אני

אומרים שהדרך להצליח בחיים היא להתמקד בדבר אחד, אז בחרתי לא להצליח

לפחות לא לפי מה שאומרים. כן, שמי לירון פיין ואני רחוק ממיקוד. האמת? אני די נהנה מזה. מעניינים אותי הרבה מאוד נושאים, אני נהנה לדלג ולדגום, ופרט לשירה אני עוסק בכל מה שקשור למילה הכתובה והמצולמת. בין היתר אני אני כותב, עורך, מדריך, מנסה כיוונים שונים ללא הפסקה, ממליט רעיונות, זומם פיתוחים, מציע הצעות ועובר הרפתקאות בדמיון.

חלק מהדברים מצליחים פחות – וחלק מצליחים יותר, כמו כל עניין הוצאת הספרים באמזון, אותו הפכתי לחלק משמעותי בחיי.


בנקודות זה נראה ככה:

תפקידים

2015-2017       – מנהל בית הספר לכתיבה יוצרת מועדון כתב

2006-2017       – תסריטאי/קופי/קונספט, מגוון לקוחות

1999-2005       – ניהול קריאייטיב במשרד הפרסום שיאון info

1996-1999       – שותף ומנהל קריאייטיב בפרסום דינב פיין

1993-1996       – קופירייטר במשרדי פרסום: טמיר כהן JWT, OK


הכל התחיל ב-1993, אז עשיתי את הטעות הנוראה ובחרתי בכתיבה כמקצוע. הבעיה היא לא הכסף, אגב. יש בכתיבה הרבה כסף. הבעיה היא בהימורים האלה, נגד השטן. כי כל פעם שכותב מפרסם משהו, הוא מהמר על הנשמה שלו כנגד השטן.

והשטן הוא אתם.

למה? כי הוא גם דעתן, גם שיפוטי, והכי חשוב: הוא חושב שהוא יכול לכתוב את היצירה שלכם, יותר טוב מכם. מה זה חושב, בטוח.

וזו בעיה. כי הכותב מניח את הנשמה שלו בתוך היצירה. מבחינתו זה הדבר הכי טהור, הכי טוב, הכי יפה שהיה אי פעם, או לפחות הפעם. הוא מתאחד עם המילים, הרעיונות, העולם. באותו רגע מזכך של יצירה, הוא העולם, והעולם זה הוא. אין שם הגנות, העור שקוף וחדיר לחלוטין. זו הדרך היחידה ליצור.

הבעיה מתרחבת כשהעולם של הכותב מגיע לשולחן האוכל של השטן. ויש שם סכינים, ומזלגות, והצלחת קשה, ובארוחה הקודמת שלו היה עולם אחר, של כותב אחר, שעכשיו מתאכל במיצי הגיהנום של הביקורת. ואולי זו היתה ארוחה טובה, ואולי זו היתה ארוחה רעה, דבר אחד בטוח: השטן היה יכול ליצור אותה יותר טוב ממי שיצר אותה.

הדרך היחידה לשרוד את מיצי הקיבה של הביקורות, היא לפתח עור עבה ואטום. אבל רגע, עור עבה ואטום לא מאפשר יצירה. אתה צריך להיות שקוף וחדיר כדי ליצור. אבל שקוף וחדיר, זה מתכון להתאבדות. מלכוד 22. ולא משנה כמה ביקורות טובות תקבל על היצירה שלך, מספיק שטן אחד שאומר שזה לא משהו, או סתם זבל לא אכיל, כדי להרוס לך את היום.

רק את היום? נההה. אני ראיתי יוצרים שזה הרס להם את החיים. את היצירה כולה. אגב, שטנים יקרים, הם חיים ביניכם. אם אי פעם קיבלתם הודעה פרטית ממישהו שאומר "למה לא עשית לי לייק", דעו לכם: הוא כזה. יש לו עור שקוף, וחייו עומדים על סף הרס. הוא הימר על הנשמה שלו מולכם, ואכזבתם אותו.

דבר אחד אל תעשו: אל תזלזלו בו. אתם יודעים כמה אומץ צריך כדי להמר על הנשמה, מול השטן? ולעשות את זה שוב ושוב, רק כי אתה צמא לשתף את העולם ברגע הטהור שחווית? לא לכל אחד יש אומץ כזה. לפרנץ קפקא לא היה אומץ כזה. העור שלו היה שקוף מדי, הוא לא הרשה לעצמו לפרסם את יצירותיו. הוא אפילו ציווה על החבר הכי טוב שלו להשמיד את כתביו אחרי מותו.

אבל מה לירון פיין כבר יכול לעשות? אין לו ברירה. כותבים חייבים לכתוב, והאמיצים גם חייבים לפרסם. ואתם, שטנים קטנים שלי, חייבים לבקר. ומהי ביקורת? משוואה מתמטית לחלוטין. רשמו אות לפניכם: "היצירה שלך, בהשוואה לאיך שאני חושב שצריכה להיות היצירה שלך".

והנה עצה קטנה, אם גם אתם כמוני. הדרך היחידה להתמודד עם ביקורת טמונה באות השביעית באלף בית העברי. היא רגישה מאוד – אבל גם נחושה מאוד. כל כותב חייב למצוא את האות הזו אצלו, ולשים אותה על ה"איך שאני חושב שצריכה להיות היצירה שלך". שימו לב: הדגש הוא על ה"אני חושב שצריכה". וליתר מיקוד, על ה"אני".

כי השטן המבקר בכלל לא עוסק ביצירה שלך.

הוא עוסק בעצמו.

והנה טיפ אחרון, מכותב מקצוען: אתה לא יכול להיות אהוב על כל האנשים כל הזמן. מספיק שתהיה אהוב על חלק מהאנשים, חלק מהזמן.

עוד על לירון פיין בוויקיפדיה


צרו קשר: