אבא

היא עלתה אליו, אל משכנו הדומם שעל ההר.

כבר מספר חודשים שלא עלתה אליו, והיא התגעגעה. מה גם שהיו דברים רבים להיאמר, ומחשבות להיחשב, ואולי דמעה או שניים להשיל – – –

היא עלתה אליו, אל משכנו סחוף הרוחות.

היא התגעגעה אליו כל כך. גם אותו געגוע בן שנים, אותו כאב שנצרב בה עת הגיע לכאן לראשונה. ושוב עלה בגרונה אותו גוש חונק, מכאיב. למה הלכת, אבא? למה?

היא התגעגעה אל מגע ידו על עורפה, אל קולו הבוטח, אל הדרך בה ידע להשקיט סערותיה. היא צפתה בכל השנים שעברו מאז הלך, סקרה אותן במרירות. הוא היה, כך ידעה, הגדול מכולם. הוא היה ה-אדם. המלך. האמיתי.

היה גם געגוע אחר, קטן יותר, קרוב יותר.

כבר זמן רב שלא עלתה אליו …למשכנו הדומם.

כן, אבא, קרו דברים. הייתי עסוקה. אבל לא שכחתי אותך, אבא, לא שכחתי מעולם, לא שכחתי אף פעם.

היא שפכה קנקן מים על השיש, סילקה מעט זרדים שהרוח העיפה. ועכשיו היו עיניה רטובות לחלוטין, מרות וכואבות, ומי עיניה התמזגו במי הטוהרה, והיא נשברה לרגע, ומייד התנחמה ביד החזקה שנגעה בעדינות בכתפה.

היא עלתה אליו, אל משכנו הדומם.

ובעצם, כך ידעה, היתה רק סיבה אחת אמיתית חדשה לבוא הנה. ודמעה נוספת עלתה בזווית עיניה, כשנזכרה בה.

היא חיבקה את היד החזקה שאחזה בה, והביטה באותיות הבלתי משתנות שעל ביתו הנצחי של אביה. הביטה ארוכות… וחייכה. המתיקה סוד.

כי בקרוב, כך ליטפה את ביטנה המתעוררת,

בקרוב שוב יהיה לה אבא במשפחה.