סיבוך

– "משהו לא בסדר".

ומסביב למיטה המלחמה פרצה. מוניטורים התריעו. אנשים בירוק תרופה החלו לתת הוראות חרום, ולבצע אותן בקדחתנות. רופאים הזיעו. אחיות התרוצצו. אזמלים החליפו ידיים, נעלמו בבשר והוחזרו, מדממים, למגשי מתכת קרים. מכונת ההנשמה נתקעה. תוקנה, ונתקעה שוב, מצפצפת בכאב.

ממעמקי האפידורל, עידית הרגישה כאב עמום שמתפשט לרוחב אגן הירכיים שלה, מזדחל במעלה הגב, לופת את הבטן ושולח משושים לחזה. עם כל נשימה איבדו הרופאים סביבה גווני צבע, והמנורות הבוהקות עומעמו. מיטת הלידה שקעה לאיטה מחוץ לחדר, אל בור שחור, מהביל, שהסתחרר מתחתיה. מערבולת אפלה, עמוקה.

מאוחר יותר סיפרו לה הרופאים מה קרה. אבל מה הם כבר יודעים, הרופאים.

– "לתינוק אין דופק".

– "2 סי סי אדרנלין. מהר".

בין הרגליים הפשוקות נשלחה מחט, דקרה ויצאה.

– "יש סינוס".

– "או. קיי. להמשיך בניתוח".

מבין הערפילים העמומים, עידית חשה את הבור השחור ממשיך להסתחרר מתחתיה, מתקרב, גדל, מושך אותה למטה. מתוך יאוש היא המשיכה להיאחז בטרוף שחגג מעליה, בסנוורי האורות ובצעקות הקלושות של הרופאים. אבל המיטה המשיכה לשקוע מטה, מטה, וידיה המושטות של עידית לא מצאו אחיזה בשפתי הענן השחורות.

מאוחר יותר סיפרו לה שהיא איבדה הכרה. אבל מה הם בכלל יודעים על הכרה, הרופאים.

מתוך הבור השחור היא עוד הספיקה לראות פרצוף אדום במסיכה ירוקה מביט למטה אומר צעקה תביאו צוות החייאה תביאו צוות החייאה תביאו תביאו תבי…

והבור השחור נסגר מעליה.

* * *

מבפנים הוא היה דווקא אדום. חלל ענק, רך, עשיר בהדים וגוונים.

הכאב נעלם. עידית גילתה שהיא צפה, עירומה, בתוך נוזל חמים, מוקפת חבלים עבים וצינורות פועמים. האור היה עמום רך, ולא הגיע משום מקום מסויים. הוא פשוט קרן דרך הדפנות והאיר את הסביבה בגוון אדמדם, ערפילי. עידית הושיטה יד אל אחד הצינורות הפועמים, אבל טלטול אלים של הנוזל העיף אותה מרחק מה ימינה, מאפשר לה – – –

והיא ראתה אותו.

כל כך קטן, כל כך ענק.

תינוק. התינוק שלה.

במימדי ענק. צף, מלאכי, ברחם ענקית.

התינוק שלה.

אבל משהו לא היה בסדר. חבל טבור גס ותפוח היה כרוך סביב הצוואר הרך, מתהדק, חונק. מול עיניה הנדהמות של עידית פער התינוק עיניים חדשות, מיוסרות, וזעק בכאב אילם. על הפרצוף העדין התפשטה עווית רעה, מיואשת. ידיים חלושות הורמו לצוואר, מנסות לשוא לשחרר את הטבור החונק. הראש הקרח קיבל גוון כחלחל, גוון של מוות.

עידית בעטה וזינקה קדימה.

מאוחר יותר סיפרו לה הרופאים שהם נלחמו על חיי הילד. אבל מה הם כבר יודעים על מלחמה.

עידית הגיעה אל התינוק במהירות. בפראות היא שחתה, פולחת במאמץ את מי השפיר. אבל כשריחפה, במרחק נגיעה ממימדי הענק של הקטנטן, ספקות ראשונים נבטו וצמחו במהירות. אני אוכל להוזיז אותו?

בשום פנים ואופן לא. היא חשה לידו כמו עכבר ליד פיל.
אבל היא ניסתה. דחפה.

נחנק, התינוק פרכס באלימות.

עידית השעינה גב ערום על דופן הרחם, כפות רגליים על בטן התינוק, ודחפה בכל הכח. כאב חזק חישמל את גבה, ביטנה ואגן ירכיה.

לדחוף!

לאט לאט, אבל מורגש, החל הגוף הענק להסתובב.
לאט מדי?

התינוק המכחיל הפסיק לפרכס. נדם. ידיים מתות ריחפו בחלל, ללא כח, ללא יכולת תנועה.

לדחוף!
עידית לחצה שוב. הגוף הענק הסתובב, והקשר על צווארו התרופף. ושוב! והקשר התרופף יותר. ושוב! ושוב! והרגליים כאבו מהמאמץ, ושרירי הגב צרחו בכאב, ושוב היא דחפה. ושוב.

ללא תנועה. ללא תגובה.

הגוף הרופף של התינוק המשיך להסתובב, והשתחרר לחלוטין מאחיזת המוות של חבל הטבור. ללא תנועה. ללא סימן חיים.

לבדה בחלל האדום הגדול, היא החלה לבכות.

אבל לא הספיקה. הרחק מלמעלה, חדרה אל תוך החלל החמים מחט ענקית, מחפשת, משוטטת. היא חדרה לתינוק מעט מתחת לישבן, השתהתה שניה, הזדעזעה מעט, ויצאה.

שניה עברה.
שתיים.
שלוש.

והתינוק השתולל. ידיים ורגליים בעטו, תפסו. הפה הצעיר זעק, זעק, והעיניים הרכות נקרעו לרווחה. לרגע, פגשה עידית את המבט המיוסר של התינוק וראתה כיצד הוא מתמקד בה, רואה אותה, אותה.
אותה.

והיא הרגישה כיצד הלחץ האדיר בבטנה מתפרץ דרך הגרון והעיניים ודומע אל תוך הנוזל הפראי, והיא ראתה את התינוק שלה נרגע פתאום, שולח יד סקרנית אליה, והיא ראתה חיוך מלאכי, קטן, מאיר את הפנים של…

עידית נחבטה בראשה, וצללה לחשיכה חדשה.

* * *

מאוחר יותר, כשהתינוק הביט בה למעלה, נח בין ידיה המחבקות, סיפרו לה הרופאים מה קרה. איך היה. הם סיפרו לה הכל. בלי להחסיר כלום. סיפרו לה על מאמצים. על סיבוך. על יאוש. על נס רפואי ועל תקווה חדשה.

עידית שמעה. הקשיבה היטב. בלעה כל מילה בשקיקה. חייכה במקומות הנכונים. אמרה תודה. היא הביטה עמוק אל העיניים הקטנטנות, ראתה את החיוך הנפלא מתפשט שוב על שפתיו, ואמרה שהיא מאוד עייפה, והגב כואב לה. הם אמרו לה שהם יודעים.

אבל מה הם כבר יודעים, מה הם כבר יודעים.