כתיבה. חבטה.
התרסקות. סירנות חוצות חלונות אטומים. עוד תאונה.
מי אני?
מבעד לערפילי השנצ מצטרפים פירורי עננים לכדי שם. אני פיין. לירון פיין. 45, מודיעין. ולא סתם מודיעין, אלא החלק התל אביבי של העיר. לפחות מבחינת רעשי התנועה. בצומת הגדול שמול ענבה שם, והקניון.
ואולי אני מישהו אחר, בכלל? אולי אני הילד התל אביבי הזה, הבודד בתוך המסה האנושית המועכת. הכי קטן בשכבה, הכי קטן הכי קטן בספרייה. כן, הספרייה. המקום היחיד שיכול היה להעלים את הכאב של העולם הזה עם אופיום לנשמה, הרואין מוזרק לאישונים.
כל כך הרבה עולמות אחרים מצאתי שם. ואז גם המצאתי. כתיבה. כתיבה של ממש. אני זוכר את המילים הראשונות שכתבתי. סיפורים קצרים על נייר משובץ, ואז על המחשב, בתוכנת איינשטיין. בוסר, בוסר.
בחלון מתחלפים ההבהובים הכחולים באדומים. מישהו הזמין אמבולנס. הצומת הזה, הצומת הזה עוד יגבה חיים לפני שיסדרו אותו.
אני זוכר את הספר הראשון שכתבתי. הוא נגלה אלי כשהשקפתי דרך החלון אל הלילה הניאוני שבחוץ. שבריר שניה, לא יותר, והוא היה שם. כמעט במלואו. והייתי כל כך חייב לכתוב אותו, שהתפטרתי ממשרד הפרסום בו הייתי שותף, והתחלתי לחרוש.
הכתיבה לקחה לי חודש.
ואז הוא יצא. שעתיים לפני שנולדה לי הבכורה. זה היה מוזר כל כך. סמלי.
הרבה מילים עברו מאז במקלדות. הרבה ספרים. היום הכתיבה שלי אחרת. מתוכננת יותר. אני לוקח רעיון ראשוני, מפתח אותו בצורה מסודרת, מגלה אותו בקלות, והוא פורח לי ביד כמו חמציצים אחרי הגשם. כל כך קל, כל כך נעים. אחר כך נותר רק לכתוב אותו.
זאת, בהנחה, שאני לא קורא ספר אחר באותם רגעים. אבל אני כבר לא קורא, האמת. אני שומע. יותר יעיל בהליכות שורפות השומן שאני עושה מסביב לעיר. בטוח יותר יעיל מההליכות עצמן. מה יש לו לשומן, שלא נשרף? למה הוא נשאר אצלי? כנראה שהתאהב בספרים שאני שומע. וכרגע זה Words Of Radiance של ברנדון סנדרסון. זה הספר השני בסדרת ה-Stormlight שלו, והוא זה שלא העזתי להודות שלא קראתי. טוב, זה הולך להשתנות בקרוב. ספרים ארוכים הוא כותב, סנדרסון הזה. 40 שעות שמע כל ספר.
אבל הסופר שבאמת השפיע עלי היה סטיבן קינג. הוא יודע לכתוב אנשים, הו כמה שהוא יודע. ותעזבו את האימה, אצלי בצומת שליד הבית יש אימה יותר גדולה כרגע. אנשים רצו לפנות שמאלה בשלום, אבל איפה השלום ואיפה הצרחות. רוצים ספר חובה בכל בית? לכו על המשחקים של ג'ראלד, של אותו קינג. הוא מספר על אשה, שבעלה (ג'ראלד) קושר אותה למיטה באחד ממשחקי הסקס שלהם, ואז מקבל התקף לב ומת. זה בעשרים העמודים הראשונים.
בשאר ארבע מאות העמודים היא קשורה למיטה וחושבת מחשבות. כן, זה הכל. וזה מרתק.
למטה מתחילים לפנות את התאונה. תאונות הן אחלה מוזה. גורם מחולל ששובר מסלולי חיים ומסחרר אותם להתנגשויות אחרות. אני מקווה שאיש לא מת, שם. אבל עוד ימותו. זה צומת כזה, שדורש מתים.
כמו שהספרות הישראלית דורשת קוראים. אין מספיק, כרגע. קל מאוד לכתוב, קשה מאוד להיקרא. יש עדיין שומרי סף וסוכני תרבות, שמנסים לנווט את הקהל לחנויות, ואת הסופרים למיינסטרים.
אבל, כמו התנועה למטה, גם זה הולך ומתפזר. במקום נייר יקר להדפסה, אכסון ושינוע, יותר ויותר קוראים בדרך הטבעית ביותר היום: מעל מסך. מסך קטן של טלפון, מסך קצת יותר גדול של טאבלט. מי צריך חנויות כשיש מסך? מי צריך שומרי סף כשיש המלצות חברים ברשתות? ומי צריך לכתוב למיינסטרים, כשיש נישות? ואפשר אפילו גם להרוויח קצת.
אני זוכר את התגובה הראשונה שקיבלתי באמזון, לתרגום של הספר הראשון שלי. כן, זה שנולד עם הבכורה. הצטמררתי. מאז יש עוד כמה מאות כאלה. ותאמינו לי, כשמישהי מבוסטון כותבת לך ביקורת מהללת, זו חוויה. אמיתית.
טוב, צריך להחזיר את הילדה מהחוג. ובדרך חזרה, לעבור בצומת הזה.
שוב.
(נכתב במקור עבור רשת ידיעות תקשורת)
כתיבה. זה המקצוע שלי. זו האהבה שלי. אני חי על מילים, והמילים חיות בתוכי. מילים, משפטים, סיפורים, תסריטים, ספרים.
זה מה שאני.