השחפים על הסלע בודדים. הם קוראים לי. מבקשים שאבוא.
אבל אני לא יכול לבוא.
אני עדיין מחכה לה. שתשוב. שתאיר לי שוב את הכחול העמוק.
השחפים על הסלע מביטים בי ברחמים. אני מרגיש את זה בכל היזע כנף, בכל קשקוש מקור. השחפים על הסלע מכירים אותי כבר. הם נזכרים בשבילי, חוסכים לי דמעות.
השחפים על הסלע מספרים לי סיפור.
*
יש דייג בסיפור. דייג צעיר. לא הרבה אנשים הופכים היום לדייגים. הפסד שלהם. אני מכיר הרבה חסרי מנוח שהיו מתחלפים איתי. הרבה עדיני ידיים שהיו קונים את היבלות שלי ביוקר.
ומה זה, בכלל להיות דייג?
בעיקר לחכות. לזרום עם הים. לצאת כשסוערת. להישאר כששקטה. לצפות אל האופק, לחכות למחר. לדעת לשתוק. ללמוד לדבר.
דייג.
אין אשה לדייג הזה. ולמה שתהיה לו? הוא הרי נשוי לים. יש לו ריח של דגים, לא של כסף.
נשים היום אוהבות ריחות יקרים. גם כאלה שנשואות למזבלה, זה בגלל שפעם אחת הן טעו, חה חה, וחשבו שזה דולרים. אלה, בבית אף פעם לא היה להם ריח של כסף. אז לא למדו מה זה ריח ירוק עמוק, המסכנות. בלבלו את הדולרים בקליפות של מלפלפון.
אין אשה לדייג הזה, אבל – אה! – הוא מאוהב.
* *
מה יש? דייג לא יכול להיות מאוהב?
על המזח אומרים שלדייג יש רק אהבה אחת. לים. אהבה גדולה גדולה, שמגיעה עד אחרי האופק. אהבה עם ירידות ועליות, עם גלים, עם משברים. אהבה עמוקה.
הם אומרים שאהבה כזו, אסור לה להתממש. למה שאם היא כל כך עמוקה, היא מטביעה אותך ואתה לא יכול לצאת.
כל שנה אוספים על החוף כמה דייגים שטבעו באהבה הזו. אף אחד לא יודע להסביר, אבל תמיד יש להם חיוך על הפנים. גם אם הם היו שבועות בחיבוק של הים, ולא נשאר להם הרבה פנים, החיוך עוד שם. באמת.
זה החיוך המתוק של מישהו שמת באהבה. בזמן אהבה.
והדייג של הסיפור, זה שאין לו אשה אבל הוא מאוהב, יש לו את החיוך הזה על הפנים. החיוך הזה, הסוכרי.
ולא שתמיד היה לו חיוך. מה פתאום. לפני זה הוא היה דייג בלי חיוך. סתם אחד עם ריח של דגים וזקן של שבוע. אבל אז באה הסערה הגדולה.
* * *
פייי, אני זוכר את הסערה הגדולה. זוכר טוב.
הסערה הגדולה, באה אחרי כמה חודשים של שקט מוות. שקט מוות על הגלים, שקט מוות מתחתיהם. שקט מוות ברשתות. שקט מוות בסירות.
חוץ מכמה בורים רזים, לא היו דגים. ברחו.
לאן? אף אחד לא יודע. הים גדולה, בטח מצאו מקום להתחבא. אבל הדייגים, איפה יתחבאו? המסעדות על החוף לא משלמות בשביל מגפיים, אפילו שלפעמים זה מה שיוצא במקום הברבונייס.
הדייגים חיים מהים. מתים מהים. וגם הדייג של הסיפור, כמה חודשים טובים של שקט מוות, ומצב הדולרים, שגם ככה לא היה משהו, התחיל להסריח כמו ערמת מלפלפונים בשמש.
אבל אז – אה! – אז באה הסערה הגדולה, וכל הדייגים הכינו את הסירות, לצאת לים, לקטוף את הפירות. כולם.
אבל כשהסערה באה, ראו איך הים כועסת יותר מדי. וכשהים כועסת, מי יילחם איתה? כמו אשה, הים הזאת. יכולה לשתוק ואתה מת. יכולה לכעוס, ואתה מת פעמיים. לך תבין אותה.
הלך הדייג שלנו להבין אותה.
* * * *
הלך לבד, למה אף דייג אחר לא רצה למות באותו יום.
והדייג שלנו, רצה למות?
האמת, רצה. לא משהו גדול, באמת. רצה מסיבות אישיות. ורק בגלל שזה סיפור שהשחפים מספרים, ולא מה שקרה באמת, נגיד שאולי לא רצה לחיות יותר. שפתאום נזכר באבא ואמא שלו, שבגיל שמונה יצאו לים, והתאהבו בה.
ולא חזרו אף פעם.
כמה חודשים של שקט מוות, ואפילו דייג קשוח, שמגיל שמונה לא בכה, נהיה לו קצת מלוח ורטוב בעיניים. מסביב כולם יש להם משפחה, ילדים. ומה יש לדייג שלנו? כמה בורי רזים, סירה ישנה ובטן רעבה.
האמת – הוא לא ממש רצה למות. יותר מהכל הוא רצה להתכסח עם הים, למה שהיא שתקה יותר מדי. רצה לדבר איתה, ככה, פנים אל פנים, לסגור כמה חשבונות.
פתגם זקן אומר, שכשהים צועקת החכמים שותקים.
אבל אם הוא היה חכם, היה נעשה דייג? איפה.
אז הלך הדייג להילחם עם הים בצעקות.
* * * * *
האמת?
סיבוב ראשון הוא הצליח. איך שירד לסירה, לקח את המשוט והביא לים כזו שטוזה אדירה, שכל מי שהיו בסביבה יישבעו באמא שלהם שהים לקחה את זה ללב.
מה שכן, הים לא טובה בלקחת ללב. איך שיצא מהמזח, ישר שטפה אותו בגל כזה, שכמעט הפך את הסירה על הסלע עם השחפים.
מישהו יותר חכם היה מבין רמז, וחוזר הביתה. אבל מישהו יותר חכם – לא אמרנו כבר? – כבר מזמן היה לו ריח של כסף על הידיים, ולא של ברבונייס.
חייך הדייג חיוך גדול, הפעיל המנוע של הסירה, וטרטר קדימה אל החיבוק הגדול של הים.
כל מי שהיו על המזח ישבעו לכם, באמא שלהם, שהם ראו את הים מחייכת לו בחזרה, ואוספת אותו אליה לסערה, באהבה גדולה.
* * * *
הלך הדייג אל הים, ולמעלה נדלקו האורות של האהבה. אורות של חשמל. הים התנוענעה למעלה ולמטה, והדייג רכב עליה, מתנוענע יחד עם הירכיים הגדולות, והכחולות שלה.
הים שאגה, והדייג שאג יחד איתה.
האהבה התחילה. בלב שלו הוא ידע את זה. התרגש. רעד. וחייך חיוך מטורף, חיוך שרק מי שאהב באמת יודע לחייך.
לקח הדייג את הסירה הקטנה שלו, וחדר עוד ועוד, עמוק אל המעמקים האוהבים של הים. והים? היא רק חיכתה לו.
אתם יודעים איך זה אשה. תרגיזו אותה – והיא תתחמם. תעצבנו אותה – והיא תהיה לוהטת כמו להבה, סוערת כמו – – –
כמו הים, מה יש לדבר. והים עשתה אהבה עם הדייג באותו יום, כמו שלא עשתה הרבה שנים. מי יודע, אולי נשכה אותו, והרגישה את הטעם של אבא ואמא בעור של הצוואר שלו. והיא לקחה אותו, וגעשה איתו, והרטיבה אותו ושטפה אותו באהבה שלה, בניחוח הסוער שלה, בעוצמה שרק מאהבת כמו הים יכולה לתת.
והדייג נשטף כולו במיצי האהבה של הים, מה שכל גבר שהיה פעם בלמטה של האשה מכיר, זה אותו טעם רק יותר ברעש. יותר ברגש.
לקחה הים את הדייג, ועירסלה אותו בידיים שלה.
ורגע לפני שהגיעה לשיא, הים תלשה את הדייג מהסירה, וחיבקה אותו בידיים שלה. עמוק, עמוק. עמוק, עמוק.
כל מי שהיו על המזח, היו בטוחים שזה קרה בדיוק ברגע שכל השמיים התלקחו בברק אדיר אחד, והילה חשמלית כחולה ציפתה את המים, והערפל זהר, והים צחקה צחוק פרוע אחד גדול ומהדהד, ואחרי זה שקעה לשקט.
אם הדייג היה עוד בסירה שלו, בטוח היה מדליק סיגריה.
* * *
אבל איך יהיה על הסירה שלו, כשהיא כבר לא סירה אלא ערימת קרשים מפורקת, בחיבוק הכחול של הים?
לקחה הים את הדייג, ומצצה אותו פנימה, אל הלב, אל הנשמה. והדייג, שבכלל לא ניסה להישאר, רק חייך חיוך גדול גדול, וירד לים, כמו שלא ירדו לה אף פעם. עם הלשון קדימה, כמו – – –
והים נישקה אותו. עטפה אותו בכחול גדול, כחול מרטיט, כחול שאם לא ראית אותו, אף פעם לא תדע מה זה אהבה ומה זה למות בשביל האהבה.
ןבאותו רגע עצום, כשהכחול לקח את הדייג למטה, וטייל איתו בכל אותם מקומות שלא רואים בחיים, פתח הדייג את הפה שלו, וצעק צעקה גדולה.
וכל מי שהיה על המזח – וכל יום שעובר מצטרף עוד אחד אליהם – ישבע לכם עד שימות שבאותו רגע, דקה ומשהו אחרי שהסופה נפלה והים חייכה, הוא ישבע לכם שבאותו רגע קפצו כל הדגים מהמים, וצעקו לשמיים. צעקו לשמיים בקולו של הדייג.
ובאותה צעקה נגמר השקט מוות.
* *
את הדייג מצאו אחרי שלושה ימים. הכל מטושטש מהתקופה הזו. מצאו אותו על החוף, ערום לגמרי, קילומטרים מהמזח. מצאו אותו על החוף, נסחף על אדוות הגלים, מרחף על קצף הים.
הגוף שלו היה חרוך בשמש, מצופה יפה במלח ובאצות. מצאו אותו שרוע על החול, ידיו מושטות קדימה, אל החיים. וכשהסיטו את השיער השחור שלו, ראו את החיוך המקסים ביותר שהיה אי פעם לגבר.
הדייג זרח מבפנים, בהיר כמו השמש ביום קיץ, עליז כמו גיצים של אש בלילה חמים. הוא חייך אל היד שהסיטה את השיער ממצחו. חייך אל השמיים, חייך אל האוויר הצונן, חייך וצחק. חייך וצחק.
לאחר שלושה ימים של חיבוק בזרועות המאהבת הגדולה מכולם, שלושה ימים של ים, הוא חייך – – –
ונשם.
*
זהו. זה כל הסיפור על הדייג. אמיתי או לא, יש אנשים שעד היום יישבעו שכל מה שקרה שם זו אמת לאמיתה, כמו שהשמש זורחת מעל הצריח של הכנסיה, ושוקעת בתוך הים הגדולה כל ערב.
ואני?
השחפים על הסלע בודדים. הם קוראים לי. מבקשים שאבוא.
אבל אני לא יכול לבוא. לפעמים יש אושר כל כך גדול, שאי אפשר לחזור עליו. פעם אחת הייתי בים, ועד היום אני מחכה לה שתחזור. שתשוב. שתאיר לי שוב את הכחול העמוק.
השחפים על הסלע מביטים בי ברחמים. אני מרגיש את זה בכל היזע כנף, בכל קשקוש מקור. השחפים על הסלע מכירים אותי כבר. הם נזכרים בשבילי, חוסכים לי דמעות.
השחפים על הסלע מספרים לי סיפור.