על הביקורת

הכל התחיל ב-1993, אז עשיתי את הטעות הנוראה ובחרתי בכתיבה כמקצוע. הבעיה לא היתה הכסף, אגב. יש בכתיבה הרבה כסף. הבעיה היא בהימורים האלה, נגד השטן. כי כל פעם שכותב מפרסם משהו, הוא מהמר על הנשמה שלו כנגד השטן.

והשטן הוא אתם.

למה? כי הוא גם דעתן, גם שיפוטי, והכי חשוב: הוא חושב שהוא יכול לכתוב את היצירה שלכם, יותר טוב מכם. מה זה חושב, בטוח.

וזו בעיה. כי הכותב מניח את הנשמה שלו בתוך היצירה. מבחינתו זה הדבר הכי טהור, הכי טוב, הכי יפה שהיה אי פעם, או לפחות הפעם. הוא מתאחד עם המילים, הרעיונות, העולם. באותו רגע מזכך של יצירה, הוא העולם, והעולם זה הוא. אין שם הגנות, העור שקוף וחדיר לחלוטין. זו הדרך היחידה ליצור.

הבעיה מתרחבת כשהעולם של הכותב מגיע לשולחן האוכל של השטן. ויש שם סכינים, ומזלגות, והצלחת קשה, ובארוחה הקודמת שלו היה עולם אחר, של כותב אחר, שעכשיו מתאכל במיצי הגיהנום של הביקורת. ואולי זו היתה ארוחה טובה, ואולי זו היתה ארוחה רעה, דבר אחד בטוח: השטן היה יכול ליצור אותה יותר טוב ממי שיצר אותה.

הדרך היחידה לשרוד את מיצי הקיבה של הביקורות, היא לפתח עור עבה ואטום. אבל רגע, עור עבה ואטום לא מאפשר יצירה. אתה צריך להיות שקוף וחדיר כדי ליצור. אבל שקוף וחדיר, זה מתכון להתאבדות. מלכוד 22. ולא משנה כמה ביקורות טובות תקבל על היצירה שלך, מספיק שטן אחד שאומר שזה לא משהו, או סתם זבל לא אכיל, כדי להרוס לך את היום.

רק את היום? נההה. אני ראיתי יוצרים שזה הרס להם את החיים. את היצירה כולה. אגב, שטנים יקרים, הם חיים ביניכם. אם אי פעם קיבלתם הודעה פרטית ממישהו שאומר "למה לא עשית לי לייק", דעו לכם: הוא כזה. יש לו עור שקוף, וחייו עומדים על סף הרס. הוא הימר על הנשמה שלו מולכם, ואכזבתם אותו.

דבר אחד אל תעשו: אל תזלזלו בו. אתם יודעים כמה אומץ צריך כדי להמר על הנשמה, מול השטן? ולעשות את זה שוב ושוב, רק כי אתה צמא לשתף את העולם ברגע הטהור שחווית? לא לכל אחד יש אומץ כזה. לפרנץ קפקא לא היה אומץ כזה. העור שלו היה שקוף מדי, הוא לא הרשה לעצמו לפרסם את יצירותיו. הוא אפילו ציווה על החבר הכי טוב שלו להשמיד את כתביו אחרי מותו.

אבל מה אני כבר יכול לעשות? אין לי ברירה. כותבים חייבים לכתוב, והאמיצים גם חייבים לפרסם. ואתם, שטנים קטנים שלי, חייבים לבקר. ומהי ביקורת? משוואה מתמטית לחלוטין. רשמו אות לפניכם: "היצירה שלך, בהשוואה לאיך שאני חושב שצריכה להיות היצירה שלך".

והנה עצה קטנה, אם גם אתם כמוני. הדרך היחידה להתמודד עם ביקורת טמונה באות השביעית באלף בית העברי. היא רגישה מאוד – אבל גם נחושה מאוד. כל כותב חייב למצוא את האות הזו אצלו, ולשים אותה על ה"איך שאני חושב שצריכה להיות היצירה שלך". שימו לב: הדגש הוא על ה"אני חושב שצריכה". וליתר מיקוד, על ה"אני".

כי השטן המבקר בכלל לא עוסק ביצירה שלך.

הוא עוסק בעצמו.

והנה טיפ אחרון, מאחד שכותב כמקצוע: אתה לא יכול להיות אהוב על כל האנשים כל הזמן. מספיק שתהיה אהוב על חלק מהאנשים, חלק מהזמן.

מאיזה שני חלקים מורכבת מלאכת הכתיבה?

מאת לירון פיין

כל ספר, כל מאמר, כל יצירה כתובה, מורכבים משני חלקים רעיוניים בסיסיים:

1. מה כותבים
2. איך כותבים

תנו לזה לשקוע רגע.

יש סופרים עם רעיונות מדהימים. עזבו סופרים, יש *ספרים* עם רעיונות מדהימים. נועזים, פורצי דרך, או סתם מרתקים ומגרים לקריאה.

מצד שני, יש סופרים שיודעים *לכתוב* היטב. הם קוסמי מילים. הם יכולים לקחת את הרעיון הכי בנאלי ולעשות ממנו מטעמים.

שלא במפתיע, לא תמיד שתי התכונות האלה מתקיימות באותו אדם. לא תמיד מי שמבריקים ברעיונות יודעים לנסח אותם בצורה הולמת, ולא תמיד נסחני-העל יוצרים סיפורים מעניינים במיוחד.

מה יותר חשוב לכתיבה?

ככלל יסוד (לא רק בכתיבה), רעיון מבריק עם ביצוע גרוע – יהפוך לכישלון מפואר ויניב ביקורות גרועות. לעומת זאת, רעיון גרוע עם ביצוע מבריק – יכול להניב תוצאות סבירות פלוס. בישראל, במיוחד, ספרים רבים מתקבלים יפה רק בגלל שהם נעימים לקריאה, ללא בסיס רעיונאי מדהים במיוחד.

אז מה עושים עם המידע הזה?

קודם כל, מעכלים. ומביטים עמוק פנימה. כל אחד יודע, בתוכו, איפה החלקים החזקים שלו. ואם אתם לא יודעים, פשוט שאלו. אפשר לשאול את מי שקראו דברים שלכם בעבר. אפשר לשאול אותי (אם אני מכיר את היצירה שלכם). האם אתם יותר רעיונאים? האם אתם יותר נסחנים?

ואז מחזקים את החלק החלש.

זה לא כל כך מסובך. מי שלא יודע להתנסח מדהים, יכול ללמוד את זה ולהפוך לפחות לנסחן סביר. אני לא מדבר על משחקי מילים, אלא על מבנה נכון של משפט, פסקה, סצנה, דיאלוג. אלה טכניקות כתיבה מוצקות, שניתנות ללמידה ולתרגול.

מעבר לזה, יש את הדבר הזה שנקרא "עורך". הוא יכול לעזור עם הניסוח, ולא רק עם ניסוח המשפטים והפסקאות – אלא עם הניסוח במובן הרחב יותר, של העלילה והדמויות.

ומה עושים כשאין רעיונות מבריקים?

זה כבר קצת יותר מסובך. גם לפיתוח רעיונות יש טכניקות חזקות מאוד (תוכלו לראות את השיעורים על יצירתיות שיטתית, באתר ההדרכות שלי), אבל זה בהחלט פחות טריוויאלי, ודורש בעיקר סיעור מוחות לפני תחילת הכתיבה. בשלב התכנון.

אז, אם אתם נסחנים טובים, אתם יכולים להתחיל עם רעיון בינוני? ודאי. אבל אני ממליץ לא לוותר כל כך מהר על הרעיון הטוב. על הטכניקה אפשר לעבוד אחר כך, אבל אם לא מכוונים גבוה – לעולם לא מגיעים גבוה.

כתיבה נעימה 

לירון פיין

מישהו שאל פעם את סטיבן קינג, למה הוא כותב סיפורי אימה. התשובה שלו היתה קצרה.

"למה אתה חושב שיש לי ברירה?"

אבל לא בזה אני רוצה להתעסק. אני רוצה לשאול למה אני כותב. באופן כללי. מה המטרה שלי בכתיבה? למה לי לכתוב ספר? למה סיפור קצר? מה אני רוצה להשיג במאות השעות האלה מול המחשב?

ומה אתם רוצים להשיג, כמובן. כי יש הרבה סיבות לכתוב.

 1. אני מכיר הרבה סופרים שבסך הכל רוצים לראות את השם שלהם על ספר בחנות הספרים. מבחינתם זה חלום. סוג של הכרה ציבורית. כמו לזכות ב"כוכב נולד". המהדרין גם לא יסתפקו בהוצאה עצמית או "קטנה". לא, הם רוצים לצאת בהוצאה גדולה, רשמית, מכובדת.

אני בהחלט יכול להבין אותם.  זו, אמנם,  לא הסיבה המרכזית בזכותה אני כותב, אבל היא לגיטימית בעיניי. אנחנו בני אדם. אנחנו רוצים כבוד, אהבה ותהילה. זה מניע חשוב ביותר. גם אני קצת כזה, אבל העניין הוא שאני עצלן.

אני לא אתאמץ כדי להכניס את הספרים שלי לחנויות. זה לא נראה לי כזה משתלם. זה גם מכניס אותי לברנז'ה של ה"סופרים", משהו שאני לא כל כך אוהב. מכירים את המושג "קנאת סופרים"?

אין לכם מושג כמה זה קיים, וכמה לכלוכים יש בעולם הזה. סופרים, ומבקרים, וכל השיט הזה שמגיע כשמתעסקים עם המון כבוד ומעט מאוד כסף. כבר לפני יותר מעשור בחרתי לא להיות שם. עצלן, נו.

2. אם כבר מדברים על כסף, יש מי שרוצים לכתוב, כי הם רוצים להתפרנס ממה שהם אוהבים. אני, ללא ספק, שייך (גם) לקבוצה הזו. בגלל זה אני כותב מקצועי – כבר כמעט 25 שנים אני עושה את זה לפרנסתי, ומצליח להפיק הנאה אמנותית גם מדברים שאינם כל כך אמנותיים ביסוד. זה גם מה שהוביל אותי לתרגם ולהוציא את הספרים שלי באמזון.

מה שכן – זה לא פיתרון קסם. אין ספק שלא כל אחד יכול להוציא ספריו באמזון, וגם אין ספק שאמזון היא הימור די גבוה (בגלל עלות התרגום). אבל… היא אופציה. לגיטימית. ובמקום אחר ארחיב על זה יותר.

3. יש מי שיש להם סיפור לספר. וזה בוער בהם. אם אתם אומרים, "היי זה אני!" סביר שאתם צודקים. כי לכל האנשים יש משהו לספר. בתוך כל אחד מאיתנו מסתתר לפחות ספר אחד, ספר אוטוביוגרפי. ואם לא שלו, אז של הוריו. או של הסבא והסבתא. זה הסיפור הראשון שיש לכל אחד. אבל מה שהופך אדם ל"סופר", לדעתי, זה הסיפור השני. לא זה שעוסק בו ישירות. זה שעוסק במישהו אחר. במשהו אחר.

4. הקפקאים. פרנץ קפקא כתב למגירה. הוא בכלל לא רצה שאנשים יקראו את מה שהוא כותב. אני לא יודע אם הוא חשב שזה טוב או לא, אבל עובדתית הוא לא פרסם את כתביו, אפילו לא ניסה. ובצוואה שלו הוא ביקש להשמיד אותם.

לדעתי הוא כתב כי הוא פשוט היה חייב לכתוב. הוא דמיין סיפורים טובים כל כך, שכדי לקרוא אותם הוא היה צריך לכתוב אותם קודם. לכתוב לעצמו. בי, אישית, בהחלט יש משהו מהקפקאיות. אני מאוד נהנה ממה שרץ לי בדמיון, אבל כדי לקרוא את הסיפורים שלי אני חייב לכתוב אותם. לשמחתי, אני מאוד נהנה לכתוב.

כמוהו, אני בעצם כותב למגירה. לעצמי. שלא כמוהו, אני כן רוצה שיקראו את מה שאני כותב. לכן אני כן מוציא את הספרים שלי בפורמט דיגיטלי, בלי מאמץ רב ובלי עלויות גבוהות.

ואתם?

מה הסיבה שלכם לכתוב?