הדרך למטה

רובי עמד במטבח והכין קציצות.

תולעים אדומות, זרות למראה, גיששו את דרכן אל מתחת מכסה. ומתוך המסננת, יוצאות לאוויר, הגיחו אל חופש של לילה קריר. אחת ושניה, שלישית ורביעית, מסדר אדמדם ללא סוף או ראשית. לרגע בודד מתמלאות תהילה, ואז מוצנחות אל גורל לא נמנע, אל בין מלתעות הקערה הגדולה.

ובעוד הוא בוהה במחזה, מהורהר, הוצרה ועברה לה שורת הבשר. נעלמה התולעת, חלפה מתקפה, משאירה את המכונה מטרטרת ריקה. ומתוך זעזוע של רגע חיוור, הצטמרר לו רובי – ואז התנער.

הניף באוויר את הסכין המדמם, נאנח חרישית בצער אילם, ואז התכופף לחדש מלאכתו –  וקיצץ עוד פיסה מירכה של אשתו. שהיתה על רצפה. בתוך שלולית דם. שהלך ונקרש מממלכת אדם.

*

לאחר שסוימה לה מלאכת הקודש, הוא ניקה את הכל במטלית ובסבון. הקציצות נארזו בתוך שקיות, נקשרו בחוזקה וללא חיפזון. רבות שקיות נכנסו למקרר, אחרות נתלו על יד זו או אחרת. בחיוך על שפתיו, שקיות בידיו, יצא מן הבית, נעל את הדלת. המעלית שזומנה הגיע מהר, סגרה את שיניה – והחלה לרדת.

וכמה שרובי נדהם והופתע, כשלא נעצרה בקומת הקרקע. היא המשיכה לרדת, ללא הפרעה, מטה ומטה אל בור לא נודע. בקיר הימני מצמץ צג קומות, שהראה מספרים בספרות אדומות. מינוס ארבע, חמש, מינוס שש וגם שבע, המשיכו לרוץ לא כדרך הטבע.

רובי זז ממקומו וקילל חרישית, ובעזרת מרפקו (כי תפוסות שתי ידיו), לחץ על כפתור ה"עצור" – אך לשוא. כי כלום לא עצר, וכל מה שקרה, היה – כך נדמה – מהירות שגברה. מבטו החטוף אל הצג הלוחש, הראה את המינוס שלושים וחמש. קומות של מרתף. קומות חשוכות. והקצב גבר לו, שוצף וקוצף.

ארבעים, חמישים, שישים ושבעים, חדרה מעלית אל תוך מעמקים. ומרגע לרגע האיצה יותר, הופכת את רובי דואג וקודר. אצה, רצה, נחפזת, לאן זה תלכי? הוא שמט שקיות ופרץ בבכי. ואז הוא חבט בפראות ב"עצור". לא עזר, הוא ידע שגם לא יעזור.

כן, בדרך למטה צנחה מעלית, במהירות שהפכה לנפילה די חופשית. גורמת לרובי (קיבה עדינה) לחרחר בגרונו ולאבד ארוחה. ומתוך שהוא כל כך מקיא ונבחל, התרוממו שקיות וריחפו בחלל. וספרות של גורל? הן המשיכו לצעוד: מינוס אלף, אלפיים, ויש בטח עוד.

קולות עמומים חלחלו מלמטה, מלווים באדים צהובים של גפרית. גם  עופרת היתה שם, ריחה מזהם, ואוויר הסביבה כאן פתאום התחמם. ורובי החל משתעל בכבדות. לאן הוא מגיע , כל כך בקלילות?

וכמו בתשובה לשאלה מחכה, החלה הליפט להאט בחוזקה. שקיות הקציצות, שריחפו עוד מקודם, נחבטו בריצפה בכבדות ובאודם. ברכיו נכפפו, אוזניו כאבו ועיניו – הו עיניו – סונוורו. ולפני שגבר לו האור הקודר, הוא הספיק להגניב עוד מבט ממהר: מינוס שש אלפים שש מאות וששים. ושש לקינוח, כדי להרשים.

**

הדלתות נפתחו אל פרוזדור מהביל. ארוך ושחור, הוא הוליך והוביל. שקיות בידיו וקציצות בתוכן, הוא שט בפרוזדור וראשו די מורכן. ומקץ הליכה לא קצרה, לא קלה, עבר הוא בדלת ענק עגולה.

ונכנס לאולם עם הרבה אנשים, צפופים ודחוסים כמו עדר כבשים. שעומדים כך בתור, גורלם חיש לסגור, כדי להגיע בסוף אל הבור. האוויר התמלא באדים צהובים, ניחוחות של זיעה, גורלות מושחרים. נאנח, אין מוצא, הוא החסיר פעימה. הצטרף הוא לתור, בין אלפי אנשים, והחל במסע הדואב, המשמים.

מאחוריו, כך הרגיש, בלי הבט לאחור, הצטרפו עוד ועוד אנשים אל התור, שתקנים, המומים, וזרים באפור. אבל, התפלא הוא  – וזה העיקר – אחד מתוכם גם היה די מוכר.

"סבא משה?"

"שלום לך ראובן, נכדי הפעוט. מה אתה מחפש פה? שברים ודמעות?"

"אני? רק הרגתי אשתי במכות. עשיתי ממנה בשר לקציצות. וירדתי קומות של ספרות אדומות, בתוך מעלית מסוגרת דלתות. אבל, סבא יקר, הן אתה מת מזמן? מה כל כך התעכבת בדרך לכאן?"

"בזמני היה צנע, ללא מותרות. והדרך למטה היתה מדרגות".