון?"

יש לו הזדמנות כזו, נכון, אבל הוא לא חשב לנצל אותה. הוא יכול לערער למנהלת של אופיר ואולי לצאת מכל התסבוכת הזו. הוא הרי הביא תוצאות, לא? רק עם אופיר הייתה לו בעיה, לא עם כל המערכת. לפעמים שני אנשים לא מסתדרים. וזה בסדר גמור.

פתאום הוא ידע מה הוא רצה. בדיוק.

"יש סבב קידומים עוד מעט", אמר בקול רם. "אני יודע שאני הכי טוב שם בכל הצוותים. אני הכי מתאים להיות מנהל צוות, כמו אופיר. כולם יודעים את זה".

"אז למה מפטרים אותך במקום לקדם אותך?"

"כי הם לא יודעים מה אני רוצה, לעזאזל! כל הזמן הייתי עסוק במלחמות עם אופיר, זה מה שהם יודעים!"

"ואת זה אתה הולך להגיד להם?

"כן! אני אגיד להם בדיוק מה אני רוצה!"

זרחי חייך ונפנף בידיו.

*

המשרד שלו חזר והפציע סביבם. אותם קירות לבנים, אותו שולחן שחור, אותם כיסאות מתכת אדומים ומעצבנים.

"מה שמוביל אותנו לכלל השלישי באלכימיה של המילים: איך להגיד".

"איך להגיד, המממ. זה נראה לי הכי מסובך".

"כן ולא", השיב זרחי. "כל עניין האיך זה די טכניקה. הכי מסובך זה דווקא להבין מי נמצא מולך, עם מי אתה מדבר, כי בדרך כלל יש לנו נטייה להסתכל רק על עצמנו".

"אבל אם לא נסתכל על עצמנו, איך נדע מה אנחנו רוצים?"

"כדי לדעת מה אנחנו רוצים דרושה התבוננות פנימית. ומחשבה. אבל איך להגיד את זה? זה רק עניין של טכניקה ושל תרגול. הרבה פעמים זה יהיה קשור מאוד במי שאנחנו מדברים איתו".
למנהלת של אופיר קראו איילת, מיקי ידע. אבל זה פחות או יותר כל מה שהוא ידע עליה. ואולי לא? היא הייתה בן אדם די נחמד, זה כן, מאוד מכוון תוצאות. כל רבעון היא הייתה עורכת לחטיבת השירות מצגת מושקעת, עם יעדים ומטרות ואסטרטגיות. אישה יסודית. אבל גם יחסי אנוש היו חשובים לה – היא הרי הייתה צריכה לנהל מאתיים איש עם מיליון אינטריגות. הוא יצטרך לדבר איתה מאוד בנחמדות, להסביר למה כל האירוע הזה עם אופיר קרה, בכלל. הוא…
הוא יכין לה מצגת! כן, זו הדרך הכי טובה לדבר איתה. בדיוק עכשיו, כשהוא עם רגל וחצי מחוץ לארגון, זה הזמן להראות לה כמה הוא רציני, כמה הוא יכול לעשות שינוי, ואפילו כמה הוא מעריך את אופיר – זה בטח יעשה אותה מרוצה. הוא פשוט צריך להראות לה שהוא יכול להיות "האיש שלה".

"שמע, זה פשוט-"

אבל הוא כבר לא היה במשרד. גם לא בשום מקום מוזר אחר. איכשהו הוא חזר לגינונת שבין חנות הבגדים והמשרד של האלכימאי…

שגם הוא לא היה שם בכלל. לא אלכסנדר זרחי, לא כתובת על הדלת, גם לא דלת.

"אתה רוצה עומד שם כל היום?" נשמע קול מאחוריו.

הוא הסתובב וקלט את המחומצנת מחזירה את עיניה חזרה לעיניו. בידיה שק של בגדים. שקית בעצם.

"יש לך מכנסיים?"

"קודם כסף".

*
כמה דקות לאחר מכן, כשהוא לבוש בגופייה ובשרוואל שחור עם כוכבים לבנים, כבר צעד במרץ במעלה אלנבי לכיוון הדירה שלו בבלפור. כן. זו עדיין הייתה הדירה שלו, ובתוכה גרה האישה ש… שהוא אוהב. אורית. האישה שהוא מתכוון להמשיך לאהוב עד שהים יתייבש, או איזו קלישאה אחרת. והוא צריך לראות אותה בדיוק כמו מי שהיא, ולומר לה בדיוק מה הוא רוצה, ולעשות את זה בדרך הכי טובה שאפשר.

ואז גם להתכונן לאיילת. הוא עוד יהפוך את החרא הזה לזהב. זה רק עניין של אלכימיה פשוטה.